רשמים מהרצאתו של דוד קיטרון במסגרת "מפגשים בצוותא" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי
מאת: דפנה הומינר
תקציר :
האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי מקיים מדי חודש מפגש ובו הרצאה ודיון בנושאי פסיכולוגיית העצמי.
רשימה זו מביאה הדים מהמפגש השלישי בסדרה, ורשמים מהדיון בהרצאתו של דוד קיטרון : אמפתיה תקווה ואמונה- פסיכותרפיה כמחוז של חוויה.
שני המפגשים הקודמים נסובו סביב : 1. הרצאתו של רענן קולקה : בין הפצעה והתמוססות- מבט עכשוי על גדולה ואידאלים במשנתו של היינץ קוהוט 2. הרצאתו של ד"ר ארז בנאי : דיון על אמפתיה דרך שתי יצירות אמנות- בגדי המלך החדשים ודוד של מיכלאנג'לו.
תוכן:
ראשית, אני מבקשת להודות עד מאד לדוד קיטרון על הרצאה מעניינת ומקיפה שסקרה באופן יסודי ורציני נושאים מרכזיים בתאוריה, העבירה ידע רב וחשוב , ואיפשרה דיון מרתק שנגע בשאלות משמעותיות ביותר.
ההרצאה והדיון יצרו הזדמנות מצויינת להבהרה של כמה אי הבנות שכיחות בנוגע לעמדתה של פסיכולוגיית העצמי, אותן היטיב לנסח ולישב חזי כהן, שהנחה את הערב ביד רמה ובוטחת והעניק לערב כולו נוכחות של אמירה ברורה ומדוייקת, ובו זמנית מלאת הומור, חמלה ואהבת אדם…
תודות חמות ועמוקות לך חזי,
וכמובן גם לך ארז , שכדרכך הפלאת כקוסם לשלוף מהשרוול אסוציאציות רלוונטיות ביותר שעונות ונוגעות היישר ללב העניין…
אחרון חביב ליושבי הבמה הוא כמובן חץ הכלב , זולתעצמי אולטימטיבי הנמצא איתנו בכל ההרצאות, לשמור לבל יגהה ליבנו לחשוב בטעות שזולתעצמי הינו מצב השמור לבני אנוש בלבד…
אז תודה לחץ ולכל זולתיהעצמי הלא אנושיים באשר הם, ואם מישהו מפקפק בטענתי זו, הוא מוזמן לקרוא את שכתב לוינס על אודות הכלב במחנה הריכוז ,כמי שהשיב לכלואים את צלם האנוש שלהם וכונן מחדש את עצמיותם שאיימה להתפרק…
אם לנסות ולסכם באופן סובייקטיבי לגמרי את הדיון, שאלת האידאליזציה כמייצגת את הרכיב האחדותי של ההוויה הנפשית, היא שנכחה בו באופן מרכזי :
עבור דוד, שקריאתו את קוהוט היא בעיני "פירוש פשט" של הכתובים הקוהוטיאנים, פירוש המבקש להישאר נאמן ככל האפשר לרובד הגלוי, "האובייקטיבי" של הטקסט, מושג הזולתעצמי וצמד קטביו הינם הפיצוי האנושי/טיפולי שאנו יכולים וצריכים להעניק למטופל, אשר איבד מטבע הדברים ועם התבגרותו את חווית האחדות הינקותית הראשונית. (המזיגה הארכאית)
המסקנה המתבקשת מאופן חשיבה זה, הוא שמכיון שהאחדותיות אבדה והקשר עם הזולתעצמי לעולם יהא תחליף חלקי בלבד, אזי המירב שניתן לעשות בטיפול הוא להתקרב ככל האפשר למקום הארכאי הקדום והאבוד כביכול, אך לעולם לא להגיע אליו .
לדעתם של אחרים, המחשבה על היותו של הקשר הטיפולי עצמי-זולתעצמי בבחינת פיצוי המחליף את האחדותיות שאבדה בעצם לנצח, היא מחשבה שאינה מצליחה לתת מקום או הסבר לחוויות אחדותיות שחשים אנשים בוגרים ושפויים, שאינם מצויים ב"רגרסיה" כלל וכלל.
כפי שאמר יוסי טמיר, לשיטתנו כסובייקטיביסטים, איננו יכולים להשען לפתע על תיאוריה מקדמית לפיה "אנו יודעים" כביכול, שהחוויה האחדותית נעלמה ואבדה שלא על מנת לחזור…
הנחה מקדמית תאורטית כזו, לא רק שאינה יכולה להכלל במסגרת תפיסה סובייקטיבית, היא לכאורה אינה מקשיבה לחוויות בוגרות של אנשים המעידים על יכולתם להמצא במצב בו נעלמת הדואליות המאפיינת לרוב את תפיסת המציאות, והערכיות השיפוטית הממשיגה והמפצלת מתפוגגת לה לתוך חווית being מוחלטת שאינה יודעת וגם אינה מבקשת לדעת מהו הסובייקט ומהי "המציאות" בתוכה הוא כביכול "מצוי"…
בחוויה אחדותית זו, הסובייקט וה"מציאות" סביבו אחד הם:
עשויים מאותם חומרים ופועלים על פי אותם חוקים, הלא הם חוקי התלות ההדדית הפרמננטית בה אין סיבה ואין מסובב, אלא היבראות מתמדת של המציאות הלא נודעת, זו שהוזכרה בדבריו של דוד ושל המתדיינים מהקהל.
העלמות זו של דואליות , נמצאת בחוויות מדיטטיביות ו/או משחקיות (ויניקוט) והיא קשורה קשר הדוק כפי שהזכיר רענן קולקה , ביכולת לוותר על ה"היות בפני עצמו".
הויתור הזה, שהוא מוחלט (גם אם הוא זמני מבחינת הזמן בו הוא מתרחש), מזכיר לנו שהריפוי שאנו מבקשים להעניק, מותר לו בהחלט שיגע במחוזות שעד היום נהוג לכנותם "מיסטיים" אולי בשל היותם בלתי נראים לעין ו/או קשים להמשגה "מדעית אובייקטיבית".
אלא שטבע מהותו של העולם, לפחות כפי שמסתמן בעשורים האחרונים בתחום המדעים, רחוק מאד כנראה מאותה "אובייקטיביות" שהמדע המודרני העלה על נס במאה הקודמת, ואשר הפוסט מודרניזם הפריך בין היתר באמצעות תורת הקוונטים שדוד הזכיר בהרצאתו.
לכן, כפי שאמר רענן, השאלה אינה האם העצמי הוא אחד, שניים או "עצמי מרובה":
כל מצבי העצמי ההפצעתיים הינם מצבי מבנה, ובתוך המבניות חבויי תמיד מושג הניפרדות שהוא לכאורה "בלתי נמנע", אם אנו אכן ממשיכים לאחוז בתאוריה המקדמית, האובייקטיבית ,לפיה חוויה אחדותית דינה להשאר אוטופיה ובלתי מושגת,
ומתעלמים מעדויות סובייקטיביות על אודות מצבים בהם מתמוססת המבניות הפרטיקולרית, ונעלמת המחשבה /תפיסה /חוויה של הפרדה בין העצמי לבין "הסביבה ".
שאלת האחדותיות כאידאה המתממשת ביומיום ואינה אוטופיה אשלייתית, קיבלה ביטוי נוסף בעיצוב המחודש שעוצבה במהלך הדיון הואריאציה של דוד לאימרה : "ואהבת לרעך כמוך"-
דוד הציע פאראפרזה יצירתית ויפה : "והבנת לרעך כמוך", כסוג של פשרה עם ההצעה הראשונית של "והבנת לרעך כמוהו".
לטענתו של דוד ," והבנת לרעך כמוך" היא האפשרות היחידה המציאותית כביכול, ואילו היכולת להבין את הזולת "כמוהו" הינה אידיליה אוטופית שאינה יכולה להתממש.
לדעתם של המתדיינים, חזרה זו למחשבה שניתן להבין את הזולת אך ורק "כמוך" , היא חזרה צרה וזהירה מדי לרעיון האינטרוספקציה המושאלת שאינה יכולה לחרוג כביכול מתחום ידיעת עצמיותה הפרסונלית (וה"אובייקטיבית" בהכרח) ,והשאלתה לזולת.
מיכל חזן הציעה שההבנה האמפתית היא היא האהבה, אם נתייחס למושג "אהבה" כאותו חומר נפשי /קיומי המצוי בכל, שהוא תמיד לא דואלי והוא מקור הבריאה והמנוע המניע אותה תמיד.
ומיקי פטרן העירה , שאם אנו מצויים במקום נון- דואלי מתבטל גם הצורך בהבחנה בין "כמוהו" או "כמוני". בהימצאות במצב אחדותי של ויתור על העצמי הפרסונלי והמבני, יש "ידיעה" שאינה קשורה כלל באפיסטמולוגיה, אלא בחיבור ישיר למרכז חיים אחד ויחיד, המצוי בכל, ואופני התממשותו הרבים דומים זה לזה הרבה יותר מכפי שנראה לעין המורגלת לחפש "ניפרדות ושונות"…
וכדאי להזכיר גם את תשובתו היפה של חזי כהן לשאלתה המרגשת של עליזה, שאיני זוכרת את ניסוחה המדוייק אבל רוח דבריה היתה כזו:
"כעובדת סוציאלית, אני מטפלת לעיתים בסבל מציאותי נורא ואם אני אמפתית ליאוש של המטופל, אני מתייאשת בעצמי…היכן תהיה התקווה והאם אינה מצוייה בסתירה לעמדה האמפתית המשוקעת כל כולה בחוויתו של האחר"?
בעיני זו שאלה מעולה, וחזי כהן נתן לה תשובה מעולה לא פחות, כשהביא את סיפורו של רב סרן בצנחנים שנפצע קשה במלחמה האחרונה ובילדותו שהה מגיל 8 עד 13 במוסד פניימיתי טיפולי בניהולו של חזי. הקצין הפצוע סיפר לכתבי טלויזיה שראיינו אותו לאחר הפציעה, שהוא ניצל פעמיים בחייו: פעם אחת במוסד בני ברית ופעם שניה בזמן המלחמה, והוסיף שכל הצוות במוסד, כאב את כאביו…
סיפור זה הביא חזי כדי להדגיש בפני עליזה וכולם שהתקווה והריפוי טמונים בחווייה האחדותית הזו שחווה המטופל- שניתן לכאוב עימו את כאביו בלי לרחם עליו. שכן הרחמים מצויים בעמדה חיצונית למטופל ,והמרחם מצוי מחוץ לסבל ולסובל גם יחד, ואילו האמפתיה מבטלת את ההפרדה הזאת ומנצחת את חווית הבדידות הנפשית הנוראה מכל.
התוספת הקטנה שלי לשאלה חשובה זו על אודות ה"סתירה" כביכול בין המשוקעות הטוטאלית האמפתית בחווית הסבל והיאוש של המטופל לבין עמדה של תיקווה , עוברת דרך האבחנה הבודהיסטית בין מצבי כאב נורא, פיזי ונפשי, שהוא תמיד בלתי נמנע בשל מהותה של המציאות המזמנת מצבי חולי, אבדן ומוות, לבין הסבל הנפשי אותו ניתן וצריך לרפא, והוא קרוי "דוקהה".
כדי לא להכנס לטרמינולוגיה בודהיסטית מפורטת ולהעמיס יתר על המידה על רשימה קטנה זו, אומר שאני משתמשת כרגע בטרמינולוגיה זו רק לצורך אנלוגיה חופשית לתפיסתה של פסיכולוגית העצמי ,לפיה הכאב שמכאיבה מציאות חיים קשה אליה נקלע אדם, יכול לפרק את העצמי שלו, או לחילופין להביאו לידי התמרה והתפתחות נפשית ורוחנית.
ההבדל בין הכיליון והאבדן של העצמי לבין צמיחתו הרוחנית הוא קטן ודק, ותלוי על חוט השערה בשאלה האם נמצא לו לאדם, ברגעים נוראיים אלה, מי שיכאב את כאבו כשלו, ובכך יסייע בידו לחוש, דווקא במצב בו הגופנפש חש את עצמיותו ה"ניפרדת" ביותר, חוויה של אחדות עם הקיום באשר הוא, קיום בו הכאב והסבל הינם לנצח בלתי נמנעים, ואין אדם שיוכל אי פעם "לחמוק" מהם…
מצבי חמלה הם תמיד מצבים של התמרת העצמי ושל נרקיסיזם קוסמי, מפני שהם מבקשים ראייה הוליסטית של הקיום הכואב והמכאיב, אשר דן את האדם פעמים רבות מדי למצבי פיצול שסע ובדידות.
אם לתמצת ולענות לשאלתך עליזה:
האמפתיה אינה יכולה לשנות את הכאב הגופנפשי וגם לא את תנאי חייו של האדם, אבל היא יכולה ליצור חוויה של אחדות עם הקיום כולו, חוויה אשר יכולה לבטל ולו לרגע קט את השסע המכאיב שאנו מאמינים בו לעיתים קרובות מדי, בינינו לבין "שאר העולם"…
שסע הגוזר דיננו לכדי עלבון תמידי בשל עצמיותנו הבודדה והשבירה , הניפרדת כביכול מ"העולם כולו" המצוי מחוצה לנו, ובו נשאר כביכול כל "הטוב" החסר לנו כל כך….
האמפתיה המשוקעת לחלוטין בחוויתו של הזולת גם כשהיא קשה מנשוא, אינה מעלימה את הכאב ,אבל היא יכולה להביא להתמרה של העצמי למצב תודעתי של חמלה ,אשר יכלול הן את העצמי הפרטי הכואב באותו רגע, והן את הכאב והחוסר המצוי בכל, ואין מי שיכול "לחמוק" ממנו…
כפי שאמר רענן בהרצאה הראשונה בסדרה ובסיפורו על הנער שניצל מהשואה בזכות חמלתו של אדם שויתר למענו על חייו , באמצעות הקשר עם זולתעצמי של אידאליזציה משתנה ומותמר המצב התודעתי של העצמי לכדי היות זולתעצמי לאחרים, והתמרה זו הינה ריפוי של ממש והיא זו ששומרת על העצמי הפרטי מפני מצבי פירוק ואבדן צלם אנוש , גם כאשר הכאב הגופנפשי קשה מכל ואפילו כאשר הקרבת החיים למען המשך חייו של אחר, אינה רק רעיון אידאולוגי אלא ממשות מציאותית ביותר.
חברים, מן הסתם דוברו דברים רבים ונכבדים נוספים שלא הצלחתי להעלות מזכרוני, אבל תסכימו איתי שיש כאן חומר רב למחשבה ולהמשך דיון וירטואלי, יהיה משמח אם נוכל להמשיך לדון בתכנים אלה ואחרים, במסגרת פורום פסיכולוגית העצמי שבאתר. אנשי מקצוע המעוניינים להצטרף לפורום זה, מתבקשים להרשם ולמלא הפרטים הנדרשים בטופס הרישום.
כל ההרצאות בסדרת "מפגשים בצוותא" מצולמות ומוקלטות, ותצאנה לציבור הרחב על תקליטור D.V.D