"מי מפחד מפסיכולוגיית העצמי?"
סקירת המפגש בצוותא
עם הרצאתו של ד"ר חזי כהן
מאת :דפנה הומינר
ב25/5/08, התקיימה במסגרת מפגשים בצוותא הרצאתו הנפלאה של ד"ר חזי כהן, שעסקה בניסיון לחקור את שאלת היחס האמביוולנטי כלפי פסיכולוגיית העצמי בקרב אנשי המקצוע:
חזי הציג בפנינו סיכום בהיר, מעניין, עשיר ומפורט של האתגרים הנפשיים המורכבים שפסיכולוגיית העצמי מציבה בפני המטפל. אתגרים אלה, עלולים להחוות כדרשניים מדיי ולעורר רתיעה .
אם לתמצת , ההרצאה עסקה בכל אותם הקשיים בהם אנו מתלבטים ללא הרף בתוך עצמנו, כאן במילייה של פסיכולוגיית העצמי, אלא שמסתבר שקשיים אלה עומדים גם בבסיס הביקורת והרתיעה של אנשי מקצוע מזרמים אחרים, ובתהליך נפשי מסויים , הם הופכים כנראה לרתיעה אישית ורגשית הנחווית כ"הסתייגות תיאורטית" כביכול.
ההרצאה היתה מוצלחת מאד בשל סיבות רבות וטובות, ואת ליבי היא שימחה במיוחד בשל אופנות החשיבה שכוננה אותה,
חשיבה אשר ממשיכה את המסורת הרעיונית שעומדת בבסיס ההגות הפסיכולוגית והפסיכואנליטית מאז ומתמיד, ומקיימת את ערכי היסוד שלה :
- המשאלה לחקור רבדים נפשיים לא ידועים ולא נחווים דיים.
- המאמץ לתאר ולהמשיג חוויות עמומות ולכנותן בשם מפורש ומדוייק ככל האפשר.
- האומץ והנכונות להתבוננות ובדיקה עצמית.
חשיבותו של הערב היתה אם כן כפולה-
מחד, חקירה אנליטית לעילא של הסיבות לתגובה הרגשית האמביוולנטית, חקירה שהתבססה על מובאות מפרי עטם של תיאורטיקנים שונים, על המשגה שיטתית של חזי ועל אילוסטרציה מרגשת בעזרת קטעים מוזיקלים מתוך האופרה פידליו ,
ומאידך, היתה זו חוויה מרגשת של מירורינג אמפתי שהעניק חזי לכולנו, מטפלי העצמי המתמודדים יום יום עם המורכבות הזאת , אך לא תמיד פנויים לתת דעתנו על רוחבה והקפה, ואולי גם לא על גודל ההשקעה שאנו משקיעים בעשייתנו…
בשל אילוצי הזמן, גם הפעם היה הדיון רחוק מלמצות את המורכבות העצומה הזאת ואת העושר הרב שהציג בפנינו חזי, אך כהרגלנו , נוכל להמשיך אותו בנחת בפורום פסיכולוגיית העצמי, כשאנו משוחררים ממגבלות הזמן והמקום .
כמתאבן לדיון הוירטואלי, אביא בפניכם שני קטעים :
הקטע הראשון הוא ציטוט מתוך ההרצאה עצמה, ובו מונה חזי ומסכם את הסיבות להסתייגות הרגשית של מטפלים מתביעותיה של פסיכולוגיית העצמי,
והשני הוא קטע שהציגה חברתנו מירי שול , אשר הנחתה את הערב בחן ובחוכמה רבה, כפתיח לדיון.
להלן הקטע הראשון :
סיכום הנקודות המרכזיות העומדות מאחורי הביקורת על פסיכולוגיית העצמי (מתוך ההרצאה) :
- חשש מאחריות
השפעה של הסיטואציה הטיפולית על המטופל מגבירה את האחריות המוטלת על המטפל באשר לשינויים שמתרחשים אצל המטופל. אחריות מועצמת זו מטילה בודאי גם פחדים על המטפל.
- חשש מהשפעה דו כיוונית
תפיסה זו מטילה פחד על המטפל שכן ההשפעה של הסיטואציה הטיפולית הולכת בשני הכיוונים ואזי יתכן שהמטפל פוחד מן הפתולוגיה של המטופל והשפעתה על אישיותו וחייו הוא. פחד זה אינו פחד שווא אלא ממשי ולא נוירוטי. המפגש שאנו מכוונים אליו הוא אחדותי ואזי שואל את עצמו המטפל מה יקרה לו מן המפגש האחדותי הזה עם המטופל. הפחד הזה יכול בהחלט להוביל לכך שנרצה כמטפלים לשמר דווקא את הנפרדות הבטוחה יותר.
- חשש מחוסר יציבות
הפחדים שמתעוררים אצל המטפל נוכח הציפייה למעברים מהתמוססות להפצעה וחוזר חלילה. יש בכך אלמנט כביכול בלתי יציב שמעורר חרדה בלב המטפל כמו הוא נתון בתוך לב ים בסערה גדולה כאשר ספינתו נעה מצד לצד בלא ידיעה לאן כל זה יוביל אותו.
4.חשש מאבדן העצמי
פסיכולוגית העצמי שואפת שבמצבים מסויימים המטפל יוותר על עצמיותו וישאיל את עצמו לרשות המטופל. מצבים אלה עלולים לעורר פחד אצל המטפל עם השאלה האם יוכל אחר כך למצוא שוב את עצמיותו. דבר זה כמובן שכיח יותר במקרים שהמטפל אינו בטוח די בעצמו ובעצמיותו, למשל כאשר פגיעות העבר שלו, כמי שנאלץ להיות זולתעצמי להוריו ולוותר בכל על הפצעותיו שלו, עדיין צורבות בו ומאיימות עליו
פסיכולוגית העצמי שואפת שבמצבים מסויימים המטפל יוותר על עצמיותו וישאיל את עצמו לרשות המטופל. מצבים אלה עלולים לעורר פחד אצל המטפל עם השאלה האם יוכל אחר כך למצוא שוב את עצמיותו. דבר זה כמובן שכיח יותר במקרים שהמטפל אינו בטוח די בעצמו ובעצמיותו, למשל כאשר פגיעות העבר שלו, כמי שנאלץ להיות זולתעצמי להוריו ולוותר בכל על הפצעותיו שלו, עדיין צורבות בו ומאיימות עליו
5.חשש מפגיעה בערך העצמי של המטפל
על פי עקרונות אלה שמנחים את פסיכולוגית העצמי אנו לעתים קרובות חסרים את היכולת להצביע על הגורמים שהביאו לתמורות אצל המטופל (כאשר הן מתרחשות). אנו עוסקים בחווייה משותפת ומורכבת בין שני אנשים ומתקשים לבודד את הגורמים האחראים להתמרות. במצב כזה אנו מתקשים לסכם לעצמנו את תרומתנו כמטפלים וזאת בשונה מן המטפל האנליטי הקלאסי שיכול לטעון לפחות כלפי עצמו שפירוש זה או אחר, שהבהרה זו או אחרת עוררה אצל המטופל את אפקט ה"אהה" שהביא לשינוי.
ועתה אביא בפניכם את הקטע השני :
דיון בהרצאתו של חזי כהן "מי מפחד מפסיכולוגית העצמי?" מאת מירי שול
קודם כל, תודות רבות לחזי כהן על הרצאתו העשירה, המפרה והמאתגרת. לא אכביר מילים כדי לאפשר לכולנו די זמן לדיון פורה.
אני רוצה להעלות מספר נקודות לדיון.
ראשית, להדגיש קטרוג על גישת פסיכולוגית העצמי, קטרוג שאני שומעת לא פעם: יש האומרים שפסיכולוגים סלפיסטיים נוטים רק להלל את המטופל ולהחמיא לו, נמנעים כמובן ממתיחת ביקורת על התנהגויותיו ודרך חשיבתו גם במצבים בהם המטופל חושב או מתנהג באופן מקומם, מוצאים תמיד דרכים לדון אותו ואת מעשיו לכף זכות.
בהקשר זה מטופל צעיר אמר לי: כבר בגילאי 4-5 הבנתי שלא יתכן שאמא שלי צודקת תמיד. איך, את שואלת? כל ציור שהבאתי מהגן היא תלתה על קירות הבית, ריצפה את הבית בכל שטות שהבאתי. היא לא פסקה מלומר לי כמה אני מוכשר ויצירתי. זוכר עד כמה האמנתי לה עד שהבאתי עבודה שלא אהבתי בכלל וגם עליה אימא החמיאה לי, ואז קלטתי שזהו, היא סתם אומרת.
לא אוסיף על כך. גם זוהי נקודה לדיון.
נושאים נוספים,
בואו נדבר עלינו, המטפלים היושבים כאן באולם. בואו נניח לרגע לביקורת המוטחת על גישת פסיכולוגית העצמי מבחוץ ונבחן את עצמנו: האם קל לנו לעבוד לפי ההנחות הבסיסיות של התיאוריה שאותה אנו מאמצים אל ליבנו?
למשל, איך זה להרגיש "זולתעצמי" של מטופל? האם זה מהנה ומספק או אולי מפחיד ומטיל אימה? איך כל אחד מאיתנו מתמודד עם התביעה "למחוק" את עצמו מול המטופל שמולו? האם מרגישים בכלל "מחוקים"? משהו אחר?
שלב "ההבנה" עליו מדבר קוהוט, אותו מצב בו המטפל נדרש להתאים עצמו לניואנסים הרגשיים של המטופל, לעקוב אחרי כל התרחשות נפשית אצל המטופל, לנסות לדייק את המילים כך שהמטופל יזכה לתחושה של "הדהוד אמפטי". עד כמה המשימה הזאת כרוכה בתחושת התשה, אולי אפילו בחוסר סבלנות, אולי אפילו בכעס? האם רגשות כאלה מוכרים למי שיושב כאן באולם? האם התהליך שנדרש מהמטפל זורם בטבעיות או כרוך ברגשות נוספים שממעיטים לדבר עליהם בפרהסיה?
כיצד אנחנו מתמודדים עם מצבי תוקפנות, קנאה, תחרותיות, נקמנות ושאר מרעין בישין בתוך חדר הטיפולים? בעקבות קוהוט ברור לנו שמדובר בתגובות למצבי מצוקה וכאב של המטופל. האם אנו זוכרים זאת כשתגובות כאלה מופנות כלפינו?
ומה לגבי האחריות העצומה עליה חזי דיבר? כיצד כל אחד מאיתנו מתמודד עם עובדת היותו חשוף מדי רגע לכשל אמפטי עליו יש לתת את הדעת כי רק פתרונו הנכון יקדם את בנית העצמי של המטופל?
האם עבודת הטיפול לפי גישת העצמי כרוכה במתח, בחוסר וודאות, בספקנות או שהניסיון המצטבר של אנשים כאן בקהל מלמד אותם אחרת?
אמפטיה – האמצעי הברור מאליו של עבודת הטיפול שלנו. קוהוט טען שאינו ממציא דבר אלא רק מרחיב מושג שממילא קיים או אמור להתקיים בכל עבודה פסיכואנליטית דינמית. מה קורה לנו מול מטופל שאינו מעורר אצלנו אמפטיה, שאנו מתקשים אפריורי להבין את מניעיו והתנהגויותיו? האם יש בקהל הזה מטפל או מטפלת שמצב כזה אינו מוכר להם? האם קל לעבוד עם כל מטופל?
ומה קורה כאשר אנו נדרשים לחלוק אמפטיה בין שני בני זוג או בין הורה לילדו? האם זה אפשרי? האם ניתן לחלק אמפטיה, לפצל אמפטיה?
האם זה נכון שאנו עלולים "להידבק" מהפתולוגיה של מטופלים שלנו? האם גם אנחנו חוששים מכך, נרתעים מאמפטיה למצבי נפש קיצוניים כי אנו חוששים לחוות אותם מצבים בתוכנו?
עד כמה אנחנו כמטפלים לפי גישת פסיכולוגית העצמי מוכנים להתמסר כליל למטופלים שלנו ועד כמה אנחנו שומרים על ניפרדותנו מהם?
האם אנו כמטפלים מתכוונים להוביל את המטופל להפציע או להתמוסס או שאלה מצבי נפש שמתרחשים ורק בדיעבד אנו מכנים אותם בשם?
האם נכון לטפל כשמושגים אלה מהווים מטרה נכספת? מתי ובאיזה מצבים אנו מרגישים נחת, סיפוק, אפילו גאווה מקצועית? כשהמטופל שלנו מתנהל בחייו באופן יותר נורמטיבי? כשהוא מתבטא באופן יצירתי, דרך הומור, כאדם חכם יותר?
והערה אחרונה, האם באמת לא קל יותר להיות "רחוק חוויה" מאשר "קרוב חוויה"? האם לא קל יותר להתפתות לפרשנויות והסברים – לחלק של "הסבר" לפי קוהוט מאשר לנסות להיכנס לעולמו הנפשי של המטופל ובסבלנות אין קץ לנסות להבין אותו ולדייק עבורו את חווייתו? האם לא קל להתפתות לפיתוי לפרש ולהיחשב בעיני עצמנו ובעיני המטופל כחכמים ויודעי כל? איך זה להיות הרבה מהזמן בשוליים ולא נחשבים או אפילו לא קיימים? "
עד כאן שני הציטוטים,
ואחתום סקירה זו בקריאתו היפה של חזי,המבחינה בין פחד ליראה , ומזמינה אותנו "לא לפחד כלל", שכן הפחד מרתיע ומשתק,
ובו זמנית לזכור לעולם את היראה האמיתית והנכונה שעלינו לחוש כלפי עבודתנו, בשל היותה עוסקת בדיני נפשות ממש.
תודה מעומק הלב לחזי על ערב נפלא מעשיר ומרגש, למירי שול שהנחתה בכישרון ואהבה , לחברי הועדה המדעית ולכל מי שעשה ותרם להצלחת המפגש.