על שאלת הטוב שבאדם- מה בין סופר-אגו לאידיאליזציה
הרצאה שניתנה במסגרת "מפגשים בצוותא", מאי 2013
רציתי להקדיש את ההרצאה הזו לאמא שלי, שהלכה לעולמה ממש בימים שהרעיון למאמר הזה נהגה והיא ,אמי ,שזורה לי בתוך השורות והמילים בחוטי טוב שהיו שם תמיד ובאורח מפעים הלכו וזוככו,ככל שגופה הלך וחדל, לדרגות–על של נדיבות ואור.מי יתן והם ישרו מעלינו גם בערב זה…ובכלל
לפני זמן רב, בזמן התמחותי כפסיכולוגית קלינית, הגישה לי מטופלת יקרה , בעת סיום הטיפול שלה, מתנת פרידה אשר מלווה ומלבה את מחשבותיי מאז.
זו הייתה מהדורה מהודרת של הקוסם מארץ עוץ מאת פרנק באום. במשך השנים האקט הסמלי והנדיב שלה קיבל משמעויות שונות בהתאם למסעי האישי בנפתולי המקצוע, וכך התבוננתי בעלילה הקסומה כמשולה להתרחשות הטיפולית. תחילה ראיתי את המעשה הטיפולי כמדמה את מסעה של דורותי וחבריה למצוא את אשר טמון בהם מלכתחילה אך "בטעות" הם תרים אחר חילוץ חיצוני כיוון שהם חושבים שזה יינתן להם על ידי מישהו אחר… ככל שבגרתי מקצועית ואישית התבוננתי על אותו המסע עצמו, כמעט מזווית הפוכה, דרך האופן שבו נוכחויות משמעותיות בדרכנו בחיים, מהוות מצע ותשתית לגילוי עצמי ומימוש הפוטנציאלים הטמונים בנו. הכוונה היא כמובן לנוכחות זולתעצמי.
כעת, בזמן כתיבת הרצאה זו, מסקרן ומושך אותי אספקט אחר של הספר: דורותי וחבריה, השובים את לב כולנו, מהווים כולם יחד תיאור של כלל היסודות המרכיבים, יוצרים את האדם כשלם. כך הדחליל, המחפש את מוחו, את שכלו, את הרציונל. לידו, איש הפח המחפש את ליבו, היכולת להרגיש, ולבסוף- האריה הכמה למצוא את אומץ הלב.
שכל ורגש, או רציו כנגד יצר, כבסיסים עיקריים, כשני עמודי תווך המגדירים לגמרי את האדם. בנקל אפשר להתבונן באדם של "הפסיכואנליזה הקלאסית" כמורכב משני יסודות מרכזיים אלה. כך תיאורים פסיכולוגיים רבים של המימד הקונפליקטואלי שבאדם מעמיד את שני אלה ככוחות מתנגשים באופן אינהרנטי.
אך אומץ לב…כיצד יוסבר שזהו המרכיב השלישי? על פניו אין הוא עומד באותו קנה מידה כמו קודמיו. זו נראית בקשה של תכונה ספציפית מדי לעומת יסודות כה בסיסיים להיותנו בני אדם. אך האם זה נכון? האם מדובר בגחמה קטנה ומקומית מדי? בהרצאה זו אטען שההיפך הוא הנכון, שהמתרחש בסיפור שלפנינו הוא שמשאלתו של האריה הינה המשאלה המשנה מהותית את התמונה מהקצה אל הקצה, היא המביאה עמה את המרומם והגבוה ביותר, זו אשר מגדירה את איכותנו האנושית, היסוד המייחד את האדם במיטבו , זהו יסוד הרוח. הרוח "האנושית" (במקרה הזה הרוח ה"אריית"…) המייחדת את מי שרוצה, כמו האריה, למצות את יכולתו לחרוג מהנרקיסיזם של עצמו, מגבולות העצמי שלו, על מנת לחיות למען זולתו, עבור מטרות בעלות משמעות, עבור האידיאלים והערכים שלו. זוהי הוויה על-אישית, הווה אומר: לחיות למען מטרות החורגות ממנו עצמו.
האריה מסמל את האופן בו האדם מסוגל ואף זקוק להרחיב את יכולותיו הערכיות כמעשה מהותי של מיצוי חייו, חיים הנובעים מהקשבה לגרעין עצמיותו, חיים של מימוש מרבי של הפוטנציאלים האנושיים הטמונים בו.
כך גם פסיכולוגיית העצמי, מהזווית ממנה בחרתי להתבונן דרכה בהזדמנות זו, חילצה את הסתכלותנו על האדם אך ורק מהזווית המכניסטית -שיחזורית (רגש/ יצר כנגד רציו) והשכילה לכלול כמרכיב מהותי את הוויתו הערכית של האדם.
היות האדם בעל טוב לב, או נסיונו לחיות על פי ערכיו, אינה התרחשות הנותרת מחוץ להוויתו הנפשית או תוצר מורכב של נסיונו לרסן את דחפיו אלא מהות הוויתו, וככזו היא זקוקה להכרה וטיפוח.
כעת, בסיום פתיח זה, אל לנו לשכוח את אשר דורותי עצמה חיפשה במסעה בנבכי ארץ עוץ.
כל משאלתה של דורותי הקטנה, אשר התייתמה משני הוריה, הייתה לשוב הביתה.
רק כאשר הלב והראש במקום הנכון והיכולת להאמין בסולידריות האנושית חוזרת להתקיים, היא יכולה לחזור אל ביתה.
זהו הבית, המקום בו מתאפשרת הוויה שלמה.
(פאוזה)
בהרצאה זו אנסח כיצד תפיסת האדם בפסיכולוגיית העצמי, ובעיקר הקוטב האידיאליזטורי, מהווים תפנית מרכזית, אשר במסגרתה החיים על-פי הערכים והאידיאלים של האדם הינם מהותיים לקיומו, ולא רק תוספת חיצונית או מנוגדת לטבעו היצרי, וכיצד הבנה זו הינה בעלת השלכות מרחיקות לכת בפרקטיקה הטיפולית.
תרומתה של פסיכולוגית העצמי לשאלת האידיאלים
האדם על פי קוהוט מקיים את חייו בתנועה הזורמת בין שני צרכים עיקריים: בין הצורך להנכיח את עצמו, לממש את עצמו, לבין הצורך לקיים חיים החורגים מעצמו, חיים בעלי מעוף ערכי המופנים אל עבר זולתו.
הצורך הראשון של העצמי זהו הצורך במראור (mirroring), המזין את הגרנדיוזיות, ובעקבותיה- את השאיפות הדוחפות את האדם, והצורך השני של העצמי הנו הצורך האידיאליזטורי המייצר רוגע ושלווה ובעקבותיהם את הערכים והאידיאלים המנחים את האדם.
כשקוהוט חשב על קוטב האידיאליזציה, הוא הבין שהצורך של האדם להיות ערכי ולפעול על-פי אידיאלים הנו צורך בסיסי, עמוק, אורגני להיותו הוא עצמו, זהו מרכיב בתוך הרקמה הנפשית, לא דבר ש"הולבש" עליו מבחוץ, לא דבר שמנוגד לטבעו האמיתי והוא מציית לו רק מתוך מניעים עקלקלים- זה להיות הוא. הבנה זו מציעה תחליף לתפיסה האנליטית הקלאסית אשר הציבה את מושג הסופר-אגו כדי לתאר טווח דומה של תופעות אך לפרשן אחרת לגמרי. הסופר אגו מתואר כסטרוקטורה המייצגת את תכתיבי החברה בתוך האפרטוס הנפשי, וככזה הוא מהווה תמיד אבן נגף פעילה ומקור לאי שקט והיקרעות תוך-נפשית, כמו איבר זר שהגוף נאבק תמיד בקיומו.
לעומת זאת, ניתן לראות בציר האידאליזטורי דווקא את מקור השלמות, השלווה והרוגע. כאשר הסופר אגו קורע את האדם ניתן לומר שזוהי אידיאליזציה שכשלה או שהתפתחה באופן פתולוגי. (פרק על כך יופיע בהרחבה במאמר שיפורסם בקרוב בשיחות ).
קוהוט ידע שיסוד הטוב של האדם הינו פוטנציאל המונח בליבתו המהותית ביותר. על מנת שמהות זו תתקיים הכרחי לו לאדם להמצא מתחילת חייו במילייה אמפתי, רציף ומזין המאפשר לעצמיותו המלאה להתהוות.
כאשר קוהוט הציב את היסוד התיאורטי הזה, הוא הצהיר להבנתי,שהיותינו בעלי ערכים ואידיאלים הנה ערובה לאפשרות לחיות את מהותנו האנושית עד תום. בהרצאה שנשא כשהוזמן לגרמניה בשנות ה70, הוא בחר לדון בנושא האידאלים כמהות גרעינית, דרך הפרספקטיבה של אומץ הלב אל מול משטר הרשע של גרמניה הנאצית. בהרצאה זו הוא העלה על נס את התקוממותם של שלושה גיבורים ממוצא נוצרי אשר שילמו בחייהם על נאמנותם לעצמיותם הגרעינית, ובכך סימנו כי עבורם לחיות בהסכמה לנעשה כמוהו כמוות. כך כותב קוהוט: "אומץ לב יכול להיות מוגדר כיכולתו של אדם להעז אל מול המוות ולשאת אבדון ובלבד שלא יבגוד בגרעין הווייתו הפסיכולוגית, כלומר באידאלים שלו."
כמובן שכל שנאמר עד כה אינו רלוונטי רק למצבי קצה כעתות גבורה ומלחמה, ועל כן חשוב לראות כיצד תוכן זה נוגע בחיי הפרט באופנים שונים. לשם כך אביא וינייטה קצרצרה, שתנסה להדגים זאת מתוך מעשה הטיפול בגיא.
– גיא בן 37, עובר תהליך גירושים אכזרי. אשתו בגדה בו ועזבה אותו. במשך התהליך נהג באצילות נפש ראויה להתפעלות, כשבראש מעייניו לשמר סביבה שפויה, טובה ואוהבת עבור בנותיהם הקטנות. אני ליוויתי אותו בתהליך לא פשוט, הכרוך בגילויים הדרגתיים, של עד כמה הוא הושם ללעג, לזלזול וניצול על-ידי אשתו לשעבר ובן זוגה החדש. המאמצים הכבירים שעשה לשמר את שפיותו ולנהוג על פי הערכים שלו כהורה וכאדם היו מעוררי השתאות והשראה. אשתו לשעבר הזניחה את צרכיהן הפיזיים והרגשיים של הבנות, וכן גילתה חוסר רגישות כשהכניסה, תוך זמן קצר, את החבר החדש לחיות בביתה, ללא הכנה וללא שמירה על גבולות נאותים בינו לבין הילדות.
גיא נראה מותש ולאחר שמגולל בפני את השתלשלות הארועים ואת מסכת הייסורים, הוא אומר בשקט: "אני לא יכול יותר. אני נגמר..".
לאחר זמן ,אני אומרת: "ברור… זה מצב קשה ומקומם. מי כמוני יודעת עד כמה השתדלת להישאר שפוי,להשאר בן אדם בתהליך הזה…זה לא פשוט"
לאחר שתיקה עצובה, אומר גיא : "אני לא בן אדם. סמדר אחותי, אמרה לי אתמול בשיחת טלפון: 'הלוואי שהם ימותו כבר'". ובקול נשבר, כמי שנכשל בעיני עצמו, גיא מוסיף: "ואני עניתי לה 'כן….. הלוואי,הלוואי שימותו!!'". ובוכה.
אפשר לומר שעבור גיא למצוא עצמו מייחל למותו של אדם, משמעו למות בעצמו. לאורך כל התקופה קרו דברים קשים, משפילים וכואבים, אך כל עוד גיא פעל על פי אמות המידה הראויות בעיניו, הוא עמד בהם.
את אשר התרחש עד כה, גיא לא חווה כטראומה כל עוד היה לו את עצמו. הרגע הטראומתי הינו בתמצית, הרגע בו הוא מאבד את הערכים שלו.
בהמשך המפגש התאפשרה החזקתו של הרגע הכואב הזה כאשר ההכרה המלאה בעומק השבר הנובע מפגיעה באידיאלים ובערכים, כמוה כמקור חמצן. בכך ניתן אישור לחיוניותם של אותם ערכים ואידיאלים עבור הקיום הנפשי של גיא, מה שאיפשר לו לחזור ולחבור אליהם.
מה בין סופר אגו לאידיאליזציה?
מומנטים רבים בצמיחתו, גדילתו של כל פרט, בעיקר בעת הילדות, מעמידים שאלת עומק על טיב ההתרחשות- האם המתרחש הינו תוצר בלעדי של ריסון,אילוף ושליטה מטעם האגו והסופר-אגו או שמדובר ברגע של התרחבות הוויתו של האדם כמיצוי רדיקאלי של טבעו האנושי.
כך לדוגמא יומיומית למדי, נוכל להתבונן בפעוטה העושה את נסיונותיה הראשונים לאכול מצלחת המזון שלה בעזרת כפית, כפי שעושים אחיה הגדולים סביב השולחן. נוכל בנקל להבחין בחיוך הגאה העולה על פניה כשהיא מצליחה בכך. לא ניתן להסביר את תחושת השמחה שלה ושל הסובבים אותה רק כביטוי מצמצם של ניצחון הסופר-אגו על פני הדחף, אלא כמופע עמוק יותר של היווצרות או התהוות של אזורי עצמי אשר טומנים בחובם את הצורך הבסיסי להצטרף למשפחת האדם. חיוכה הכובש מראה שלא את ייצרה היא כבשה ואף לא דיכאה את דחפיה אלא הפכה לאדם שגאה בהישגיו, ביכולתו לחיות באופנים ראויים. זו פעולה שאינה גורעת ממנה דבר כי אם מוסיפה, בונה את העצמי שלה כאדם משתתף בעולם.
כך ניתן להתבונן שוב על מצבי גדילה שונים לא כגריעה אלא כהיווצרות חיונית של רקמה נפשית.
כאשר ההקשר האנושי מיטיב, אזי חזקה על האדם שבגרעין הוויתו יצמח צורך להיות בן אנוש משתתף בעולם, אדם המנסה להיטיב עם הסובב אותו.
למרבה הצער, "הטוב" נותר בשדה הפסיכואנליטי הקלאסי כעוד מופע הגנתי ולא-אותנטי של הנפש, תוצר שנובע מפועלו של סוכן המוסר באפראט הנפשי: הסופר-אגו.
כך כתב פרוייד ב"הרצאות מבוא לפסיכואנליזה" מ1917: "כמו הסובלימציה, האלטרואיזם הנו סוג נוסף ואדפטיבי יותר של הגנת היפוך-תגובה". בהמשך, אנה פרוייד מציינת בספרה "האגו ומנגנוני הגנה" כי שורשי האלטרואיזם הנם הגנתיים, ומזכירה את אמירתו של סנדלר כי "altruism comes from the badness in our hearts" ( עמ' 429).
כאמור, אני מציעה להתבונן בהווייה האנושית האתית לא כתנועה הנוגסת בטבענו העמוק אלא ההיפך הוא הנכון- כהתגלמות הפוטנציאל האנושי המהותי ביותר.
הפילוסוף עמנואל לוינס הציע הגות רדיקלית התואמת את הנחות היסוד המוצגות בהרצאה זו, בראותו את מהותנו האנושית כמהות של אחריות אתית כלפי האחר, ובטענתו כי הרצח והאיסור לרצוח חרותים שניהם בפני האחר, היינו- הווייתנו האתית רשומה בפניו של האחר המצווים עלינו: לא תרצח. לא החוקים מכתיבים זאת אלא פניו הערומים. ניתן לראות בהנחה זו את האתיקה כנביעה טבעית ולא כתכתיב חיצוני, זר.
אך מהם השורשים הפסיכולוגיים וההתפתחותיים המאפשרים התרחשות זו?
התפתחות והתהוות הקוטב של האידיאליזציה
כיצד מתפתח קוטב זה? כיצד מתרחשת החוויה האידיאליזטורית בתחילת החיים? למעשה, (*)חוויה אידיאליזטורית הנה תוצאה של מזיגת התינוק עם הזולתעצמי האידיאלי המחזיר את ההומיאוסטסיס שהופר, על כנו.
סכמה של מהלך המצבים הרגשיים השונים בסיטואציה הזו נראית כך:
1). פאזה ראשונה- החרדה של התינוק מתגברת. (חרדה ,בהקשר זה, זהו מתח גובר ולא תוכן מנטאלי של פנטזיה סכיזו-פרנואידית על-פי מלאני קליין).
2). פאזה שניה-מופיעה חרדה מתונה ויציבה מצדו של הזולתעצמי. חרדה זו מכונה "איתות רגשי" ( Signal Affect): הזולתעצמי חש מתח כאשר הוא פוגש את המתח של התינוק אך המתח (שהזולתעצמי חש )מהווה עבורו איתות לצורך של התינוק ולא סיבה לפאניקה או ניתוק.
3). פאזה שלישית- החרדה פוסקת ומופיעים שקט ורוגע: הזולתעצמי כולל את התינוק במערך הנפשי שלו והרוגע שבו ההורה שרוי, הופך בהדרגה לנחלתו של התינוק. בסופו של דבר, התוצרים ההתפרקותיים שהילוד החל לחוש נעלמים, בזמן שהאם מכינה את מזונו, מתקנת את חום החדר, מחליפה את חיתולו וכו'.
אך כיצד מסוגל הזולתעצמי להרגיע???איך הוא עושה את זה???
הזולתעצמי מסוגל להרגיע מכיוון שהוא בעצמו מונח ב"מזיגה מרגיעה" עם הערכים והאידיאלים שמחזיקים אותו כהורה וכאדם. מדובר בזולתעצמי אשר חוסנו נובע מהתשתית האידיאליזטורית אותה קיבל בחייו, והיא המאפשרת לו להוות מרחב הרגעה עבור התינוק.
יחד עם זאת ,התינוק נותן את אמונו המלא כנקודת מוצא מולדת, אולי כאמצעי של הטבע לאפשר להורה להוות מרחב מרגיע ולייצר אטמוספרה מאזנת, מזינה ומחזיקה את שלמותו .
כך האידיאליזציה מובילה אל הרוגע. זהו מהלך ראשון של וויסות רגשי אך המשמעויות שלו מרחיקות לכת אל תחושה כוללת של היות משתתף בעולם כמקור לשקט ורוגע, בדיוק כפי שהתאפשר להשתתף במערך הנפשי של ההורה . כך כותב קוהוט : "אם מהלך זה נחווה בצורה אופטימלית במשך הילדות הוא מהווה עמוד איתן בבריאות הנפשית לאורך החיים"…(3, עמ' 87-88, תרגום חופשי). האידיאליזציה נוצרת, כפי שתיארתי קודם לכן, כתוצאה מההזדמנות הייחודית להשתתף בתוך המערך הרגשי של הזולתעצמי וזוהי המקדימה של האידיאליזציה הבוגרת, הנחווית כמצב של השתתפות על-אישית בעולם.
תיאור ההתרחשות שנתן עד כה ,תקצר יריעתו ללא המומנט המהותי הבא:
כאשר התינוק נרגע בזרועות אימו, האם המתבוננת בפניו השלווים חשה רוגע ושלווה המוחזרים אליה ממהותו האידיאלית של תינוקה. כעת הרוגע שורה מעליהם והופך לאטמוספרה המערסלת את שניהם כאחד, המומנט האידיאליזטורי הופך למומנט על-אישי, האם והתינוק יחדיו מחזיקים אותו, ומה שמהותי הרבה יותר- מוחזקים כשלם על ידו.
מה בטיפול?
אם נאמץ את התפיסה שהיותנו בעלי ערכים ואידיאלים הנו דבר אינהרנטי להיותנו בני אדם – הקליניקה חייבת להכיר בביטויי אידאליזציה של מטופלינו כ"ה-דבר", כפתח להכיר ביסוד חיוני של הווייתם, כמו גם ברצונם להיות בעמדה משתתפת בעולם. היותם אנשים טובים אינו כיסוי לשום דבר אחר- רוב הזמן לפחות. לפרש למטופלים את המניעים הלא מודעים שבערכים ובאידאלים שלהם מותיר מסר שאלו הם אך ורק "סיפור שהאדם מוכר לעצמו" בכדי לא לראות את דחפיו הערומים, ושאותם אידאלים הם תוצר זר לנפש. ההבנה המוצעת כאן היא שזהו צורך מהותי.
מטפלים רבים, לדוגמא, מכנים פציינטים המשתדלים להיטיב עם זולתם, לעיתים עם המטפל עצמו, כ"אדם מרצה"- מרצה זהו כינוי מקטין, המשדר שדאגה לאחר ,ל-well being שלו, איננה ערך ראוי אלא זהו היפוך- תגובה או הגנה מסוג אחר הדורשת פירוש המכוון למניעים עוינים לא מודעים של המטופל.
דעתי היא שחשוב להתבונן באדם כזה כמי שביסודו מרכיב דומיננטי של רגישות ואמפתיה לזולת. בשל כך יתכן, לעיתים, שזהו האדם שבילדותו "נוצל" על ידי סביבתו לצורכי זולתעצמי של סובביו ובכך גם אם עוות משהו באישיותו אין לפקפק ביסוד האמתי והעמוק של טוב ליבו.
כך, כתוצאה של התשתית האידיאית המוצגת כאן, מתהווה התבוננות קלינית הממקמת את נדיבות המטופל, אומץ ליבו, רצונו להיטיב עם הסובבים או החום האנושי הנובע ממנו, כמושא מרכזי להתייחסויות טיפוליות.
כעת, עוד לפני שיודגם המעשה הטיפולי, חשוב להשלים את הנאמר עד כה באמצעות המשגה הכרחית של מושג חשוב ביותר: הטרנספורמציה, ההתמרה.
קוהוט היטיב להציב את המושג הזה, הפותח במהותו מרחב אין סופי למיצוי הפוטנציאל האנושי הטמון בנו.
ניתן לראות במושג זה את תשובתו של קוהוט למושג מקביל אך שונה בתכלית בתורת הדחף, מושג הסובלימציה.
כך הסובלימציה היוותה תשובה אפשרית אל מול הקונפליקטואליות האינהרנטית הפוקדת את האדם, הישג הנותר הגנתי מטבעו, אך המנסה להסביר את יכולתו של האדם לחיות באופן מועיל בתוך החברה הסובבת אותו.
משחר ההיסטוריה, בני אדם השיגו הישגים מעוררי התפעלות, כולל כמובן אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, אך אלה- היינו,ההישגים-פורשו על ידי הפרדיגמה הדחפית, עדיין כהישגים סובלימטיביים, הנוגדים את הטבע הדחפי האמיתי.
פסיכולוגיית העצמי ביקשה לומר שהאדם במיטבו איננו הישג סובלימטיבי, אלא הישג טרנספורמטיבי, היינו- של תנועה ממקומות של נרקיסיזם או גרנדיוזיות ארכאית אל עבר נרקיסיזם בשל יותר ומשם אל מקומות נטולי נרקיסיזם, הווה אומר אל עבר האידיאלים.
ההתפתחות אל תוך מימושו של העצמי בצורתו הגבוהה יותר והריפוי חייבים לעבור דרך האידיאלים. קוהוט כותב: "בטיפול באישיויות נרקיסיסטיות הליך אנאליטי מדוד בזהירות מוביל לשיפור בתפקודה הכולל של האישיות באמצעות התמרתו של הנרקיסיזם לאידיאלים- באמצעות הומור, חוכמה, יצירתיות ואמפתיה" .
אלה ארבע מתוך חמש ההתמרות של הנרקיסיזם. חסרה כאן, ולא בפעם היחידה, ההתמרה של קבלת חלופיות החיים, דווקא בה טמון ההישג הטרנספורמטיבי הגבוה ביותר שקוהוט טבע, הנרקיסיזם הקוסמי או העצמיות הקוסמית בהמשגתו של רענן קולקה.
במקום אילוף, ריסון, שליטה- מוצעת כאן אפשרות בה האדם יכול לעולם להמשיך ולמצות את היכולת להרפות מאחיזתו הנרקיסיסטית לטובת השתתפות על-אישית בעולם.
טיפול המתניע מחדש את הטרנספורמטיביות מאפשר את התעוררותן של החדווה, היצירתיות, האמפתיה,ועוד … וכך עצמיותו של המטופל חוברת מחדש אל מקורות הווייתו.
מקרה קליני
מורן, צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, מרשימה ביכולותיה האינטלקטואליות יוצאות הדופן, מגיעה לטיפול בעקבות תחושות קשות של דכאון, חוסר חיוניות ובכלל תחושות של חוסר השתלבות והתייסרות מתמדת לגבי הכל. בולטת תחושה שהיא "לא בסדר" ביחס לכל נושא העולה בחדר, יחד עם התבוננות ביקורתית נוקבת גם כלפי אחרים.
במשך הזמן מתבררת תמונה של ילדות בבית גידול שבו הוריה, שהתגרשו מאוחר יותר, מייצרים אוירה ביקורתית מאד אך כאוטית במהותה. דהיינו, הביקורת אינה עקבית ועלולה לנחות על מישהו בכל רגע ובכל נושא. התופעה הזו חולשת על הבית כולו והוא הופך לשדה קרב שבו עקיצות ואמירות קוטלות עפות מכל עבר. ניתן להמשיג את התופעה כפגיעה קשה בשני הקטבים.
מורן נעה בין רגשות אשם להתפרצויות זעם, המותירות אותה בתחושה כי היא מרושעת, מקולקלת או משוגעת לסירוגין- או כל אלה גם יחד.
בטיפול עולים תכנים רבים שמאד ייחודיים לה, סביב פעילותה בתחומי חברה וקהילה.היא מתנדבת, מפגינה ומעורבת בנושאים היקרים לליבה. היא דומעת תכופות כאשר היא מדברת על סבלם של אחרים אשר גורלם לא שפר עליהם. כמובן שכל אלה זוכים לביקורת ולעג מצד המשפחה. בהרבה מאד הזדמנויות מתנצחים עמה ודוחקים אותה לפינות. הפער בין האכפתיות שלה בחיים בחוץ לבין הכעסים הפורצים ממנה בעת ההתקפות עליה בביתה פנימה הוא מקור השבר שבגללו היא לעולם נותרת מקולקלת בעיני עצמה.כמו אומרת,אני לא באמת טובה…בעצם אני מפלצת או משוגעת…
ההתייחסות בטיפול סביב פועלה הרב היא של הכרה והוקרה במוכנות שלה לפעול למען ערכיה. אישית, בעידן של תום האידיאולוגיות, אני מרגישה התפעלות עמוקה מאנשים צעירים שרגישים לסבלם של אחרים ומוכנים לחרוג מאזורי הנוחות שלהם.
הנה דוגמא מהחודשים הראשונים של הטיפול, המראה את סוג ההתייחסויות הנידונות כאן:
אני אומרת למורן: "זה מאד מרשים ולא מובן מאליו שאת הולכת ומשקיעה מזמנך ועוזרת לילדים הקטנים האלה, זה מאד מורגש שהדברים האלה הם ממש בנפשך."
למול דבריי, עולה מיד מצד מורן אמירה מהסוג הקוטל אך הנעטף בתחכום המסוכן של מי שניחן באינטליגנציה גבוהה והיא מופעלת לרוב כנגדו. היא אומרת: "אבל זה גם נותן לי הרבה אז אולי אני עושה את זה רק בשביל עצמי, רק בשביל להרגיש טוב עם עצמי".
אני מחרישה לרגע, ואז אומרת :"מורן, את קמה מוקדם בבוקר, נוסעת כל כך רחוק כדי לוודא שהילדים האלה לא יישארו רעבים, את מזיזה הצידה תכניות ומטלות אחרות כדי לעשות את זה. את פשוט בן אדם טוב…אין מה לעשות.
מורן מרימה את ראשה בהפתעה, מבטינו נפגשים ונולד ביננו רגע של חיוך. בהמשך אני מוסיפה: "ודרך אגב, זה שזה עושה טוב גם לך , זה לא מוריד בכלום מהנתינה שלך.להיפך…" בסוף דבריי אלה עיניה של מורן מביטות בי בהכרת תודה.
כעבור כשנה בטיפול, מורן מתארת סיטואציה משפחתית בה אחותה הצעירה, עמה לא היה שום קשר של קרבה עד לאחרונה אלא אותו יחס ציני עוקצני שאפיין את הבית, מותקפת על ידי המשפחה .
מורן מספרת: "אני מרגישה טוב, באמת קורים לי דברים טובים לאחרונה, הבעיה היא שדברים מתחילים לעצבן אותי, אין לי סבלנות ונראה לי שאני פשוט אתעצבן על מישהו. זה עוד לא קרה אבל זה יכול לקרות. איך שטוב לי אני מתחילה להתעצבן?"
אני מבקשת: "תספרי לי קצת יותר למה הכוונה. מה היה בימים האלה".
ומורן עונה: "הייתי במועדון (הכוונה להתנדבות) ונתנו לי תעודת הוקרה על הפרויקט שהרמתי". היא מחפשת בתיק ואני מתחילה לחפש בשמחה ובהתלהבות את המשקפיים שלי. מורן מחווה בפניה בתמיהה, כמו שואלת 'מה את עושה?'
אני משיבה לשאלה שלא נשאלה במילים: "הבנתי שאת רוצה להראות לי את זה".
מורן מחייכת ואומרת בקריצה: "יפה את קוראת אותי".
היא מושיטה לי את התעודה המרשימה שקיבלה ואני משתהה ומאד מתפעלת.
מורן אומרת בעצב: "סיפרתי את זה גם לאבא שלי והוא אמר יופי…והמשיך הלאה, בכלל לא התעניין לראות את זה. ואז כבדרך אגב הוא אומר לי: מה קורה אתך, את מתכוונת להתפרנס מתישהו…"
לאחר זמן מה אני מציעה: "אז אולי את פשוט מתעצבנת כשמעצבנים אותך…"
מורן מחייכת בהסכמה, ומוסיפה: "בדיוק ככה הרגשתי גם כשהיינו עם אחותי יערה בטיול ונורא נהנינו ביחד (מדובר בטיול של יום, של שתי אחיות שלא היה ביניהן שום קשר). כשחזרנו הביתה חטפנו איזו הערה ביקורתית על הכסף שזה עלה… אנחנו בקושי מוציאות על עצמינו".
אני אומרת למורן ברוך: "זה לא פשוט לחטוף את המטחים, אולי זה יותר נסבל כשיש את יערה ואתן מרגישות לפחות מובנות האחת על ידי השניה."
מורן מוסיפה: "העניין של הביקורת הוא ענין 'תורשתי' אצלנו. במשפחה כולה(הכוונה למשפחה המורחבת) החליטו שאנחנו מפונקות. ככה הם קטלגו אותנו. במיוחד את יערה, אותה הם בכלל קוטלים. היא סיפרה שהיא נוסעת לדרום-אמריקה, שאלו אותה, אז איך תסתדרי בלי מניקור-פדיקור."
אני אומרת למורן: "הם פשוט לא מכירים אותה. זה מאד קשה וכואב כשסוגרים מישהו בתוך קופסא ולא מוכנים להכיר אותו…"
מורן מסכימה במרץ: "את צודקת, זה בדיוק מה שאמרתי לה". ובמילים שמאד לא מאפיינות את התבטאויותיה לגבי אחרים מוסיפה: "המתוקה הזו הייתה כזו מסכנה, קראתי לה לחדר ואמרתי לה: 'יערה, את אחלה בן אדם, אני מאד אוהבת אותך והם…הם פשוט לא מכירים אותך'. אז ראיתי שהיא כמעט בוכה, חיבקה אותי ואמרה לי 'תודה אחות שלי'".
אני אומרת לאחר זמן מה "מורן חמודה,הנה שוב הלב גדול שלך …הצלחת להושיט לה יד ברגע של קור עז מסביב. וכך… החזרת לה את עצמה…"
מורן מהרהרת ואז אומרת: "וואלה, אני פתאום מרגישה שיש לי אחות , שאנחנו לא לבד".
במהלך הטיפולי שהצגתי ניתן לראות בבירור את ההכרה וההוקרה המוחזקות מההתחלה, של מאפייני אישיותה של מורן, המשוועת לידיעה עמוקה שמה שבתוכה הוא טוב. זוהי ילדה שמפאת הכאוטיות שסבבה אותה, נותרה מפוחדת ומבוהלת, כמצב קבע, שמא שוב היא שוגה או מקלקלת או הורסת… המטפלת מייצרת נוכחות מרגיעה, ובה בעת מראור מדויק ושקט הנובע מאמונותיה וערכיה הטיפוליים והאנושיים, אשר מאפשרים למטופלת תנועה טרנספורמטיבית.
חשוב לציין כי למרות שהתוכן הנידון בטיפול במורן הוא הצורך בהתמרה והיכולת להתמרה, הרי תהליך העבודה עצמו מושתת על הפעלה שיטתית ורציפה של פונקצית המראה. בכך ניתן להדגים את תמצית העבודה המוצעת כאן, המתגלמת באי-שניות בין תהליכי הפצעה והתמוססות , שזהו ההישג העליון של איחוי הפיצול האנכי בין שני קוטבי העצמי.
כך יכולה מורן בהדרגה, ככל שהנרקיסיזם שלה שקט יותר, וככל שהיא מאמינה באופן שלם יותר בערכיה האנושיים, אשר היו בהחלט נחלתה הגרעינית, לאחות את הפיצול שבה ולהוסיף לפועלה הנדיב הנעשה מחוץ לביתה, את הושטת היד בביתה פנימה. כך היא עושה כלפי אחותה, ובמקום בו היה שדה קרב, צומח רגע של אחדות מרפאה.
יכולנו להתבונן במעשיה הערכיים של מורן דרך התפיסות הקלאסיות, ולראות בהצעתה להגיש עזרה לאחרים, מעין ביטוי של היפוך-תגובה לרגשות הזעם הלא מעובדים, או גלגולי דחף כאלו ואחרים. ללא ספק בתחילת הטיפול המופע של ערכיה נשען על קונסטלציה של סופר-אגו נטול אידיאליזציה. נושאים ערכיים היו מרכז עולמה אך לא היוו עבורה מקור לשקט, רוגע ושלווה.
בגלל הפגיעה בקוטב האידיאליזציה, רצונה לעזור ולהיות מעורבת נותר רווי אשמה מתמדת שמא היא אינה עושה די, ומנגד התייסרה בחשדנות כלפי מניעיה הנסתרים.
האופן שבו מורן מרחיבה את עצמיותה הנדיבה, בעקבות המפגש הטיפולי וההזנה האמפתית שבו, מזמן לה את האפשרות להפוך למקור נחמה בביתה.
הטיפול והטרנספורמטיביות המותנעת בעקבותיו אפשרו למורן לחזור ולממש את מהותה העמוקה כאדם המנסה להיטיב עם עולמו.
ולסיכום
בהרצאה זו חיפשתי את דרכי בשאלת יסוד הטוב שבאדם והפכתי בה שוב ושוב על מנת לסרטט קו התפתחותי לסולידריות האנושית מתוך החשיבה הפסיכואנליטית כפי שפותחה על-ידי ההגות הקוהוטיאנית.
לשם כך נשענתי על ההנחה התיאורטית שהאדם הוא בעצם תוצר של הינכחות של בני אנוש המתייצבים עבורו כבסיס, אלה זולתיהעצמי, אשר בעקבות נוכחותם המזינה והמאזנת נולדת יכולתו למצות את הפוטנציאל האנושי הטמון בו.
הנני מציעה, על בסיס ההנחות התיאורטיות והקליניות שהצגתי כאן, (*) התבוננות בהווייה האנושית האתית לא כתנועה הנוגסת בטבענו העמוק אלא ההיפך הוא הנכון- כהתגלמות הפוטנציאל האנושי המהותי ביותר.
מטופלינו, שכמו דורותי הקטנה, נזרקו חבולים אל עבר חיפוש דרך על מנת לשוב אל המקום שיוכל להיקרא בית, משוועים להכרה מלאה לכל נבכי הווייתם. כך הנפש הפצועה מבקשת הכרה ונחמה, אך הכרה זו נדרשת גם, וללא היסוס, לגבי היותם בני אנוש המסוגלים לחיות קיום מיטיב ומשתתף בעולם.
ובנימה אישית -אוסיף כאן טקסט שכתבתי לדיון במקרה היפהייפה שמיכל ניובורן הציגה פה בצוותא לפני כ3 שנים והנה הוא מוצא לו משכן של קבע במאמר הזה:
במשך שנים, הייתה ברח' רוקח שבנווה צדק, חנות מסתורית ולא ברורה, שעל דלתה היה מודבק ברישול פתק, שלט ובו כתובות המילים הבאות :
" כאן מתקנים כנפיים של מלאכים". מילים אלו השרו עלי תמיד מן רגע של שקט כמי שעומד מול התרחשות שמיימית, כאילו שבעמידה הזו ממש, הולכות ומתוקנות הכנפיים של העומדים ומביטים, אשר לא זכרו כלל את קיומן.
לפני זמן מה נעצבתי לגלות שבמקום בו הייתה החנות ניצבים חומרי שיפוץ ובניה של פרויקט יומרני כלשהו. ליבי ליבי על אלו שבהעדר תיקון כנפיים יוותרו ללא ניע על קרקע מצמיתה. דוכן הספרים, ללא מוכר, שבו ניתן לקחת ספר, תמורת כמה שקלים שיתחשק, עדיין שם…
יתכן שעלינו לאמץ את עניין תיקון הכנפיים. כנפיים… לעיתים קטנות מדי, לעיתים פצועות או מקופלות מדי. לעיתים נותר רק לשמנן על מנת להקל על מעופן.
שנים עסקנו במשולש שבין הראש, הלב והבטן. הגיע הזמן לומר שטיפול במיטבו חייב גם לטפל בכנפיים. טיפול עשוי להוות תשתית שממנה יהיה מוכן האדם בהדרגה להתרומם אל עבר איזורי המימוש של הפוטנציאלים האנושיים הטמונים בו.
תודה רבה
(ולסיום)
אודה לכם אם תאפשרו לי לסיים את דבריי להיום במחווה צנועה לזמרת העם והמחאה הארגנטינאית, מרסדס סוסה.
כך אוכל גם לחלוק עמכם את השורשים הארגנטינאים שלי וגם להמחיש את דבריי באופן מלא ומרחיב לב.
ב2009 ,כשבריאותה וחייה תלויים על בלימה מקליטה סוסה 34 דואטים עם זמרים ענקיים מאמריקה הלטינית.
מרסדס עזבה לעולמים מספר חודשים לאחר מכן.
לה נגרה,כפי שכינו אותה בשל שערה השחור,היתה האמא של כולם,אמא אדמה,קולה בקע מתוך האדמה, ובאורח פלא גרם לכולנו לגעת בשמיים.
כעת נתבונן בקטע מהסרט שצולם בזמן הקלטת הדואטים בו רואים אותה עם כמה מהזמרים שאיתם הקליטה.תראו את הצניעות,הרוך והחום …הקול המרגש/מצמרר…והעוצמה האדירה של מי שחיה מתוך ולמען אידיאלים .
הבהרה תירגומית קטנה שקשורה לסוף הקטע בו תופיעה בטקסט המילה desaparecidos,הכוונה ל30000 בני האדם שנעלמו ונרצחו על ידי משטר הדקטטורה הצבאית בארגנטינה לפני כ3 עשורים.
וכעת,לפנינו השראה שאין לה סוף :תתבוננו והטו אוזן ליצירתיות, ההומור,האמפתיה חכמת החיים וכמובן …קבלת חלופיות החיים.
קבלו את מרסדס סוסה.
ובזאת אסיים ,
מודה לכולם על ההקשבה הטובה