פתח דבר להשקת האתר

רענן קולקה

דצמבר 2005

זו לי זכות מרגשת להזמין את צבור משתמשי רשת האינטרנט לבוא ולהלך בין דפיו של אתר האיגוד לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, ליהנות מן המתרחש בו ולתרום לתסיסתו המקצועית והאנושית.

האתר הוקם כדי לשמש קורת גג מזמינה לכל מי שפסיכולוגיית העצמי הפסיכואנליטית מדברת אל לבו, הן כהגות עכשווית על נפש האדם בעולמו והן כמקור השראה למעשה הטפול הנובע ממנה. אנו מקווים כי האתר ימצא תהודה משתתפת בקרב חברי הקהילה המקצועית של תחום הטיפול הנפשי על מיגוון הסתעפויותיו הדיסציפלינריות, אך לא פחות מכך אנו נרגשים לקראתו של כל שוחר דעת ותרבות אשר ימצא במרחב האתר מענה מאתגר לשאלות קיומיות שהן מענינו של כל בן אנוש.

על מנת ליצור מרחב ראשוני לשיח פתוח על פסיכולוגיית העצמי אני מבקש להניח בפני גולשי הרשת הרהור פתיחה על מקומה ההיסטורי והתרבותי של פסיכולוגיית העצמי על במת הרעיון הפסיכואנליטי ועל פוטנציאל התרומה הגלום בה לפרויקט הנמשך של הפסיכואנליזה.


בין הגלוי והחבוי – על תבנית העומק בפסיכואנליזה

בהתבוננות היסטורית, דומה כי ייעודה של הפסיכואנליזה כשליחת תרבות הוא להציב אל מול מימדיה הגלויים של הנפש התבוננות אל מימדיה החבויים של ההתקיימות האנושית.

שלוש תחנות עיקריות אני משרטט במהלך הזה:

הראשונה גלומה כמובן בתובנת הענק של פרויד על הלא מודע, אותו מימד חבוי של פעולת הנפש שטלטל את ההתבוננות של הציביליזציה המערבית על טבע ההכרה האנושית.

השניה צפונה, בעיני, במשנותיהם של ויניקוט וביון אשר בשנותיהם האחרונות העזו לומר, כל אחד בדרכו, כי את הרצף של הגלוי המודע למול החבוי הלא מודע מן הראוי להשלים אם לא להחליף, ברצף הנע בין הסופי, שהוא המימד הגלוי, לבין האינסופי שהוא המימד החבוי שההתחברות אליו היא משימת חיים שהטפול הפסיכואנליטי עשוי לתרום להתממשותה.

והשלישית, מזומנת בעיקרי משנתו של היינץ קוהוט המציבה באותה תבנית יסוד של הפסיכואנליזה, בין הגלוי לחבוי, צרוף לא פחות מֵעֵז משני קודמיו:

מול המימד הגלוי של מיתוס האינדיבידואליות, של אוריינטצית הנפרדות, זו הקובעת את המופע הנבדל של כל יחיד, מציבה העזתו ההגותית של קוהוט את המימד החבוי הקובע כי מתחת לנפרד מתרחשת הוויה שהפיזיקאים קוראים לה – שזירות (entanglement), והבודהיסטים קוראים לה בין –הוויתיות (inter-being) , דהיינו רקמה אחדותית שבה מה שנראה כנפרד לעצמו מכל זולתו מתקיים בו זמנית כהוויה אחת.

מבין כל איכויות היסוד המאפיינות את פסיכולוגיית העצמי והמבחינות אותה ממה שקדם לה או מקביל אליה בפסיכואנליזה, זוהי בעיני ההבחנה המכרעת ביותר.

מושג האמפתיה, המצוי במרכזה של פסיכולוגיית העצמי, שבהגדרתו המחמירה הוא אופן התייצבותו של האדם אל מול העולם, אופן המכונן את הפסיכולוגיה כשדה דעת, יצר את האפשרות בתוככי הפסיכואנליזה להגיע לחבוי הזה שעל פיו ובתוכו אנחנו איננו ישויות נבדלות אלא במבען המוֹפָעִי, בעוד בטבען האינטרינזי אנחנו כּוּלִיוּת אחדותית שאיננה ניתנת לכל דוּאליוּת שהיא.


בין תיאוריה של טפול להגות פילוסופית

בעוד קוהוט עצמו ביקש לבצר את תורתו בליבתה של הפסיכואנליזה – המעשה הטפולי, ומורשתו הכתובה על כן היא מלאכת מחשבת של הנחת מצע לתיאוריה פסיכואנליטית של העצמי על הטפול, (מה שקרוי היה בהמשגה הקלסית "התיאוריה של הטכניקה"), הרי בין שורותיו של הטקסט הקוהוטיאני העשיר מונחת ההזמנה להכיר בכך שאיננו רק קלינאים אלא הוגי דעות על מצבו של האדם.

מי שיְשַקֵעַ עצמו ביצירה הקוהוטיאנית יגלה את חוט השידרה הפילוסופי שסביבו שוזר קוהוט את תורת הטפול, בהציגו את פסיכולוגיית העצמי כמעבר העמוק מפסיכואנליזה אפיסטמית – פסיכואנליזה של ידיעה, לפסיכואנליזה אתית – פסיכואנליזה של נוכחות.

במוקד המעבר הזה ניצב מושג העצמי אשר בעיני הוגים רבים המתבוננים על התפתחות הרעיונות בשדה הפסיכולוגיה, נתפס כמושג בעל איכויות פילוסופיות ואף דתיות, ואין ספק שככזה הוא אכן מושג שחילץ את הפסיכואנליזה מאיכותה הקרטזיאנית, שבה עולם ואדם הם מיכניזם, למטפיזיקה של מפגש.

אני נזכר בשידולו הנוגע ללב של ויניקוט בהקדמה הקצרצרה לספרו האחרון – משחק ומציאות, בו הוא הזמין את העולם הפסיכואנליטי לעסוק בשאלות מטפיזיות על מצב האדם כחלק אורגני של הפסיכואנליזה, ולא להותיר עיסוק זה רק לתיאולוגים, לפילוסופים ולמשוררים המטפיסיים.

ולא פחות מכך, באותו הקשר, אני נזכר בניתוחו המפתיע של נוויל סימינגטון על קריעתו של ביון מהאסכולה הקלייניאנית אשר נבע לטעמו בגלל התרחקות אנשי האסכולה ממימדיו הרוחניים-דתיים של ההרהור הביוניאני על האינסוף ועל אפשרות האדם לנגיעה במוחלט.
אין זה מקרה אולי שבהקדמה של ארנולד גולדברג לספרו האחרון של קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה? הוא מספר על תגובת חבר אשר ניסה להכין את קוהוט לתגובות הקהילה הפסיכואנליטית על ספרו, ואִזכר את נבואתו של ויליאם ג’יימס על תגובת העולם האינטלקטואלי והאקדמי לספרו על החוויה הדתית לסוגיה. ייתכן כי לא רק על התגובה הציבורית לקוהוט דבר אותו אזכור, אלא גם על איכותו של החומר המעורר תגובה שכזו, איכות המאתגרת את המדעיוּת הפסיכואנליטית עם מימדיה הרוחניים של הפגישה הנפשית בין אדם לזולתו.


בין פסיכואנליזה לתרבות – פסיכולוגית העצמי כשגרירה של בין-תחומיות

התיאוריה של הטפול האנליטי על פי פסיכולוגיית העצמי קשורה בטבורה למחשבת העומק על האדם הטרגי, ושלושה עיקרים הציב קוהוט כיונקים את חִיוּתם מחזון האדם הטרגי ושאלת מצבו הקיומי:

1. הדחף ובִּיוּת הדחף אינם מצויים ביסוד הוויית האדם הטרגי.

2. ההתפתחות האנושית של האדם הטרגי איננה עוברת מתלות לאוטונומיה.

3. הנרקיסיזם איננו שלב התפתחות שאין חוזרים אליו אלא ברגרסיה פתולוגית, הוא נשמת אפה של הוויית האדם שבמרכזה השאיפה לחיות בהרמוניה עם דפוסי העצמי הגרעיני שלו.

כאשר מִשנה תיאורטית על הטפול האנליטי הופכת למסר הגותי-פילוסופי על מצב האדם העכשווי, ולא רק על ממדיה האמפיריים-פסיכולוגיים של הנפש, היא עשויה מחומר הבונה באופן אורגני להפליא את אפשרויות המימוש של עמדה אינטרדיסציפלינרית מובהקת.

לא אחת הייתה הפסיכואנליזה מבוּדדת מתחומי דעת ותרבות שהתנכרו לה בשל איכותה הרדוקציוניסטית שהותירה תחושה של התנשאות דיסציפלינרית שעכבה ביותר את יכולתה להיות בת שיח שוויונית ליצירה פורייה. דומה כי האפשרות שפסיכולוגיית העצמי מגלמת פוטנציאל לזיקה מסוג אחר, גם מתמסר וגם רלוונטי יותר לחיבורים בין-תחומיים, מציבה את פסיכולוגיית העצמי בחזית המשימה לחיזוקה של הפסיכואנליזה בשיח התרבותי הכולל.

אחדים מהחיבורים היותר מרגשים של השנים האחרונות בין הפסיכואנליזה לבין תחומי דעת אחרים, הן במדעי הרוח – כפילוסופיה וכחקר הדתות, והן במדעי הטבע – כפיזיקה וכמדעי המוח, מקורם בהשראה ישירה ועקיפה של פסיכולוגיית העצמי, ויש לומר בגאווה לא מסותרת כי למהלך בין-תחומי זה יש לקהילה הישראלית של פסיכולוגיית העצמי מקום צנוע אך מכובד.

ברוח הבין-הווייתיות המתקיימת באופן טבעי וזורם בין פסיכולוגיית העצמי וגופי ידע אחרים הנשזרים זה בזה, אני מבקש לסיים בהרהורו רב ההשראה של מרלו-פונטי, מן האכסיסטנציאליסטים הגדולים של המאה הקודמת, אשר מתוך מסתו המשובחת על העין והרוח (שיצאה זה לא כבר בעברית בהוצאת רסלינג, בתרגומו של עירן דורפמן) תרם לנו את המשפט הנפלא –

"הראיה ניתנה לנו כאמצעי להיעדר מעצמנו, כאמצעי המטשטש את גבולות הדואליות שבין הסוביקט לעולם".

ואני הייתי מוסיף בפרפראזה קלה – הראיה ניתנה לנו כהיעדרות המְמוֹסֶסֶת את גבולות הדואליות שבין עצמי לזולתי, בדומה לאופן המופלא בו מציב צרפתי אחר, עמנואל לוינס, אותו רעיון בַּמלים המעזות –

"זו יוזמת הויתור המאפשרת את קיומו של העולם"

(קריאות תלמודיות חדשות, הוצאת שוקן, 2004, בתרגומו של דניאל אפשטיין).

בניגוד לסארטר ולפוקו העוסקים בַּ מבט מנקודת הראות של כוח או חולשה, הראיה כמכוננת אותי, את הסובייקט הרואה, ניצבים לוינס ומרלו-פונטי קרוב הרבה יותר לעמדה הקוהוטיאנית על העצמי, עמדה הקובעת כי הסובייקט הינו תלוי מבטו דווקא של הזולת.

*
אני מאמין כי האתר הנפקח עתה לפנינו ראוי מאד למבטנו האמפתי המכוֹנֵן כי הוא בבחינת הזדמנות ליטול חלק משתתף ביצירתו של רב-שיח העושה לטיפוחה של ראיית עולם פסיכואנליטית ייחודית ומאתגרת.

ברוכים הבאים