הרצאה ליום עיון על ניצחון הרוח – תשע"א
הרב דניאל אפשטיין
"אתחיל עם אנקדוטה הקשורה למורה של לוינס,אדמונד הוסרל. ב-1935 הוזמן הוסרל להרצות בפריס, והוא פגש שם פילוסוף יהודי רוסי שהיגר לצרפת בשם שסטוב.. שסטוב פרסם מאמר ביקורת חריף נגד הגישה הרציונאלית של הוסרל לחיים והתעלמותו מכל מה שחורג מן הרציונאליות החמורה. כשנפגשו שניהם, אמר הוסרל לשסטוב :מדוע התקפת אותי? הרי אתה יודע שכאשר הייתי צריך לעלות לבמה ולהרצות, הרגשתי שידי ריקות אין לי במה להיאחז. הייתי חייב לגלות שוב את הפילוסופיה, פירור אחרי פירור… כמה היה לי קשה למצוא שוב את מה שהיה לפני כן מובן מאליו! זו גם הרגשתי כשאני נדרש להסביר את הגותו של לוינס בשפה שאינה שפתו, לפני קהל השומע אחרת את רעיונותיו. אני מאד רוצה להראות את מה שנראה לי חיוני בהגות הזו, באתיקה הזו שאינה מדברת על האדם, על מהות האדם ועל חובותיו כלפי בני האדם, אלא מסתכלת באופן ישיר אל האדם הממשי, אל פניו הערומות, ולומדת מן המפגש הישיר הזה שאינו מתווך על ידי שום תיאוריה, את מה שהעובדה היוצאת דופן הזו-היותי מול האחר-מחייבת, לא מן האחרים, לא מן החברה, אלא ממני. זו אתיקה בלי תיאוריה, בלי א-פריורי, בניגוד לקאנט, אבל מתוך נאמנות למתודה הפנומנולוגית, ההופכת אצל לוינס לפנימולוגיה, לתורת הפנים, ללוגוס המילולי והלא-מילולי של הפנים. זו אתיקה בלי א-פריורי, כמו מפגש אנליטי השם את התיאוריה בסוגריים ומאפשר לאפקט להתרחש ולזעזע את מי שאומר ואת מי ששומע, מפגש שאינו מאפשר לא למדבר ולא לשומע להשאר בתום המפגש במקום שבו היו בתחילתו. אחד הקשיים הגדולים בהבנת משנתו של לוינס נובע מכך שאנחנו עוסקים בהוגה שאינו נח בעמדה אחת ,אלא עובר מקריאה אוהדת ואפילו נלהבת בהגותם של אחרים ,במיוחד הוסרל והיידגר אבל גם אפלטון ודקארט, לקריאה תמיד יותר ביקורתית, המגלה אצל קודמיו אפשרויות בלתי צפויות, מתוך ניסיון להתקרב, אחרי חוויה של חורבן ומוות, לעובדות החיים עצמם, לעובדות שנשכחו, הודחקו, הוכחשו, ולדלות משם, מן הקרוב ביותר אלינו, את המשמעות האתית שהתיאוריות הגדולות נוטות להסתיר. מן הספר כוליות ואין-סוף שיצא לאור ב-1961 ותורגם עכשיו לעברית זוכרים בעיקר את הפרק על הפנים ומשמעותן. זו באמת הפעם הראשונה שהפנים האנושיות הופכות לנושא מרכזי בספר פילוסופי וליסודה של משנה אתית. גם בובר,שכתב על המפגש אני-אתה ועל הדו-שיח,לא התייחס כך לפנים ולמצב הא-סימטרי הנוצר בין האחר המכוון אליי את פניו ואת מבטו, לביני, המקבל או אינו מקבל את פניו. לוינס אינו ממציא תובנה חדשה, אלא מחזיר את הפילוסופיה לאחור, אל החוויה הראשונה המכוננת משמעות, ומשמעות ראשונית זו לא טבועה בסובייקט, באני החושב והרוצה אלא מתקבלת על ידו כחוויה הטרונומית בניגוד לשאיפת הפילוסופים לאוטונומיה מוחלטת. הפנים, כפי שאומרת יפה השפה העברית, מופנות אליי. כמובן,כל תופעה מופנית אליי אבל אין שום תופעה אחרת שמביטה בי ומביכה אותי בפנייתה אליי. מול כל תופעה אחרת אני היוזם, אני המחליט מה לקבל ומה לא לקבל,במה להתעניין וכיצד לפרש את העובדות המגיעות אליי. בלשונו של הוסרל אני "מכונן" את משמעות התופעות וכינון זה מקנה לי שליטה ומרחב פעולה. כל תופעה אחרת נכנסת אל מסגרת מוכנה מראש שלוינס מכנה בשם",כוליות". פעולה זו,שאנחנו מבצעים בכל רגע, הופכת את הכאוס של הנתונים החומריים למשהו מובן, קליט,העשוי לשרת את מטרותיי. הפנים חורגות מן הכוליות, הכופות את עצמן עליי-לוינס אומר: הפנים קורעות את המוחשי! –הן מכריחות אותי לקבל את מה שאינו מובן לי מראש, את הלא-צפוי והבלתי-נתפס,הן מכריחות אותי להכיל את מה שאינני יכול להכיל, את האין-סוף, הן מכריחות אותי לחשוב מעבר למה שאני יכול לחשוב, ולעשות טוב יותר מלחשוב : להרגיש, וכתוצאה מכך, לעשות. הן מכריחות אותי,כפי שלוינס יסביר בספרו " אחרת מהיות ",לעבור מן ההיות, מזהותי הנתונה והמקובעת בעצמה,ל –" אחרת מהיות ",לזהות פחות קשיחה הנדרשת להתפרק מלכידותה בעצמה כדי להתקרב ולהגיע למקום שהוא בלתי אפשרי עבורי,למקומו של האחר.הפנים,קבלת-הפנים, ההיענות לתביעה הבוקעת מן הפנים,המעבירה אותי מן הפנים כעובדה או כתופעה לפנים כאי-תופעה, כמקור כל ערך וכל משמעות ,ההיענות להתגלות הפנים או לפנים כהתגלות טרנסצנדנטית בעולם התופעות, קריאת המשמעות הקורעת את המסכות מעל הפנים וקורעת אותי,את פנימיותי עד לפני ולפנים,זו תחילת מסעו של לוינס אל מקום –לא-מקום ששמו (אם אפשר לדבר כאן על שם ) אתיקה. אכן זו רק תחילת המסע .הספר " כוליות ואינסוף " עורר את קריאתו האוהדת והביקורתית של ז'ק דרידה ,ובקורת נוקבת זו ספק הביאה ספק הכריחה( במובן הלוינסי של החובה) את לוינס להמשיך במסעו האינסופי אל האתיקה הממוקמת עכשיו בתוככי האני ההופך בשל כך לאני או לעצמי. אם הפילוסופיה מדברת על האני ,האתיקה אומרת: אני, הנני! נסביר בקצרה את התפנית הזאת מן הפנים אל הלפני ולפנים. דרידה שואל : האם אפשר להשתמש בשפה הפילוסופית ובלוגוס הפילוסופי כדי לומר את האחר המוחלט? האם האחר אינו האלטר-אגו, אגו אחר כמוני? האם לוינס לא חרג מגבולות השיח הפילוסופי ? האם הוא לא הפך את ההסתכלות הפילוסופית לחוויה אמפירית שאפשר תמיד להתווכח על משמעותה? האם לוינס אינו מבקש מן הפילוסופיה יותר ממה שהיא יכולה לתת,יותר ממה שהיא מוכנה לתת כל עוד היא רוצה להשאר נאמנה לעצמה?שהרי, כפי שטוען דרידה, הפילוסופיה כבר הכינה את עצמה מפני כל הפתעה אפשרית,והאחר הלוינסי מוכר לה היטב, זה האמפיריזם המפגיש אותנו עם עובדות בלי פשר,אבל האמפיריזם אינו מתיימר להיות פילוסופיה ובודאי לא אתיקה פילוסופית המחייבת באופן מוחלט.
הספר " אחרת מהיות " שפורסם ב1974 מבטא היטב את הטלטלה האישית שעברה על לוינס שנלחץ אל הקיר, ואת הטלטלה האוחזת בכל אדם החושב עד הסוף על משמעות הקרבה בינו לבין האחר, על הקרבה במובנה המוחשי ,הרגשי והדתי,אם הדת פירושה קבלת הצו המוחלט המועבר מאז ומעולם באירוע הקרבה בין אדם לאדם.האתיקה העולה מן הספר הזה אינה התבוננות שלווה במצב האינושי והסקת מסקנות מן ההתבוננות הזו אלא זעזוע. במקום לדחות את האפקט המפריע לשלווה הפילוסופית, ,לוינס בונה את האתיקה על האפקט המתחולל בי כשמסלקים כל מושג וכל פרשנות המתווכים בדרך כלל ביני לבין האחר. האפקט אינו עובדה גרידא שהחקירה הפיזיולוגית והפסיכולוגית יכולות להסביר עד תום אלא זו עובדה מטה-אמפירית ,אירוע של חציית גבולות והחלפת מקומות,אירוע שלוינס מכנה בשם "התחלפות " (substitution ) ההתחלפות מבצעת את הבלתי-אפשרי. אם הספר" כוליות ואינסוף " קבע שביני לבין האחר קיים פער מוחלט שרק השיח יכול לגשר עליו בלי לבטלו, הספר " אחרת מהיות "מתמודד עם משמעות המגע. המגע ,החוש הנקרא עיוור, חוצה את הפער המוחלט בלי לבטלו, הוא לא מאפשר להיות אחרת אלא אחרת מלהיות, הוא מאפשר לעבור למימד אחר.מעבר ל", להיות או לא להיות ",נפתח המימד האתי.בניגוד לפוליטיקה,האתיקה איננה האומנות של האפשרי אלא הנגיעה בבלתי-אפשרי,וההיענות לתביעה הבלתי אפשרית המגיעה משם. נכון,הבלתי-אפשרי אינו אורח רצוי בעולם הנשלט על-ידי חוקי ההיגיון האריסטוטלי אבל האתיקה במובנה הלוינסי פורצת את גבולות ההיגיון הזה שלוינס מכנה בשם " הזהה". התביעה האתית מעבירה אותי מן האגו-יות של הקיום המעונין בעצמו בלבד לאחרת-מהיות למען הזולת, היא הופכת את המקף המחבר והמפריד ביני לבין זולתי לציון של כיוון-ממך-אל עצמי-אליך.ואכן הזולת הוא ראשון והוא אחרון, אבל הוא לא סוף פסוק אלא ראשיתה של דרך אינסופית, זו לא הגות אי-רציונאלית או אנטי-רציונאלית.האפקט הוא המעורר את הלוגוס, את השאיפה הלוגית להשוות הכל ולהגיע לעמק השווה.ייעודו של הלוגוס, כשהוא מונע על-ידי האפקט הוא לכונן את הצדק, שאינו נושא פנים לאיש.
לוינס אוהב להזכיר את התלמוד האומר כי האיסור "לשאת פני איש" נאמר במהלך המשפט. השופט חייב להיות אובייקטיבי כי הוא אחראי לכולם בשווה אבל אחרי המשפט,גם הוא כמו כל אדם חייב לראות את פני זולתו ולשאת אותן בלבו כקריאה הטורדת את מנוחתו.במובן זה,הראייה והפילוסופיה המבוססת על הראייה ,מעידות תמיד באיחור ובקור-רוח על נגיעת האחר.לוינס ניסה לרפא אותן מן ה"אלרגיה" שפקדה וממשיכה לפקוד אותן.
לאלרגיה הזו היתה אחריות לא מבוטלת לזוועות שהביאו את לוינס לחשוב אחרת מקודמיו.לרפא את הראייה ואת הפילוסופיה ,להחזיר אותן בלי להרפות לראייה אחרת הנוגעת ברואה ומזעזעת אותו,זה כמובן לא להזמין אותנו לחיים רגועים יותר.אבל אולי זה להתחיל לחיות את ה"חיים האמיתיים" שעליהם מדבר המשפט הראשון של הספר "כןליות ואינסוף" המצטט את המשורר רימבו:
",,החיים האמיתיים נעדרים".
על ההיעדרות הזו אנחנו חייבים לתת לעצמנו ולאחרים דין וחשבון כדי שנוכל ל"היות בעולם" לא במובן ההיידגראי אלא במובן האתי