ביום שישי, 13 לנובמבר 2009, התקיים יום העיון החוויתי השנתי של האיגוד שבמרכזו ההצגה "הבנאליות של האהבה".
היה זה יום העיון השלישי במספר ,וקדמו לו יום העיון על "המלט" בשנת 2007, ויום העיון על "הרטיטי את לבי "בשנת 2008.
בחלקו הראשון , העיוני, של היום נישאו הרצאות שתוכנן רלוונטי לנושא המחזה.
אחר כך צפינו יחד בהצגה, ולבסוף התקיים רב שיח עם מחברת המחזה סביון ליברכט ושחקני ההצגה עודד קוטלר ומיכל שטמלר.
מעבר לתכנים המרתקים בפני עצמם, גם השנה נפעמנו מחדש אל היווצרותה של אותה אוירה חגיגית ומיוחדת במינה – זו שאולי קשה למצוא לה שמות תואר מדוייקים, אך היא ללא ספק יחודית לימי עיון אלה ונוכחת בהם עד מאד.
אנו שמחים להביא בפניכם כאן את הרצאותיהם של יו"ר הועדה המדעית ד"ר ארז בנאי, הסופרת וההוגה ד"ר מיכל בן נפתלי ויו"ר האיגוד רענן קולקה. הנחייה ודברי קישור- דפנה הומינר.
בין אותנטיות לאומץ לב-
יום עיון חוויתי שבמרכזו ההצגה "הבנאליות של האהבה", לציון פתיחת שנת הפעילות המדעית של האיגוד 2009
פרולוג מאת דפנה הומינר :
בוקר טוב לכולכם, וברוכים הבאים ,
נעים מאד לראותכם איתנו כאן, ביום העיון השנתי של איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי, המציין את פתיחת שנת הפעילות המדעית של האיגוד.
זו השנה השלישית שאנו מקיימים יום עיון חוויתי בו אנו מזמינים אתכם לצפייה משותפת בהצגה בנושא בעל משמעות לתחום חשיבתה של פסיכולוגיית העצמי .
השילוב בין תחומי האמנות השונים, ובמקרה זה אמנות התיאטרון ,לבין פסיכולוגיית העצמי ,אינו מקרי כמובן , ומהווה אמירה משמעותית בפני עצמה על אודות רוחה של פסיכולוגיית העצמי המבקשת לגעת בחוויה מקרוב ככל האפשר.
השנה יסוב יום העיון סביב מחזה , אותו כתבה הסופרת סביון ליברכט שתהיה איתנו כאן בחלקו השני של היום. המחזה עוסק בסיפור אהבתה של חנה ארנדט, פילוסופית יהודיה , למרטין היידגר , פילוסוף גרמני דגול ושנוי במחלוקת קשה. סיפור האהבה הזה התרחש בגרמניה בשנים הרעות ביותר בתולדות האנושות.
ברבות הימים, כתבה חנה ארנדט ספר המתעד את משפט אייכמן ושמו: " אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע".
סביון ליברכט שכתבה את המחזה שנראה היום, בחרה לקרוא לו , בפאראפרזה על שם ספרה של ארנדט : "הבנאליות של האהבה".
המילון מגדיר את המושג בנאלי כ"נדוש, יומיומי ,שגרתי, חסר מקוריות"-
כולנו מכירים את כוחה הרב של השגרה האוטומטית. נדמה לי שכולנו אף מכירים בפוטנציאל הסכנה שבכניעה לכוח הזה , ואת השלכותיה המצמיתות של כניעה זו על חיוניות הנפש.
כאשר אני מתבוננת במליאה הגדולה הזאת שכאן, נדמה לי שעצם התכנסותנו הנרגשת והחגיגית הבוקר, היא ההפך הגמור מהבנאליות:
אני מאמינה שעצם הבחירה שלנו בבואנו לכאן היום, לצאת אל מחוץ לשגרת היומיום של חיינו ועיסוקנו הרגילים, כדי לעסוק בסוגיות לא פשוטות ולהשקיע מחשבה בדיון על רוח האדם, על מקורות הרוע ואפשרויות האהבה שבו –
בבחירה זו מצוי כוח העשוי לעמוד כנגד כוחה המשתק של הבנאליות.
יציאה זו שיוצא אדם אל מחוץ לבנאליות האוטומטית של חייו, מתוך נכונות להתבונן ולהשתתף בקיום האנושי הרחב, זה שמעבר לצרכי העצמי הפרטי שלו, היא בעיני סוג של אקט אתי.
ואולי אוסיף ואומר, שבמובנים רבים, עצם קיומו של האיגוד שלנו והערכיות המכוננת את עשייתו , הם פעולה מתמשכת של התרחקות מהבאנליות.
הנכונות והיכולת להתרחק מהבנאלי, מהמצופה, מהנדרש על פי חוק , הרגל או פחד, ולפעול על פי מערכת אישית של ערכים ובחירה מתחדשת, מהווה אם כן את התשתית הבסיסית לשאלות שיעלו כאן הבוקר:
אני רוצה להודות לחברי הועדה המדעית בראשות ד"ר ארז בנאי, על היוזמה וההפקה של יום עיון זה, כמו גם של פעילויות רבות אחרות הפתוחות לציבור אנשי המקצוע ולציבור הרחב בכלל.
תודה רבה למזכירת האיגוד אלינער לקס על תרומתה שלא תסולא בפז, תודה לכל מי שעזר וסייע, ולבסוף, תודה רבה מאד לכם, קהל נכבד ויקר, שבאתם להשתתף איתנו בחוויה מיוחדת זו.
אני שמחה להזמין את ד"ר ארז בנאי, פסיכולוג קליני ויו"ר הועדה המדעית , לשאת את דבריו.
לדברי הפתיחה של ארז
חנה ארנדט, פילוסופית יהודיה, אשר זכתה עוד בחייה להכרה כאחת מההוגות הפוליטיות החשובות המעמיקות והמקוריות של המאה העשרים, לא זכתה, לאהדה רבה בישראל, וזאת בלשון המעטה.
מקובל לראות בספרה "אייכמן בירושלים דוח על הבנאליות של הרוע" , את הסיבה העיקרית לחוסר אהדה זה.
בַּספר, שהוא בעיני, ראשית לכל, מסמך היסטורי מרתק הכתוב בלשון בהירה וצלולה, מעזה ארנדט להציב שאלות אתיות ופילוסופיות חדות ומדוייקות גם אל מול הקונצנזוס הרגשי הבלתי נמנע ,שהוא תולָדַת החוויה המטלטלת ביותר שידע העולם בכלל, והעולם היהודי בפרט- זוועות השואה.
בספרה היא מתארת את מה שעמד להבנתה מאחורי הרוע הבלתי נתפס הזה . וכך היא כותבת על אייכמן :
"אפשר לומר, בלשון הדיבור, שפשוט לא היה לו מושג מה הוא עושה. באופן עקרוני, הוא ידע בדיוק במה מדובר. הוא לא היה טיפש. היה זה חוסר מחשבה גמור, שאיננו זהה כלל לטיפשות, שהכשיר אותו להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה. הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה, שריחוק כזה מהמציאות וחוסר מחשבה כזה, יכולים לגרום ליותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם. אבל זה היה לקח, לא הסבר של התופעה ולא תיאוריה על אודותיה." (אייכמן בירושלים, עמ 299)
קולה הצלול של חנה ארנדט, חשיבתה המקורית והאמיצה, ועמדתה הבלתי מתפשרת בשאלות פילוסופיות- אתיות ,פגשו את ד"ר מיכל בן נפתלי, אשר כתבה ספר בשם "הביקור של חנה ארנדט" .
אני שמחה להזמין לכאן את ד"ר מיכל בן נפתלי , סופרת והוגה, שעשייתה הספרותית מצוייה בתחום הפואטיקה הפילוסופית ואשר ספרה "על הפרישוּת", יצא לאחרונה לאור בהוצאת "רסלינג".
להרצאה
בדברי הפתיחה , הצעתי להגדיר את ההתקיימות הבנאלית כהתקיימות המופעלת מתוך אוטומטיות נפשית : מתוך הכנעת המקוריות והבחירה האישית לטובת החובה הידועה מראש, שאין לערער עליה כביכול .
הכנעה זו של הנפש אל מול "המנגנון" באשר הוא , פנימי או חיצוני, עלולה להוליד רוע עצום מאין כמוהו . זאת כמדומה, ביקשה חנה ארנדט להדגיש בספרה.
בהמשך להתבוננות זו על הסכנה שבציות האוטומטי, מתבקשת כמעט מאליה המחשבה על האותנטיות, כסוג אפשרי של אנטי תיזה לבנאליות של הרוע.
אלא שבאופן אירוני למדיי, דוקא בשאלת האותנטיות עסק בהרחבה מרטין היידגר, פילוסוף גרמני דגול ,וכאמור, הגיבור הראשי בהצגה שאנו עתידים לראות היום.
זהו אותו היידגר אשר בצעד דרמטי ומפתיע ביותר, וכנראה שמבחינתו גם אותנטי, בחר להצטרף לתנועה הנאצית.
אל מול האותנטיות האונתולוגית של היידגר, שכשלה לעמוד כנגד הבנאליות והרוע גם יחד, מציע רענן קולקה עמדה אתית של אומץ לב .
אני שמחה להזמין את יו"ר האיגוד רענן קולקה, פסיכואנליטיקאי, תיאורטיקן והוגה דעות, לשאת את דבריו.
להרצאה
אפילוג
חברים יקרים, קהל נכבד, לסיום אני מבקשת להודות לכם על נוכחותכם ביום העיון הזה, ועל נכונותכם לתת את ליבכם לתכנים הקשים והכואבים שהוא מעורר.
אני מאמינה שנכונות זו להקשיב לקושי ולכאב , יש בה מסימני אומץ הלב הנדרש כדי להביט אל הרוע מבלי להתכחש לו, ולהציב כנגדו אתיקה של אהבה וחמלה לאדם, באשר הוא אדם.
אסיים בקטע מספרה של חנה ארנדט, המיטיב לנסח את העמדה האתית הזאת, של מי שמסרב להיכנע לבנאליות של הרוע, ובוחר לחיות מתוך אותה ערכיות אמיצה, עליה דיבר רענן:
"ברגעים הספורים שבהם סיפר קובנר על העזרה שהגיש הסמל הגרמני, השתררה דממה בבית המשפט: היה זה כאילו החליטו הנוכחים בספונטניות לכבד בשתי דקות דומייה המקובלות, את זכרו של אדם בשם אנטון שמידט.
ובשתי הדקות האלה, שהיו כמו הבזק פתאומי של אור בלב חשיכה אטומה, תהומית, מחשבה אחת כמו עלתה בהירה, ללא עוררין, ללא ספיקות –
כמה שונה היה הכל באולם בית המשפט הזה, בישראל, בגרמניה, בכל אירופה, ואולי בכל ארצות העולם,
אילו רק אפשר היה לספר עוד סיפורים כאלה.
מבחינה פוליטית, הלקח הוא שבתנאי טרור ילכו רוב האנשים בתלם, אבל יהיו אנשים שלא, והלקח מן הארצות השונות ש"הפתרון הסופי" הוצע להן, הוא שזה "היה יכול לקרות ברוב המקומות, אבל זה לא קרה בכל מקום."
מבחינה אנושית, אין צורך ביותר מכך, ואי אפשר לדרוש יותר כדי שהפלנטה הזו תמשיך להיות מקום מתאים לחיים של בני אנוש." (שם, עמ' 243)
תודה רבה לכם על הקשבתכם הטובה, ניפרד כעת בברכת שלום ,
ולהתראות בקרוב, בפעילויות הרבות והשונות של האיגוד