היינץ קוהוט נולד ב-3.5.1913 בווינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית, כבן היחיד להוריו אלזה לבית למפל ופליקס קוהוט. משפחתו היתה חלק אורגני של המעמד הבינוני הגבוה מבחינה כלכלית ושל החוגים הליברליים המעורים היטב בחיי התרבות האירופית בכלל והווינאית במיוחד. למרות מוצאה היהודי של המשפחה – הנושאת על פי אחת המסורות את הגלגול לשפה ההונגרית של השם המקראי קהת, אחד מבני לוי – היתה יהדותה של המשפחה סוגיה סבוכה, שהותירה את רישומה המפותל בחייו של קוהוט. אף על פי שהמשפחה התנהלה תוך קבלה של מסגרת נהגים וטקסים מרכזיים של היהדות, ואף השתייכה למסגרות שונות של הקהילה היהודית הווינאית, הרי בנטיות הלב המנוגדות שלהם טוו ההורים מרקם אמביוולנטי ביחס ליהדות כמרכיב זהותי גרעיני של ילדם: בעוד אביו של קוהוט, פליקס, התנהל כנראה במידה של שקט טוב בין קבלת יהדותו לבין נטיותיו האומנותיות בהיותו איש התרבות האירופית, היתה אלזה, אימו של קוהוט, מקור של אי-שקט ואמביוולנטיות. על-פי נטיות אישיותה היא העדיפה את אמונת הנצרות על פני מוצאה היהודי, ומאוחר יותר בחייה אף מימשה בפועל נטיית-לב זו והצטרפה באופן רשמי לכנסייה הקתולית.
שנת חייו הראשונה של קוהוט היתה לו בבחינת עריסה מבורכת של חיי-משפחה תוססת ושמחה; הורות מאושרת של אם ואב, זוג אוהב של אנשים צעירים בראשית שנות העשרים, שהיו נכונים גם לחייהם שלהם בהבטחה גדולה; האם, אישה עזת-רגש ויפה, מעורבת בחוגים חברתיים ובעלת עניין מגוון באמנות, ואב, איש חיוני העושה את צעדיו הראשונים בבניית קריירה מוזיקלית כפסנתרן סולן.
שנת 1914 טורפת את מסלול חייה של המשפחה; האב מתגייס לצבא האוסטרו-הונגרי, וקוהוט – תינוק בן קצת למעלה משנה – עוקר עם אימו לבית הוריה שבכפר מחוץ לווינה. החיים ללא אב, התערערותה הנפשית של האם שהחלה בשנים אלה, המפגשים החטופים והבלתי מובנים עם האב המגיע לחופשות מוזרות מתוך חוויה המטלטלת של שלוש שנים בחזית הרוסית, שובו של האב רק בתום ארבע שנות המלחמה, ב-1918, לא לפני שנפל בשבי בעלות הברית באיטליה – כל אלה זעזעו את המשפחה ללא תקנה. זוגיות ההורים התפרקה,ואף על פי שהם המשיכו לקיים חיי-בית משותפים, זרמו חייהם מאז במסלולים נפרדים. האב נטש את אהבת המוזיקה ושקע בעסקי מסחר לפרנסת המשפחה, והאם תעתה אבודה בעיסוקיה החברתיים שאיבדו את כיוונם החיוני. והרע מכל, חיי קוהוט נמשכים כאילו הוא בן לאימו בלבד.
האם היא המרכז הדומיננטי של חייו, והאב שאיבד את הכריזמה הטבעית לו, נסוג לחיוורון אישיותי לאורך כל ילדותו של קוהוט הבן, והוא כמו מוותר עליו. ילדותו של קוהוט היא צירוף של בדידות קשה בבית ומנותקות מחברת ילדים מחוצה לו. האם מחליטה להשאיר את בנה בבית בחוג שליטתה המתמדת ומונעת את לכתו לבית-ספר במשך ארבע שנים. רק בגיל עשר מתנסה קוהוט בחברת ילדים כשגרת חיים בונה. בשיחה מרגשת עם האנליטיקאי שלו, אוגוסט אייכהורן, שנים אחדות לאחר פרידתם, שאל קוהוט את מטפלו לשעבר מה עלה בגורל כלבו הקטן של אייכהורן, שפעמים כה רבות רבץ על בטנו של קוהוט על הספה האנליטית. "בניגוד למטופלים אחרים שבוודאי הפנו אליו רגשות אמביוולנטיים כאל אח," הרהר קוהוט ברול, "אני, בן יחיד, חשתי כי הוא קרוב לי עד מאוד והזדהיתי אתו".
את מקום היעדרותו הנפשית הנמשכת של האב, בצלה של האם הגדולה, שעל חרדותיה הצבועות בגוון פרנואידי היא מתגברת בשתלטנות חודרנית על בנה, תופסים בחיי קוהוט המתבגר דמויות אחדות של מורים פרטיים, מעין חונכים שהאם שוכרת לשם חינוכו של בנה. אלה מקבלים עבור קוהוט ממד של מנטורים, אשר גם מאפשרים מרחב נשימה מפריד מהאם וגם מעצבים את הקומפנסציה התרבותית כקונטקסט מלכד עצמיות. קוהוט המתבגר נחשף לספרות הקלסית והעכשווית של אירופה שבין שתי מלחמות עולם, צופה פעמיים-שלוש בשבוע באופרות הגדולות המועלות על בימותיה המהוללות של ווינה ומתוודע לשלל זרמי האמנויות הפלסטיות באין-ספור סיורי מוזיאונים בהנחייתם של חונכיו. כה מכרעת הייתה נוכחותם של דמויות אלה בחייו של קוהוט – וכנראה מצילת חייו הנפשיים – שלשתיים מהן הוא אף מקדיש את ספרו האחרון "כיצד מרפאת האנליזה".
ב-1932, והוא בן 19, מתחיל קוהוט את לימודי הרפואה. אלה שנים טובות בהרבה עבורו. לצד לימודי הרפואה נמשך תהליך עיצובו של קוהוט כאינטלקטואל, כשהתעניינותו הנפשית-רוחנית ממשיכה להתפרש בין המוזיקה, כולל התוודעות יסודית לג'ז האמריקאי, לבין הספרות, הפילוסופיה וענייני חברה ופוליטיקה. תחום מכריע בשנות התבגרותו של קוהוט הוא מערכות יחסים קרובות עם חברים מספר שהוא מבלה עמם באין-ספור שיחות, בישיבה בבתי-הקפה הווינאיים לצד גיבורי התרבות של זמנם, ובהעמקת ההיכרות המשותפת עם אוצרות התרבות האירופיים.
שנים אלה גם מסמנות את התחזקותו הנפשית אל מול אימו, ואין פלא שלאחר תקופה ארוכה של עקרות צוננת ביחסיו עם אביו, מאפשרת השתנות המאזן בין השלושה למשהו חדש ומבטיח ללבלב בין האב לבן. האב לומד להעריך את צמיחתו האינטלקטואלית של בנו ואת אופקיו המתרחבים בצעדי ענק, והישגיו האקדמיים בלימודי הרפואה מעוררים באב גאווה מחודשת הנוסכת בקוהוט הצעיר אושר לא מוכר לו. אך ההבטחה המחודשת שניעורה לקשר חי עם האב נכרתת באכזריות ב-1937, לאחר שנה וחצי של מחלת הלויקמיה, מת האב והוא בן 49. קוהוט, בן 24 בלבד באותה עת, נותר הלום צער. נראה כי שברונו מעורר את חוויות הפרידה והניתוק הראשוניות מן האב, ומחבר את הצעיר הרגיש לחוויות בלתי מוכלות של ייאוש ינקותי בלתי נסבל.
עתה, משהקשר עם האם איננו עוד מקור טבעי לו למזיגה מנחמת, הוא מחפש עזרה טיפולית. לאחר חודשים אחדים של טיפול כושל אצל פסיכולוג ששמו וולטר מרסיי, מגיע קוהוט לאנליזה אצל אוגוסט אייכהורן, דמות חריגה מעט בנוף הפסיכואנליטי אך אהובה עד מאוד. אייכהורן הגיע לפסיכואנליזה מתחום החינוך והחינוך המיוחד ונודע לימים בעבודתו הבלתי שגרתית עם נוער עבריין. הוא היה אדם חם ופתוח, ולצד אמונה עמוקה בטיפול האנליטי ובהפעלתו השיטתית היתה גישתו הלא פורמלית ואנושיותו המלבלבת כחמצן לנשמה עבור קוהוט, אשר שוב נותר אבל ללא אב.
עד כמה עמוקה ורבת השפעה היתה ההתקשרות בין השניים יעידו הדברים האלה: זמן קצר לפני פרידתם החטופה בשל הכנותיו של קוהוט לעזיבה-בריחה מעיר הולדתו לאחר השתלטות הנאצים על ווינה, פנה אייכהורן למטופלו הצעיר ואמר: "ראיתי אותך שוכב על הספה הזאת הרבה זמן. הגיע העת שתראה אותי שוכב עליה." ימים אחדים אחר-כך נתן אייכהורן בידיו של קוהוט המופתע תצלום שלו שוכב על הספה האנליטית כמזכרת פרידה. וקוהוט, מכיר טובה עד בלי גבול לאיש שכנראה הצילו משקיעה לקיפאון נפשי ממית, עתיד לקרוא לבנו יחידו תומס אוגוסט קוהוט – על שמו של הסופר הערץ עליו תומס מאן, וכמתת זיכרון, שאולי אין למעלה ממנה, לאנליטיקאי שלו.
קריסתו של העולם הווינאי ושברה של התרבות הגרמנית כולה באו על קוהוט כמו על רבים אחרים, כמהלומה טראומטית שבה אבד לו מקור חיותו וכל מערך האידיאלים של חייו נפוץ לכל עבר. כמו הסכנה הממשית לחייו כך גדולה היתה גם הסכנה לחיי נשמתו. דומה כי האנליזה המיוחדת שזכה לה אצל אייכהורן העבירה אותו בשלום את הסמבטיון הנורא של אירועי הימים ההם. לאחר חששות כבדים שמא אוסטריה הנאצית תימנע ממנו את סיום לימודיו, וכנגד כל הסיכויים מול פרופסורים שמונו זה עתה על ידי השלטון החדש, הוא עומד בבחינות הסיום בסוף 1938 ומוכתר בתואר דוקטור לרפואה.
לקראת סוף מרס 1939 הוא מצליח לעזוב את ווינה, כמעט בעור שניו, ונוחת באנגליה בראש קבוצת מהגרים. שנה לאחר מכן, במרס 1940, חותם קוהוט את מסע עקירתו מאירופה ומגיע לשיקגו, שם מתגורר כבר חודשים מספר אח להגירה, חבר הילדות הקרוב ביותר שלו זיגמונד לב-ארי. בחירתה של שיקגו כחוף מבטחים היתה כמו מקרית, אך היא תהיה לו לבית לכל ימי חייו.
למרות שגורל חייו של קוהוט נקבע בגלל יהדותו אשר הוליכה את חייו הבוגרים מאירופה העולה בלהבות הנאציזם לעולם החדש של אמריקה, היה יחסו של קוהוט לזוהותו היהודית מורכב ומפותל, ונטייתו לדחיית ההכרה בה כמגדירה את עצמיותו היא מקור לאי-נחת מטריד ללא מעט מהמתבוננים באחדים מקוויה האישיים של הדמות ההיסטורית.
בתוך חידת היהדות בעצמי הגרעיני של קוהוט מונחת, למיטב הכרתי, שאלת היסוד, האם המהלך של מזיגה עם דמות אידאלית של אב הוא אכן אופציה מפצה על היעדר מסיבי של נראות האדם והשתקפותו על ידי האם, כפי שגורס קוהוט באחד עמודי התווך של משנתו; נהייתו של קוהוט אחר נטיית לבה של אימו לנצרות מעידה על כך כי לא יכול היה למצוא בהזדהות עם אביו, אשר קיבל את יהדותו בלא אמביוולנטיות, את ההקשר המפצה על קשייו עם אם בלתי רואה. דומה אפוא כי כמו נרקיס, שלא מצא פתרון מחייה לאי נראותו על ידי אקו – ייצוגה של אמו הנימפה, בהתמזגות עם מקווה המים – ייצוגו של אביו הנהר, כך גם קוהוט לא יכול היה להחליף את חיבורו העמוק עם האם, שקבע את גורלו להינתקות מיהדותו.
שנותיו הראשונות של קוהוט במולדת החדשה אמנם עוברות בביסוס המסד הפרופסיונלי שלו כרופא, והוא מסיים ב-1944 התמחות בנוירולוגיה בבית החולים של אוניברסיטת שיקגו, אך כבר אז נסללת בזרימה תת-קרקעית מקבילה דרכו לקראת יעוד חייו – הפסיכואנליזה. תחילה הוא נוטש את הנוירולוגיה לטובת התמחות בפסיכיאטריה, ואז חוצה את כברת הדרך האחרונה ומגיש את מועמדותו להכשרה הפסיכואנליטית במכון של שיקגו. את האנליזה האישית והלימודית הוא עושה עם רות אייסלר, מתחיל את לימודיו ב-1946 ומוסמך כאנליטקאי ב-1950.
לעולם לא נדע כיצד ומדוע מגיע אדם ליעודו כפסיכואנליטיקאי, לא על עצמנו ובוודאי לא על זולתנו. עבור קוהוט, כך נדמה, היתה זו הפסיכואנליזה כאידיאה ששמרה על צלמה של תרבות שלמה שנחרבה עם התגלות תפלצתיותו של האדם, ולה הוא חב את חייו הנפשיים. וכמובן אוגוסט אייכהורן, שבניגוד לפסיכואנליטיקאים רבים שסרחו עם הזרם העכור, גילם עבור קוהוט את הפסיכואנליזה במיטבה, זו שהוא עצמו יהיה לה לקול הממשיך את עתידה.
ב-1948 הוא נושא לאישה את אליזבט (בטי) מאייר, שאותה הוא פוגש במכון הפסיכואנליטי בשיקגו. אליזבט, בת למשפחה אמריקאית ממוצא גרמני, למדה עבודה סוציאלית, וב-1936 הגיעה לווינה הפסיכואנליטית להשלים ולהעמיק את הכשרתה ושהתה בה עד סמוך לפרוץ המלחמה. בעת לימודיה במכון הפסיכואנליטי, בקורסים שיועדו לעובדים סוציאליים, גם השתתפה בסמינר אצל אייכהורן, ואף שלא פגשה את קוהוט בווינה, חשו השניים כי חוט סמוי מקשר ביניהם ועושה את מפגשם האנושי כבני-זוג לבעל משמעות יתרה. ב-1950 נולד לבני הזוג קוהוט בנם יחידם, תומס. האבהות היתה לקוהוט בעלת חשיבות מכרעת, והוא ניסה להיות לו גם האב שחסר לו וגם המנטורים שהיו לו; כך היתה נוכחותו לתומס תערובת של אבהות מעורבת ובלתי אמצעית והפגשה מכוונת ומתמדת עם חומרי תרהות, אמנות ומדע.
מיד עם סיום ההכשרה האנליטית הצטרף קוהוט לסגל המכון ועד מהרה דרך כוכבו כדמות יוצרת ומנהיגותית. כבר ב-1953 הוא ממונה לאנליטיקאי מנחה, כתיבתו זוכה להערכה גדלה והולכת ומעמדו כמורה מחונן וכדמות מרגשת להזדהות למתמחים הצעירים במכון הולך ומתרחב. אלו שנים שבהן גם חידושיו של קוהוט, ובעיקר מאמרו המהפכני מ-1959 על מקום האמפתיה בפסיכואנליזה, עדיין מעוררים תסיסה אינטלקטואלית פורייה ביותר, ואך טבעי הוא מהלך בחירתו של קוהוט כנשיאו של האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי לקדנציה של 1964-1965. לא פחות טבעית מכך היתה גם ההכרה הבינלאומית הגדלה והולכת במקומו המיוחד, שהניבה ב-1965 את בחירתו לסגן נשיא האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי (IPA).
אמצע שנות הששים מסמנות את השינוי הגדול במעמדו של קוהוט בממסד ובתנועה הפסיכואנליטיים. הגותו ההולכת ונפרשת, החל במאמר מ-1966 על גלגולי הצורות וההתמרות של נרקיסיזם, נגלית במלוא חזונה הרדיקלי, וכגודל ההתפעמות ממנה בחוגים רחבים כך עוצמת ההתנגדויות הקשות שהיא צוברת, המתחלפות לא אחת בעוינות מתנכלת לקוהוט האיש. ב-1969 הוא נאלץ להסיר בשל כך את מועמדותו לנישאות האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי, וגם בביתו האנליטי בשיקגו הוא נסוג מעמדת מנהיגות ניהולית.
שנות השבעים הראשונות זכורות אמנם לתלמידי המכון האנליטי בשיקגו כשנים שבהן המאבקים התאורטיים והקליניים בין תומכי קוהוט לבין מתנגדיו היו חלק אורגני של אקלים אינטלקטואלי מסעיר ומעשיר, אך לקוהוט אלה שנים של אובדן מכאיב של ידידויות ותיקות שנים, של תדהמה על גודל בדידותו כהוגה מחדש ושל התבוננות קונטמפלטיבי על החלופיות כעיקרון הטבעי של החיים. והחמור מכול, בנקודת זמן זו גם מתחיל מסעו של קוהוט אל מותו כאשר ב-1971 מתגלית בגופו מחלת הלימפומה שתלך ותכלה את חייו.
התרחקותו של קוהוט מן העשייה הישירה בתוככי הזרם המרכזי של הפסיכואנליזה סללה את הדרך להתהוותה של פסיכולוגיית העצמי כפרדיגמה פסיכואנליטית עצמאית, אשר איננה חותרת להגמוניה בתוך הזרם המרכזי אלא הולכת ומעמיקה את אופקיה שלה. אלה הן השנים היצירתיות והפוריות ביותר של קוהוט, שבמהלכן הוא מעלה את רעיונותיו על הכתב בשני ספריו הראשונים (ב-1971 האנליזה של העצמי, וב-1977 שיקום העצמי) ובמספר ניכר של מאמרים המשביחים ומעדנים את מורכבותה של התאוריה על אגפיה השונים.
במקביל להתכנסותו של קוהוט לתוך יצירתו ההולכת ונכתבת, נחצב אפיקה המתרחב של פסיכולוגיית העצמי כתנועה ממוסדת השוקדת על התפתחותה הנמשכת של התאוריה ועל הנחלתה. סביב קוהוט מתקבצת בשנים אלה חבורה נלהבת של כחמישים תלמידים העוסקים בלימוד משותף של התאוריה בהתהוותה, נוטלים חלק אורגני בהפצתה ומבשילים בהשראתו ובעידודו של קוהוט לקראת יצירה בעלת תרומה עצמאית להמשכה.
שנת 1978 מהווה ציון דרך בתהליך מבורך זה, המתרחש כתוצאה טבעית של ספרו השני של קוהוט, שיקום העצמי, אשר יצא לאור שנה קודם לכן ובו ההצהרה הכמו רשמית של קוהוט על יצירתה של פסיכולוגיית העצמי. בשנה זו נפתחת מסורת הכנסים השנתיים של פסיכולוגיית העצמי בכנס הראשון המתקיים בשיקגו; יוצא לאור ספר המקרים ברוח פסיכולוגיית העצמי, Psychology of the Self: A Casebook, שעליו שקדה הקבוצה בעריכתו של ארנולד גולדברג, מתלמידיו המובהקים של קוהוט; ושני הכרכים הראשונים במפעל הגדול של כינוס מאמרי קוהוט, The Search for the Self, יוצאים בעריכתו של חבר מרכזי נוסף בקבוצה, פול אורנשטיין.
מפעלותיה של קבוצה זו – שסיפורה הוא נושא מרתק להפליא בפני עצמו – בכינוס כתביו של קוהוט והוצאתם לאור נמשכו גם לאחר מותו. כך הושלמה ב-1984 הבאתו לפרסום של הספר "כיצד מרפאת האנליזה"; ב-1985 יצא לאור גם כרך המאמרים Self Psychology and the Humanities בעריכת צ'. סטרוזייר ובו כמה עבודות מפתיעות שלא פורסמו בחייו של קוהוט. בשנים 1990-1991
סיים פ. אורנשטיין את התקנת של שני הכרכים האחרונים של מאמרי קוהוט The Search for the Self; וג'פרי קוקס הביא בפנינו ב-1994 מבחר מהתכתבויותיו הענפות והמאלפות של קוהוט בכרך המסקרן The Curve of Life.
וקוהוט עצמו? לצד הסיפוק הרב שרווה מהתרחשויות התהוותה ההגותית והמטריאלית של פסיכולוגיית העצמי, היה בעשור האחרון לחייו עמוס חולי, כאב מתמשך והתכוננות פילוסופית לסוף הדרך. לבד מן הסרטן עובר קוהוט ב-1979 ניתוח מעקפים המסתבך וגורר תקופת שיקום מתארכת, וגם מערכות אחרות בגופו הולכות ומתמעטות. קוהוט נושא את מחלות גופו בלבדיות שיותר מכול יש בה כבוד עצמי שקט, מאופק ונוסך השראה. כמי שידע כי הטרגיות איננה מחויבת המציאות גם אל מול המוות, ובלבד שחי האדם את העצמי הגרעיני שלו בטרם מת, ובשהליכתו אל סופו הוא ספון בסביבת זולתעצמי אנשוית, סיים קוהוט את מעגל חייו השלם בשלווה גדולה.
חצי שנה לפני מותו, ב-22.3 וב-12.4 1981, שוחח קוהוט עם תיאולוג צעיר, רוברט ל. רנדל (Randall). באחד משני הראיונות הציג קוהוט בפני רנדל את האופן שבו מתחברים רעיונותיו להרהורים תיאולוגיים על המוות. קשה אולי למצוא דרך ראויה יותר לסיים את פרישת מהלך חיי קוהוט מאשר בהבאת שורות אחדות מהרהורים אלה (המצוטטים בביוגרפיה שנכתבה ב-2001 על ידי צ'. סטרוזייר Heinz Kohut: The Making of a Psychoanalyst, עמ' 331), שדומה כי הם מרמזים כבר על מי ששרוי באזוריה הקוסמיים של נפשו.
יש זרע, יש פריחה, יש נבילה וקמילה, ויש מיתה, ואז הדור הבא של ורדים תופס את מקומו. לדעתי, אדם איננו חי חיים מלאים באמת אלא אם הוא חש באופן כולשהו, עמוק-עמוק בעצמותיו, את קיומו של מקצב החיים הנצחי הזה, את ההופעה ואת ההסתלקות הקבועות האלה שבהן היחיד הוא רק חוליה בשרשרת. בשבילי זוהי מחשבה מרוממת-רוח, ולא מחשבה מייאשת. זה מוליך אל משהו מעבר לאינדיווידואליות הפרטית שלי, אל משהו הרבה יותר כולל והרבה יותר מתמיד. מן האני הקטן שלי הפשוט והרגיל, שלא היה קיים כאן בימיו של אפלטון ולא יהיה קיים כאן בעוד אלף שנים כאשר יהיה אפלטון אחר, או אולי כאשר לא יהיה כלום. מי יודע? מדוע אני צריך להיות כאן, ומדוע הייתי צריך להתקיים כאן? לא הייתי צריך ולא אהיה צריך. וזה אינו מטריד אותי.
(מתוך 'בין טרגיות לחמלה', מסת מבוא מאת רענן קולקה לספרו של היינץ קוהוט,"כיצד מרפאת האנליזה", בתרגום אלדד אידן, הוצאת ספרים עם עובד, תל אביב, 2005.)
המשגת ה"עצמי" כמבנה-על של נפש האדם הוליכה את היינץ קוהוט (1913 – 1981) לייסודה של פסיכולוגיית העצמי. הביוגרף של קוהוט, צ'רלס סטרוזייר, מגדיר אותה כפסיכואנליזה אמריקאית אותנטית של גדול האנליטיקאים שהעמיד העולם החדש. בלב הטלטלה המגולמת בפסיכולוגיית העצמי עומדת ההיחלצות מן הרוע כהסבר האדם, וההעזה לשוב אל חזון האמונה בכינון עצמיותו על-ידי סולידריות אנושית, אחריות אתית ואמונה בטוב.
בטבורו של המרחב הפסיכואנליטי מציב קוהוט את מושג "האדם הטרגי". בכך הוא מסמן את המעבר מן "האדם האשם", גיבורו של פרויד, אל האדם העכשווי: אדם אשר מעבר לדחפים הגוזרים את דינו למאבק קיומי בקונפליקטים לא מודעים, איננו חדל מהכמיהה לשיקום העצמי משיברונו, וחותר לחוויית עצמי הרמונית, לכידה והמשכית.
פסיכולוגיית העצמי מציבה במרכז גרעינה המרפא של הפסיכואנליזה את האמפתיה. חקירתה השיטתית של ההתייצבות האמפתית נעה בפסיכולוגיית העצמי בתנודה שהיא גם פרדוקסלית וגם הרמונית, בין המשגת האמפתיה ככלי לחקירת הנפש לבין זיקוקה לעמדה אתית של חמלה מכוננת.