התבוננות באדם החנוך לויני מנקודת מבטה של פסיכולוגיית העצמי
מאת: ד"ר ארז בנאי
התאטרון הקאמרי של תל אביב 5.12.2008
בוקר טוב לכולם,
אחת ההגדרות היפות של טיפול על-פי פסיכולוגיית העצמי היא "להתרגש ביחד". אז הלב שלי כבר רוטט מהתרגשות ואני מקווה שגם שלכם ושעוד מעט הלב של כולנו ירטוט עוד יותר כאשר נצפה ביחד ב"הרטיטי את ליבי" של חנוך לוין בבימויו של אודי בן משה. בהתרגשות המשותפת יש משהו שפותח (אולי ממוסס) את גבולות העצמי ויוצר חוויות של ביחד, של "אני חלק מ…", "אני עם …", או במילים אחרות חוויות זולתעצמי.
אחת התובנות הקליניות החשובות שהלכה והתבהרה לנו ככל שנצבר ידע על פסיכותרפיה פסיכואנליטית היא שתובנה היא לא רק לדעת משהו חדש על עצמנו אלא בעיקר להרגיש אחרת לגבי דברים שכבר שמענו פעם. כלומר, לא מספיקה תובנה אינטלקטואלית אלא יש צורך בחיבור רגשי לחוויה, אחרת ההשפעה של התובנה מתפוגגת מהר מאוד. למעשה, לתובנה הזו הגיע כבר פרויד לאחר הכישלון בטיפול בדורה ,אך היא הלכה והתחזקה במהלך השנים. כיום אנחנו מבינים יותר ויותר שגם אנחנו כמטפלים נמצאים בתוך החוויות שאנו חוקרים בחדר הטיפולים ולא מחוצה להן. כנראה, שהדברים נראים אחרת כאשר אתה בתוך החוויה או כאשר אתה מתבונן עליה מבחוץ. לכן חשבנו לנסות וליצור יום עיון חוויתי שבו נוכל לדון באמצעות הכלים הפסיכולוגים בחוויות של פרוק העצמי שחנוך לוין מטיב כל כך לתאר, כאשר אנו עדיין ספוגים באותן החוויות עצמן. אני מקווה שבעזרת יום העיון הזה נוכל לשנות במקצת את הרגשתנו לגבי דברים שאנחנו יודעים שכלית אך עדיין לא מוטמעים בנו מספיק חזק.
חנוך לוין נחשב כמחזאי של החוויה. אפשר לאהוב אותו יותר או פחות אך קשה להתעלם מהתחושות החזקות שהוא מצליח לעורר בנו, או כפי שניסח זאת חיים נגיד כאשר קרא לספר הביקורת שכתב על מחזותיו ""צחוק וצמרמורת". בין אם אלו תחושות של חנק, החמצה, ייאוש או כעס אנו מוצאים עצמנו לרוב מהרהרים במשמעות החיים. המשותף בין גיבוריו הוא שרובם נושאים חוויה קשה של ייאוש, עליבות, חידלון וחוסר משמעות בחיים. החוויות האלו מדברות אלינו מכיוון שהן קיימות בכולנו במינון ובעוצמות משתנים. אני חושב שמשהו בהרהור הזה על משמעות, ריקנות, סופיות החיים הוא הרהור מרכזי של הסלף. על כן הניסיון להבין את חנוך לוין בפרספקטיבה של פסיכולוגיית העצמי – הרואה בעצמי את הגורם המרכזי המשפיע על עוצמת הדחפים ועל יכולתנו ליצור קשרים בין-אישים משמעותיים – הוא חיבור שמתבקש מעצמו.
התפיסה הפסיכואנליטית הקלאסית מאמינה שאנחנו לרוב לא מרגישים חוויות קשות אלו מכיוון שאנחנו מדחיקים אותם כך שיהיו ברמה נסבלת שאיתה נוכל לחיות בשלום. בהקשר הזה ניתן לומר שחנוך לוין עושה לנו קונפרונטציה לאותם הרגשות המודחקים ועל ידי כך גורם לנו לזעזוע ולתחושות של פיחס. לפיכך ניתן לומר שחנוך לוין אולי לא היה פסיכולוג אך הוא היה פיחסולוג גדול. את כל הדברים הקשים של חיינו הוא ידע לשים לנו על הבמה ללא מורא ופחד. כישרונו היה בכך שידע בדרך כלל ליצור בנו בשלב שני איזשהו שחרור קתרטי. ואולי זו הסיבה שכל-כך הרבה אנשים באים לצפות במחזותיו. אחת המגבלות של התזה הזו היא שאינה מדגישה מספיק הבדלים בין-אישיים. כלומר: מדוע אדם אחד מרגיש יותר רגשות של ייאוש ואדם אחר פחות. על פי פרויד מטרתה של הפסיכואנליזה להפוך את הסבל הנירוטי לחוסר אושר נסבל. אם נתרגם רעיון זה לניסוחו של ויניקוט ניתן לומר שהעצמי האמיתי של האדם הוא תחושה של דיכדוך, עצבות קיומית הקטנוניות בגדולתה טרגי במהותו ואילו העצמי הכוזב הוא כל מה שמתכחש ומדחיק את אותה הטרגיות שבקיום האנושי. פסיכולוגיית העצמי מציעה לנו גישה אחרת, לפיה האדם חש ברגשות קשים כאשר הוא חסר חוויות זולתיעצמי מספקות. על פי גישת פסיכולוגית העצמי: האדם החנוך לויני איננו אדם שאין לו עצמיות או עצמי כפי שחלק ממבקריו סברו אלא אדם שחסרים לו זולתיעצמי.
מבקריו של חנוך לוין כבר נגעו בנקודה זו כאשר דיברו על העדר האמונה והערכים כגורם המרכזי למצבם הנפשי של גיבוריו של לוין. תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לשיח עם חנוך לוין היא בכך שמתוך העמדה של קוהוט אנו מבינים שהעצמי מתפתח בעיקר בשתי זירות מרכזיות: זירת המטרות (האידיאלים) וזירת השאיפות (הגרנדיוזיות). לכן אובדן הערכים והאמונה בחברה הינו הסבר חלקי בלבד לשבר בעצמיות של גיבוריו של לוין. סביר שגם העדר סביבה אמפתית וחסך מתמשך בתגובות מראה מדויקות ומספקות הן גורם משמעותי בחוויות השבר האלה. וכאשר מתבוננים במחזה "הרטיטי", כמו במחזות לוין אחרים, רואים את הניכור והעדר המגע והקשר הממלא בין גיבורי מחזותיו. בנקודה זו צריך לשים דגש על ההבדל בין בן/בת-זוג לזולתעצמי. אם אנחנו מנסים להיות אמפתים לחוויה של האחר אנחנו יכולים להבין שכל אדם חי עם כמיהה לבן או בת זוג אידאלי שישמש עברו כזולתעצמי. זה מזכיר את האמירה של ויניקוט: "אין דבר כזה ילד ללא אם". בהקשר הזה ניתן לומר שההבדלים בין בני אדם הם בעיקר במידה בה האדם מצליח להגשים את המשאלה לקשר אינטימי ומספק.
בדיסק שיצא לאחרונה "כשתחשכנה עיני" (ובו אוסף משיריו של חנוך לוין) ניתן לשמוע בשירים רבים את הניכור, העדר המגע המספק והזרות המחלחלים לנימים הכי דקים של המגע האנושי. משהו שם אף פעם לא מתחבר עד הסוף ולכן האדם גם לא מתמלא. או כמילות השיר: "העץ הוא גבוה העץ הוא ירוק הים הוא מלוח הים הוא עמוק אם הים הוא עמוק מה אכפת לו לעץ מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק"…
הניכור, חוסר התקשורת, העדר האינטימיות בין אנשים אשר לא מבינים ולא רואים האחד את השני, הם גורם לא פחות משמעותי באובדן העצמיות של גיבוריו של לוין מאשר אובדן הערכים או האמונות. במילים אחרות: תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לשיח עם חנוך לוין יכולה להיות בכך שנציע זווית נוספת להבנת השבר בעצמי של גיבוריו, הרואה את המקור לשבר הזה כדו-זירתי. אך לא רק הניכור אלא גם העדר אמפתיה ועין שתראה את הסבל הינם גורמים המתווספים, מחוללים ומתחזקים את השבר בעצמי של גיבורי לוין, במפגש שלהם זה עם זה או זה עם זו.
במחזה שנראה עוד מעט מאוהב השופט למקה בזמרת לללה באופן נואש ועיקש, וכאשר שואל אותו חברו פשוניאק "מה אתה כל כך אוהב בלללה?" אומר כבוד השופט: "את זה שהיא אוהבת אותי". כבר במפגש הראשון בין השופט לזמרת אנו מבינים שאין היא מאוהבת בו ואהבתו אליה מצטיירת באור פתטי ומגוחך. השופט לא רואה את לללה- הוא לא רואה את תכונותיה, את צרכיה, את מצבה. אהבתו אליה מנותקת ממנה עצמה. אהבתו אליה היא למעשה סוג של אהבת עצמו. לא אותה הוא רואה מולו, אלא את בבואתו שלו, את עצמו במנותק לגמרי ממנה. דבר זה ממחיש לנו שגם באינטראקציות שהיו אמורות להיות הכי אינטימיות ומנחמות יש זרות, ניכור וחוסר אינטימיות. בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של אבא אבן ניתן לומר שגיבוריו של לוין לא מחמיצות שום הזדמנות להחמיץ אינטימיות.
לסיכום, פסיכולוגיית העצמי יכולה לתרום שתי תרומות חשובות לשיח עם חנוך לוין: הראשונה היא שהמצב הטרגי שלוין מציג אינו רק האמת האבסולוטית במערומיה (כזו שקיימת תמיד ובכל מקום) אלא קשור לחוויות של שבר המתקיימות בעיקר אצל אנשים שחסרים זולתיעצמי מספקים. התרומה השנייה היא שלא מספיק העדר של אמונה או ערכים על- מנת לחוש כזו עליבות וחוסר מימוש אלא נדרשים גם העדר סביבה אמפתית ותגובות מירורינג .
אך באנו לכאן לא רק לתרום אלא בעיקר להיתרם על ידי חנוך לוין והשאלה המעניינת אותנו אולי יותר היא מה אנחנו יכולים ללמוד מלוין? אני חושב שלוין לא רק מציג לנו תמונה סטטית של חוויה, מעין צילום רנטגן, אלא גם מחולל אצל הצופים בגיבוריו טרנספורמציה של החוויה וגורם לנו לאט לאט לחבב אותם למרות העליבות והפתטיות שבהם. הוא עושה זאת בעזרת יכולת מדהימה לטלטל אותנו בין מצבים של בכי וצחוק גם יחד. לוין הוא אומן של מצבים מטלטלים. לפי עניות דעתי המצבים הללו בהם אנחנו גם צוחקים וגם בוכים הם בעלי עוצמה רבה ביכולת לשחרר אותנו ממצבים של תקיעות. ההומור של לוין בא מתוך החופש שהוא לוקח לעצמו לנוע בתוך ובין מרחבי חוויה שונים, הוא מזפזפ בין הגרוטסקי והאינטימי בין הקומי לטראגי ביכולת וירטואוזית המשאירה אותנו במערבולת רגשית חזקה. אם נוכל לקחת מיום העיון הזה משהו מהחופש והאומץ של חנוך לוין לגעת בדברים הכי קשים ללא כל פחד או רתיעה, ויחד עם זאת מבלי לאבד את ההומור האירוני – דיינו. קוהוט אמר באחת משיחותיו עם סטרוזייר שיש מצבים בהם "צריך ניצוץ של הומור כהגנה מפני טרוף" . חנוך לוין מדגים לנו היטב כיצד ניתן לעשות זאת.
הינץ קוהוט עשה בזמנו מהפכה ביחסינו אל האמפתיה. זה לא שעד קוהוט לא היו מטפלים שעבדו בעזרת האמפתיה אלא שהוא הציע לנו שיטה שניתנת ללמידה ולהתמקצעות. קוהוט עשה לאמפתיה את מה שלואי פסטר עשה לתעשיית היין בצרפת הפך אותה משרשרת של טעויות מוצלחות למדע שיטתי.
אולי בעזרת חנוך לוין נוכל בעתיד גם לעשות מהפכה בהתייחסותנו להומור בחדר הטיפולים ונשכיל להשתמש באופן שיטתי ב"מצבי הצחוק והבכי גם יחד" שלו ככלי טיפולי רב עוצמה בפסיכותרפיה.