סקירת המפגש בצוותא עם ד"ר עפרה אשל ויוסי טמיר
כמייצגי הגישה הויניקוטיאנית והקוהוטיאנית –
נקודות למחשבה ולהמשך דיון
מאת דפנה הומינר
ביום א' השבוע, 23/3/08, התקיים במסגרת "מפגשים בצוותא" של האיגוד, מפגש מורכב ומרתק עם הגותם של ויניקוט וקוהוט. במפגש הוצג מקרה קליני על ידי רונית גינתון , ונשמעו דיוניהם של יוסי טמיר, כמייצג את גישת פסיכולוגיית העצמי, ושל ד"ר עפרה אשל, כמייצגת את הגישה הויניקוטיאנית.
בבואי להציג בפניכם משהו מהרשמים והחוויות מהמפגש, אני מהרהרת בדברי הפתיחה של עפרה , באשר למורכבות הכמעט בלתי אפשרית של האתגר ההשוואתי הזה בין ויניקוט לקוהוט במסגרת כה מוגבלת מבחינת זמן ומרחב.
אני מסכימה עם אמירה זו, ומוצאת עצמי ממשיכה ומחילה את ההרהור הזה גם לגבי המורכבות העצומה של הבאת מקרה טיפולי, פרי אינטימיות רבת שנים הניתנת להבנה אך ורק בתוך קונטקסט רחב ומתמשך , באמצעות דגימתו לתוך שעתיים כתובות והבאתו בפני קהל גדול ורב כל כך.
כל המשתתפים במפגש עמדו במשימה המאתגרת הזאת – רונית היטיבה להעביר את צליליו היחודיים של הקשר הטיפולי והמתדיינים היטיבו לנסח את עמדותיהם המייצגות ולהתעמת עם השונות ביניהן.
הקהל הרב שהגיע, הפליא להביא מהרהורי מחשבתו ומהמיית ליבו,
ועם זאת, מאליו יובן שהמשימה נותרה בלתי שלמה .
בדברים שאביא כאן איני מתיימרת בשום אופן "להשלים" משימה זו , אלא להציג מספר נקודות שעלו במפגש ולהבנתי הינן מרכזיות וחשובות להמשך מחשבה ודיון על אודות הדומה והשונה בין הגישות .
נקודה אחת קשורה לשאלת מקומה או הנכחתה של "המציאות הקונקרטית" מחוץ לחדר הטיפול, אל מול המציאות ההעברתית שבתוך החדר, נקודה אותה אני מבקשת להציג לאו דווקא בנגיעה ישירה למקרה או לשעות שהובאו ממנו, אלא כאמירה ברמה העקרונית-
נדמה לי שבטיפול קוהוטיאני, אפשר לומר שהעבודה על המציאות שמחוץ לחדר אינה חשובה פחות או יותר מאשר העבודה על המציאות שבתוך החדר, מפני ששתי "המציאויות" הללו (בדומה למציאות שלישית – החלומות אותם מביאים המטופלים), הן אופני ביטוי שונים של חוויה אחת ויחידה-
חווית מצבו העכשווי של העצמי.
לכן, הדיבור "הקונקרטי" על מה שבחוץ, דהיינו מה שבמציאות חייו של המטופל, אינו שונה מהותית מהדיבור על מה שבפנים, כלומר יחסי ההעברה-
שני הדברים הם שני מדיומים מקבילים להזרמת חומרי ההזנה האמפתית. מחומרים אלה ייבנה העצמי, ולאו דווקא מפיתרון המורכבות ההעברתית-
נקודה שנייה שעלתה בדיון והייתי רוצה להדגיש כאן, מתייחסת להרחבה שעפרה הרחיבה בשאלת "הבור"-
אותה תהום של בדידות בתוכה חיה המטופלת ואשר אינה נינגעת במילים מפורשות על ידי המטפלת בשעות שהובאו.
אין ספק ששאלת החסך, הפצע, הבור, או כל דימוי אחר בו נשתמש כדי להמחיש העדר נוכחות של זולתעצמי כשהיא תהומית ממש, היא שאלה מרכזית בטיפול.
אלא שנדמה לי שפסיכולוגיית העצמי אינה שואפת להנכיח את הבור הזה במילים ופרשנויות כמטרה טיפולית בפני עצמה , וזאת לא מחמת הכחשתו או אי הבנת עומקו האינסופי אלא להפך-
מתוך עצם העובדה שכל כולה של פסיכולוגיית העצמי, כתיאוריית חסך, מבוססת ומושתתת על הבנתו של "הבור" כמרכזי במבנה הפגוע של העצמי.
מתוך ההבנה הזאת, נגזרת עמדה שאינה שואפת דווקא לרדת יחד עם המטופל "לתוך הבור" על מנת לחוות אותו איתו.
בשונה מהמחשבה הויניקוטיאנית , אשר לפי הבנתי את דבריה של עפרה, מציעה רגרסיה כסוג הכרחי של דרך טיפולית משמעותית, באמצעותה יכול המטופל לשוב ולנגוע בחלל העצום של הריק הנפשי שבו, ובפצעים הקיומיים שלו,
פסיכולוגית העצמי מציעה התכוונות בלתי פוסקת של המטפל להיות לגשר אמיתי, מתמשך, עליו יכול המטופל להלך בבטחה יחסית מעל לבור בדידותו, ובכך להמשיך את דרכו בעולם לעבר אזורים חדשים של התפתחות וצמיחה , אשר נמנעו ממנו הן בשל הבור המבודד עצמו והן בשל זיכרון אימת הנפילה לתוכו.
פסיכולוגיית העצמי מעזה להציע שאפשרי לטפל ולשקם את העצמי גם ללא רגרסיה ,ובכך היא בודאי אומרת אמירה רדיקלית ואמיצה, שאין לטעות בה בשום אופן ולראות בה אמירה "רדודה" שאינה נוגעת כביכול "בעומק"- זו אמירה עמוקה מאד המציעה שאפשר גם אחרת-
בור החסך של הביוגרפיה הפצועה מצוי שם תמיד. אנו רואים אותו עין בעין ביחד עם המטופל ולומדים להכירו, אך אין לנו הכרח טיפולי לסגת לתוכו על מנת לחוות יחד עם המטופל את האימה הישנה, שכן אם יהיה למטופל גשר יציב ובטוח דיו של אמפתיה, הבור עצמו יעלם:
העלמות הבור מתרחשת מפני שחווית העצמי המוחזק באופן שלם על ידי המטריצה הטיפולית , הינה חוויה אחדותית וכולית, המבטלת באחת את השסע הפנימי הקורע שבודד את האדם מסביבתו ומיקם אותו בתוך הבור הסגור.
נכון גם שהמציאות הטיפולית מספרת לנו שבורות גדולים מדיי אינם נעלמים לאורך זמן.
זאת משום שבורות גדולים מדיי ,נוטים למרבה הצער להוליד מבנה אישיות כה שביר עד שהמטריצה מייצרת כשלים אמפתיים בלתי נמנעים והגשר שיוצרת המטריצה מאיים להיסדק וליפול.
לכן, המטפל צריך להיות ערוך ומוכן גם למצב הרגרסיבי המתחולל לעיתים קרובות, כתוצאה מיידית של כשל אמפתי היוצר שחזור חוויתי של "בורות עבר" בולעניים.
המטפל אמור לדעת להיות עם המטופל גם בתוך הרגרסיה ,אם וכאשר היא מתרחשת, ולעשות זאת בלי לההרס ובלי לנטוש את המטופל, אך זה אינו "לב העבודה" הטיפולית, ובודאי לא הדבר המרכזי אליו מתכוון המטפל הקוהוטיאני.
זאת, אולי בשונה מהטיפול הויניקוטיאני.
לב העבודה הקוהוטיאנית הוא המאמץ המתמיד לבנות ולשמר גשר של אמפתיה, העשוי מניראות, אידאליזציה ותאומות. ובניית הגשר הזה היא באחריותו של המטפל. כאשר הגשר קורס, נופלים השניים אל הרגרסיה, וכאשר הדבר מתרחש, מתרחשת גם אותה רגרסיית- תלות ויניקוטיאנית שהזכירה עפרה בדבריה, בתוכה עשוייה להתאפשר חוויה חדשה של אמון והישענות , הממירה את החוויה הטראומטית הישנה.
כפסיכולוגים קוהוטינים, הרגרסיה אל התלות היא אפשרות טיפולית שאנו תמיד לוקחים בחשבון, ובמקרים מסויימים רואים אותה כבלתי נמנעת, אבל לא בשל העובדה שהיא הכרחית כמהלך אלמנטרי של טיפול עמוק ומשמעותי ,אלא בשל שבירותו של העצמי הפתולוגי,אשר נוטה כאמור להזדעזע ולזעזע בנקל את הגשר.
אלא שרגרסיה אינה האופן היחיד בו מתאפשרת חוויתם של הבטי עצמי שלא נחוו עד כה. היא רק אחת מהרבה צורות ואופני הנכחה של קיום חי וחווה, אותם מאפשרת המטריצה זולתעצמי-עצמי.
ואם עפרה ציטטה את הרוקי מורקמי בספר יער נורווגי כדי לתאר את חוויית בור הבדידות האינסופית, אני שמחה להמשיך ולצטט את מורקמי כדי לנסות לתאר את העדר ההעדפה (וגם העדר הדחייה) של "חווית הבור" על פני חוויות קיום רבות נוספות
והפעם בדיאלוג מתוך "מרדף הכבשה" :
"אני אוהב את החולשה שלי, אני אוהב גם את הסבל והכאב. את אור הקיץ, את ריח הרוח, את צקצוק הציקדות, אני אוהב דברים כאלה…כל כך אוהב. את הבירה שאני שותה איתך, את…" עכבר בלע את המילים. "לא יודע".
חיפשתי מילים אבל לא מצאתי. מכורבל בתוך השמיכה הבטתי בעומק החשיכה.
"נראה שאיכשהו הצלחנו ליצור מאותם חומרים שתי ישויות שונות לגמרי, אה?" אמר עכבר. "אתה מאמין שהעולם ייעשה טוב יותר?"
"מי בכלל יודע מה טוב ומה רע?"
עכבר צחק.
(מרדף הכבשה עמ' 318)
יש אופני נוכחות מסויימים, בהם ה"טוב" וה"רע" באמת נעלמים להם לתוך ישות אחת של חיים, בדומה להעלמותם בשעה טיפולית מוצלחת… ואולי אפילו לא בשעה שלמה, אולי די גם ברגע אחד ויחיד…
אלה הן נקודות ההבדל המרכזיות לדעתי, ומעבר להן רב הדומה על השונה וגם אותו כדאי להדגיש באופן ברור-
כך למשל המילה חוויה כמושג בשיח האנליטי הוכנסה לראשונה על ידי ויניקוט , אשר הציב את החוויה במוקד הפסיכואנליזה להבדיל מצירי היסוד הקודמים שלה – אנרגיה ומבנה.
ויניקוט הנכיח את המלה בצורת הפועל הרביעית – experiencing , בדומה לאופן שבו נהג עם כל מצב הוויה – being , על מנת להרחיק את ההוויה ממצב סטטי ולשייכה לאיכות התנועתית של הקיום היקומי והאנושי גם יחד. קוהוט וממשיכיו עושים שימוש רב במושג החוויה ואנו מדברים על מצבו של העצמי כחוויה ולא כמבנה.
מאידך, ראוי לומר כי המושג 'קרבת חוויה' איננו ויניקוטיאני והוא רשום באופן ברור על שמו של קוהוט, ובכל זאת, כפי ששמענו במפגש , גם עפרה כויניקוטיאנית מרבה להדגיש את חשיבותו של מושג זה, כמבטא את אופן ההתייצבות הראוי לו למטפל שימצא בו אל מול המטופל.
לכן מושג קוהוטיאני זה ,לא רק שאינו מבדיל בין התיאוריות אלא מאחד אותן בנקודה מרכזית מאד.
ומחשבה נוספת באשר למושג קרבת החוויה: חשוב לזכור שלא להקביל מושג זה ל"אמת" , שכן חוויה איננה דבר אחד קבוע ונתון מראש , אלא הוויה חיה ורוטטת הנוצרת ומתהווה מרגע לרגע בתלות הדדית עם אופן הנימצאות (או ההעדרות) של הזולתעצמי.
לפיכך השימוש במושג קירבת חוויה אינו מדבר על "קליעה מדוייקת" אל מצבו החוויתי של המטופל כ"אמת" אחת ידועה מראש שיש לחשוף אותה, אלא מדובר במצב פוטנציאלי להפצעה-
ההתייצבות האמפתית של המטפל משמשת מעין הד מקדים, אשר מזמין את הפצעתה של חווית העצמי.
עד כאן המחשבות וההדגשים אותם מצאתי לנכון להביא כמתאבן לפתיחת הדיון הכתוב ,ואני בטוחה שימצאו רבים נוספים, שכן המפגש היה מורכב מאד ורק הזמן מנע מאיתנו להמשיך ולהעמיק בנושאים חשובים ומרתקים אלה.
תודה לרונית , תודה לעפרה וליוסי, תודה למארגנים ותודה לכל מי שהיה והשתתף בדיבור ובהקשבה גם יחד.