קלאודיה קוגן- על הפירוש

הפירוש בראי פסיכולוגית העצמי
מאת: קלאודיה קוגן

נכתב כהרצאה ליום עיון בנושא הפירוש

מכון שיח, 2008

בהרצאה זו אפרוש את ההתבוננות הייחודית של פסיכולוגית העצמי על מושג הפירוש. במהלכה אציג את עיקרי התיאוריה, ואת ההתבוננות האישית שלי בנושא זה.
לשם כך אציג כאן את מר W, מקרה כפי שהוצג בספר "שיקומו של העצמי", ספרו הקלאסי של קוהוט מ-1977, ויש האומרים המשמעותי ביותר, כיוון שבו נוסחה לראשונה התיאוריה של פסיכולוגית העצמי כגוף תיאורטי שלם (Kohut, 1977).
מר W, רווק בשנות ה-20 המאוחרות שלו, לאחר החלפת עבודות תכופה, מצליח מזה מספר שנים כעיתונאי. הוא התנסה באנליזה קודמת, שהסתיימה לפני כשלוש שנים ואותה תיאר ככזו שהפחיתה את אי-השקט המתמשך שלו. הוא הרגיש כי לא התובנות שסופקו לו היו הגורם לשיפור אלא נוכחותו היציבה של האנליטיקאי הקודם: אדם מבוגר שנתפס כעקבי, מסור ונעים הליכות. כעת ביקש מר W להתחיל אנליזה מחדש.
תלונותיו בפנייה הנוכחית היו מעורפלות למדי- הוא טען כי הוא חש חוסר סיפוק בחייו, חוסר שקט ועצבנות לעתים. בדיעבד יכול היה קוהוט לומר, על פי דבריו של המטפל אותו הדריך, כי המטופל סבל מתחושת אי-ודאות פנימית והיעדר תחושת יעוד לגבי תחומים רבים בחייו, האופייניות למצבים דיפוזיים של העצמי. ברטרוספקציה ניתן אף לומר כי תחושות אי-השקט עלו תמיד על רקע פגיעה בקוהסיביות של העצמי.
בסה"כ הביטוי האופייני להפרעה היה תסמונות חוזרות של עצבנות יתר, היפוכונדרייה ובלבול.
קוהוט כותב: "בהתבסס על מה שלמדנו על אותו אי-שקט נפשי, במיוחד סביב פרידות מהמטפל, אין ספק שתגובות קשות אלו עלו תמיד, גם באנליזה הקודמת, בהקשר של אירועים אשר עוררו תחושת נטישה" (שם, עמ' 153). לנוכח תחושת אובדן של זולתעצמי בדמות המטפל היה חש כי ה"מלט הנפשי" המחזיק את העצמי שלו איננו, וחרדות היפוכונדריות של התפרקות גופנית ונפשית היו משתלטות עליו.
במשך שנת האנליזה הראשונה המטופל לא היה מודע לקשר בין הפרידות הקרבות לבין תגובותיו הרגשיות. בהדרגה ניתן היה לראות לא רק את ההשפעה של אותם אירועים אלא גם את מקורותיה הפסיכולוגים של אותה תגובה.
באחת הפגישות סיפר מר W על חלום בו חש דיסאוריינטציה קשה, ותחושה זו אף נמשכה בקליניקה בספרו על החלום . בעקבות אסוציאציות לגבי החלום נזכר מר W במקרים רבים מילדותו ומבגרותו בהם חש אבוד ומבוהל במקומות לא מוכרים, עד כדי אימה כי לא ימצא שוב את דרכו חזרה אל עבר עולמו.
בעקבות החלום והזיכרונות שעלו נפתח השביל המשמעותי הראשון אל תוך ההבנה הגנטית- דינאמית של מוקד הפרעת האישיות ממנה סבל.
בהיות מר W ילד בן שלוש וחצי נאלצו הוריו לעזוב אותו, בנם-יחידם, לתקופה של מעל שנה. במשך תקופה זו הוא הושאר להתגורר בחווה רחוקה עם אנשים לא-מוכרים, קרובי משפחה רחוקים של אמו. ככל הנראה הם מילאו את תפקידם בתחום הצרכים הפיזיים אך לא יותר מכך. את אביו לא ראה כלל באותה שנה, ואת אמו ראה פעמים בודדות למשך זמן קצר.
ככל שהתקדמה האנליזה, כל אחד מהסימפטומים שהופיעו בהעברה בעיתות פרידה הובילו להיזכרות בחוויות משמעותיות מאותה תקופה מוקדמת בחייו.
המטפל זיהה שמר W מגיב לפרידות המתקרבות בהתעצמות של קווים אובססיביים-קומפולסיביים, וכך מילא את המפגשים בפרטי-פרטים מייגעים ומשעממים. המטפל חווה את המפגשים הללו כנעדרי תוכן וריקים. באחד מאותם מפגשים אשר התקיימו בתקופה בה המטפל היה עתיד להעדר למשך כשבוע החל מר W לתאר את החפצים השונים אשר בכיס מכנסיו. המטפל תיאר בפני קוהוט את תחושות המיאוס והשעמום שהציפו אותו ,כבפעמים הקודמות, ואת המחיקה האוטומטית של הנאמר כלא-היה. בעיניו הוא נכח בעוד אחד מאותם פרצי התנגדות של המטופל.
קוהוט שאל את המטפל האם חש בחרדה בתיאור המטופל את תכולת כיסיו, מתוך כוונה לבדוק האם מדובר בחרדת סירוס, בה המטופל מבקש לבדוק "האם הכל עדיין שם". המטפל, לאחר הרהור בדבר, השיב כי ההיפך הוא הנכון: הוא הופתע מהשלווה השקטה בקולו של המטופל בזמן שמנה את המצאי בכיסו (מספר המטבעות המדויק, פיסת נייר מקומטת, כדורית מוך שטיפח עמוק בתוך כיסו), וכי אותו שקט בטוח עמד בניגוד מוחלט לבהילות, אי השקט וחוסר הביטחון שאפיינו את מצבו של מר W בפגישה זו.
קוהוט כתב: "זכור לי כי לאחר תיאור זה ישבנו המטפל ואנכי לזמן מה בהרהור שקט. בהדרגה עלה בי הרושם כי למרות שלא הבנתי את המשמעות הספציפית של התנהגות המטופל, חשתי כי אין מדובר בנגטיביזם שלו מול המטפל, אלא במשהו אחר. בהתבסס על תיאורו של המטפל, נראה היה לי כי המטופל דיבר על תוכן כיסו באותה פשטות של ילד, אשר ברוגע וללא דחיפות מספר למבוגר את אשר הוא יודע, והוא חש גאה ושמח עם עצמו על כך" (שם, עמ' 166). המטפל נטה להאמין שקוהוט שם את האצבע על הדבר הנכון. למרבה המזל, הפציינט המשיך את התנהגותו בדיוק באותה הצורה בפגישה הבאה, אך המטפל מצא את עצמו מקשיב לא כמי שחשוף לגיבוב משעמם של פרטים חסרי חשיבות, אלא אולי למסר חשוב בעל פוטנציאל ריפוי. אכן, כעבור זמן מה אמר המטפל: "נדמה לי שאני שומע את קולו של ילד גאה המונה את הישגיו בפני המבוגר". בתגובה, המטופל העלה תובנות מפתיעות וזיכרונות מאירועים משמעותיים, ואז התבהרה ללא ספק ,המשמעות הפסיכולוגית של התעסקותו האובססיבית של מר W.
כך נוצר הבסיס לפרוש הבא:" בעולם שהפך כה בלתי בטוח, בלתי צפוי ולא מוכר- מפורק – מצאת מקלט בחלל קטן וסגור שעלה בידך לחוש בו בטוח, כיוון שהכרת בו כל פרט ופרט".
אז החלו להופיע זיכרונות ילדות מזמן שהותו בחווה, בו לא זכה להתייחסות והושאר לבדו לזמן ממושך. באותם רגעים חש התפוררות של תחושת העצמי ועל כן נעטף ברכושו . ביושבו על רצפת חדרו התבונן בחפציו ווידא שהם אכן שם.
באותם זמנים הייתה בבעלותו מגירה בה הניח את דבריו, ועל המגירה הזו חשב לעתים בלילה כדי להרגיע עצמו כשלא הצליח להירדם. קוהוט ראה הקבלה בין המחשבות על המגירה לבין עיסוקו בתוכן כיסיו. ניתן לומר שמחשבות על תוכן המגירה או הכיס יצרו רגיעה מהסוג שנוצרת כשניתן להישען על וראות קיומו של משהו בטוח ומוכר, בעולם כה זר ומנוכר.

שתי התפניות העיקריות שבתיאורית העצמי

בחרתי להתחיל במקרה טיפולי זה כי בתמציתו נתן לראות את המעברים העיקריים או התפניות העיקריות שסימנה פסיכולוגית העצמי מבחינת התבוננות על נפש האדם, על מקורות סבלו ועל ריפויו.
כל אלה גם יחד עומדים כבסיס איתן מאחורי העשייה הטיפולית וכך הם מניעים גם את יצירת הפירוש שהוא תמיד נובע מהאופן בו המטפל הקוהוטיאני שואב את השראתו מיסודות אלה.
על מנת להבהיר את הנאמר באופן מובנה יותר, אעבור כעת להסביר את שתי התפניות המרכזיות שלמיטב הבנתי התיאוריה הביאה עמה. ההראשונה מתייחסת למושג הייחודי לפסיכולוגית העצמי, והוא זולתעצמי. השנייה מתייחסת למושג שבשמו קמה התיאוריה, היינו- העצמי. לא במקרה הנחתי את המושג זולתעצמי ראשון, כי זה כשלעצמו מספר את סיפור התיאוריה- שאין עצמי ללא זולתעצמי.
לאחר מכן נוכל להבין כיצד נולד הפירוש מתוך ההגות התיאורטית שאציג.

1-התפנית הראשונה קשורה לאחד מעיקרי התיאוריה והוא המושג זולתעצמי. מושג זה הציב את מרכזיותה של התפיסה שהתקיימותו הנפשית של האדם היא לעולם בזיקה אל אחר, אשר משמש כר צמיחה. מה שמאפשר את מימושו של העצמי הוא כינונה של המטריצה האמפתית. מטריצה אמפטית הינו מושג המתייחס לכינון היחידה עצמי-זולתעצמי. אין קיום אנושי ללא נוכחות אחר אשר בויתור על "אחריותו" מתייצב כנוכח אחראי ובכך מהווה מצע להתהוות העצמי.
ניתן לאמר שיסודותיה של פסיכולוגיית העצמי טמונים עמוק בתוך תפיסת הנפש כתוצר קונטקסטואלי.
המסורת הפסיכואנליטית, כפי שהותוותה על ידי פרויד וממשיכיו, תיארה נפש באיזולציה, נפש כמכניזם פנימי, מוגדר וסגור, נפש של עולם פוזיטיביסטי, המבקשת מהחוקר לגלות את האמת המונחת שם כשלעצמה, ללא כל קשר אליו. כל זאת בהתאם למסורת המערבית אשר ראתה באדם יחידה כשלעצמה במובן האפיסטמי והאונטולוגי, ומכאן שהפסיכואנליזה הקלאסית הציבה את הנפרדות כמטרת-על בהתפתחות ובריפוי.
לעומת זאת, פסיכולוגית העצמי מדגישה את ההיווצרות של הוויה תלוית קונטקסט. הצבת המושג 'זולתעצמי' במרכז התיאוריה מסמנת את חשיבותו העצומה כיוון שהיא מדגישה את מרכזיותו של אחר המשמש קונטקסט להיווצרות הנפש.
זולתעצמי הנו נוכחות של אחר (אנושי או לא) אשר נחווה כאחר שהוא אני.
. קוהוט כותב: "האופן שבו העצמי חווה את זולתעצמי שלו, דומה לאופן בו אדם חווה את יחסו לזרוע שלו או כלפי חלק בגופו" (Wolf & Kohut, 1978).
ההשלכות של מרכזיות המושג זולתעצמי על הטיפול מתבטאות בדבריו של רענן קולקה במאמר המבוא של ספרו המתורגם לעברית, של קוהוט, "כיצד מרפאת האנאליזה" (2005): "מתוך הנחת יסוד, כי לאדם צורך קבוע בתגובות זולתעצמי מכוננות ומקיימות של חיי הנפש שלו שבמרכזם העצמי- ממש כמו הצורך הקבוע של חיי הגוף בסביבת חמצן – נגזרת המטרה העיקרית של הטיפול האנליטי: פתיחת ערוץ מתמיד וזמין של מטריצה אמפתית בוגרת. מטריצה קבועה של אמפתיה היא המבטיחה בעצם את החיים על פי העצמי הגרעיני ללא טרגיות. כה קריטית היא מטרה זו, שכאשר מציב אותה קוהוט בפנינו הוא קובע, כי אם ייתבע להשיב בתשובה חד משמעית מהי מטרת האנליזה, זו תהיה תשובתו" (שם, עמ' 37).

במקרה שלפנינו, המטפל של מר W הגיע ממסגרת תיאורטית סטרוקטורלית וראה בהעברה של המטופל ביטוי של אגרסיות לא מודעות שעיקרו את הדיבור, מתוך משאלות מוות כלפי המטפל על כך שהוא נוטש אותו לשבוע ימים.
בהדרכה ברוח פסיכולוגית העצמי, קוהוט מזמין את המטפל להתבונן במה שמעבר למילים וכך פותח את הערוץ שמוביל באמצעות האמפתיה לטיפוח של זיקת עצמי- זולתעצמי כמצע לריפוי. קוהוט העלה את השאלה על חרדת סירוס כהסבר אפשרי להתנהגות המטופל, אך לדעתי היה זה מתוך מחשבה מוקדמת שהפתולוגיה לא שייכת לטווח האדיפאלי-נוירוטי. ניתן להבין זאת מתוך התייחסותו בהמשך דבריו לפגיעה פרה-אדיפאלית מידי האם אשר עזבה את ילדה לזמן כה ממושך וביקוריה נעדרו כל מגע רגשי עמו.
קוהוט מזמין את המטפל להתבונן על המתרחש לא מתוך הקורפוס התיאורטי של המטפל אלא מתוך חווייתו של המטופל. זוהי תמציתה של ההתייצבות האמפתית. על אף שניתן היה לפרש את התנהגות המטופל כלפי רכושו פירוש אנאלי או אדיפאלי, נמצאה דרך אל ליבו של האיש דווקא בלהכיר ולהוקיר את יכולתו כילד קטן למצוא את דרכו בתוך מציאות בלתי אפשרית, להכיר בניסיונו האמיץ לארגן את עולמו, ובכך לשמור על עצמו במקום שהמבוגרים סביבו כשלו.

2- התפנית השנייה קשורה להצבת העצמי כמבנה-על של הנפש אשר במהותו הוא מרכז חווה. כך מסומן תהליך הריפוי כהתרחשות ברובד החוויה, ולא ברובד המודעות כפי שהוצב בפסיכואנליזה הקלאסית.
על פי קולקה, קוהוט מצהיר כי האדם החווה הוא המגדיר את השדה הפסיכולוגי בחווייתו הבלתי-אמצעית והמיידית, וחווייתו הסובייקטיבית היא שלמות שאינה ניתנת לרדוקציה דטרמיניסטית כלשהיא. לפיכך רק מה שניתן לידיעה על ידי האדם עצמו באמצעות אינטרוספקציה, או מה שניתן לידיעה על ידי אדם אחר באמצעות אמפתיה, ניתן להגדרה כחומר מנטאלי של שדה הפסיכולוגיה של האדם (קולקה, 2005, עמ' 24).
לא כך הוא הדבר בטיפול האנליטי הקלאסי, אשר נולד ממסורות פילוסופיות שראו בידע ערך עליון ומכאן נבעו המטרות העיקריות שלו, היינו: פענוח הצופן של הלא-מודע על מנת להפכו למודע.
לכן הריפוי הנפשי, לפי הגישה הקלאסית, הושג באמצעות שינויים טופוגרפיים של התודעה, או שינויים מבניים של המנגנון הנפשי.
בפסיכולוגית העצמי, בעת הצבת מימד החווייה כמרכזי, ניתן להבין שהריפוי מתרחש גם הוא בתוך אזורי החוויה, ובכך מגיב המטופל לכינונה של המטריצה ביכולתו המחודשת לחוש שלם ומוזן. בתיאורו את מר W הראה קוהוט שלאחר פרשנות אמפטית התאפשרה כניסה נוספת אל עבר אזורים פצועים בעצמיותו של המטופל.
פסיכולוגיית העצמי רואה בעצמי ישות חווה שלא ניתן להגדירה, אך על אודות מופעיה נתן לומר כי מדובר ב"יחידה קוהסיבית במרחב ויציבה לאורך הזמן, המשמש מרכז יזימה, קליטת רשמים והתרשמויות" (Kohut., 1977).
חשוב לומר כי התיאוריה מניחה כי האדם הנו טוב מיסודו וכי העצמי מונע תמידית על ידי הצורך להתממש במלואו- זוהי תפיסה המניחה שאין דבר בקיומו של העצמי שאינו נועד לקיימו. אפילו הפתולוגיה מומשגת כאופן שבו העצמי מנסה לשמור על עצמו.
העצמי הנו ישות המתפתחת כתוצאה של נוכחות זולתעצמי הנותן מענה לשני צרכים עיקריים (Bacal & Newman, 1990):
-צרכי מראה: באמצעות פונקצית מראה ניתנת לילד ולידציה (אישור, לגיטימציה) לרגשותיו, וגם הכרה מתפעלת של כישרונותיו ויכולותיו הייחודיים. כתוצאה מכך מתפתח קוטב האמביציות. קוטב של שאיפות לכוח, הצלחה ומימוש היכולות, הכישרון. לקוטב זה קשורות החיוניות, היוזמה וההערכה העצמית.
-צרכי האדרה: באמצעות האדרה או אידיאליזציה, הדמות המגדלת, מספקת תחושה של חיבור ושייכות לאחר מוערך, נעלה ומואדר, המאפשר חוויה של בטחון ורוגע. כך נבנה הקוטב של האידיאליזציה, המייצר כמיהה לאחדותיות, ולחיבור למשהו נעלה הנותן משמעות לקיום. לקוטב זה קשורה ההתפתחות של האידיאלים והערכים. כמו כן ,היכולת להירגע, תחושת השייכות, הביטחון, המחויבות ואף ההתלהבות.
מאוחר יותר יתווספו גם צרכי תאומות, שבמקור היו כלולים בתוך צרכי המראה. משמעות התאומות היא שהדמות המטפלת מאפשרת לילד לחוש שהוא כמו האחר באופנים מהותיים, כך מתאפשרת תחושת מיומנות ויכולת (Kohut, 1984 ).

ההכרה בצרכי המטופל כאמיתיים ולא כהגנתיים היא הגוזרת הוויה שונה בטיפול. כל עוד המטפל רואה תביעות נרקיסיסטיות כהגנות, וגילויי דחף (בעיקר זעם) כתופעות ראשוניות ולא תגובתיות, הוא ידחה אותם כהגנות או כהיצמדות לסיפוקים אינפנטיליים. לכן תמיד תהיה נימה של דחייה וביקורת, גם אם תרוכך ע"י חמלה וטקט (Orenstein & Orenstein, 1985). לעומת זאת, מטפל מזרם העצמי יראה תביעות נרקיסיסטיות והעברה נרקיסיסטית של המטופל כצעדים חיוביים לקראת בשלות, וככאלה יתקבלו בברכה. מטפל כזה יראה בארוטיות ותוקפנות שעולות כלפיו לא כמתודלקות ע"י דחפים אינפנטיליים ראשוניים המופעלים מחדש, אלא כגילויים משניים של הפרעה ראשונית- שהיא עצמי שלא הוזן. התנהגויות אלו יובנו כקרע בחיבור האמפטי בין המטפל למטופל. המטפל, לאחר שהבין את התפקיד שמילא בהיווצרות קרע כזה, יכול להסביר למטופל את הופעת הדחפים האינפנטיליים כתוצר של חיבור עצמי-זולתעצמי שהופר, ופירוש כזה ייחווה כמקבל ומעודד התפתחות.
כך ניתן להתבונן במהלך הטיפולי שהתרחש בין המטפל לבין מר W כשהתאפשר מעבר מהסתכלות על דחפים והגנות אל עבר הסתכלות על צרכי העצמי וחווית המטופל, חודשה כינונה של המטריצה האמפטית ועמה גדל הספקטרום של אזורי העצמי הנחווים על ידי המטופל.

מעשה הפירוש בפסיכולוגית העצמי
מתוך שתי התפניות שתיארתי נובע מעשה הפירוש, אשר מגיח כתוצר המונחה על ידי היסודות האלה.
קוהוט (1981) משרטט קו מקביל בין האמפתיה ההורית לבין מתן הפירוש בטיפול:
הוא מתאר את האמפתיה ההורית כעקרון בעל שני צעדים: הצעד הראשון הנו "העמדה האמפטית'", ובו ההורה משמש כזולתעצמי אמפתי, מזהה ומספק תיקוף לצרכי העצמי של הילד. בכך מאפשר לו לחוות צרכים אלו כחלק אורגני מעצמיותו. הצעד השני הוא" הפעולה האמפטית" זהו המעשה שבו נוקט ההורה על מנת לספק את הצורך שזיהה בצעד הקודם.
בטיפול, עקרון שני הצעדים מתורגם לשני שלבים , היוצרים יחדיו את היחידה הטיפולית הבסיסית, היינו הפירוש, כך הוא נוצר:
הצעד הראשון ביצירת הפירוש מכונה ההבנה, והוא דומה לפעולתו של ההורה בצעד הראשון. צעד זה מכונן את המטריצה האמפתית ובכך מאפשר יחסי זולתעצמי בטיפול. בשלב זה האמפתיה הינה הכלי האמפירי שבאמצעותו נאסף המידע על צרכי המטופל. האיסוף מתרחש מתוך עמדה המכונה 'קרובת- חוויה'.
לאחר ההבנה מגיע הצעד השני ביצירת הפירוש, היינו ההסבר, במקום הפעולה מספקת הצורך. ההסבר למעשה מפרש את התנהגותו ותחושותיו של המטופל כיום בתוך ההקשר של מנגנוניו הדינאמיים ועברו הגנטי. השלב ממוקם על גבי הציר האפיסטמי- ומכונה רחוק-חוויה. בשלב הזה המטפל נשען על המטען התיאורטי המצטבר אשר מנחה אותו במתן פשר ומשמעות לחוויות המטופל.
ניתן לראות בהסבר כשל אמפתי בהווייתו, כיוון שהוא מחליף את הפעולה מספקת הצורך. עם זאת, לדעת קוהוט הוא אינו כשל טראומטי כיוון שהוא מחובר להבנה האמפתית. בהיות הכשל לא-טראומטי הוא מאפשר את ההפנמה הממירה, שבונה לפי התיאוריה את מבני העצמי.
כך מתרחש תהליך ההפנמה הממירה: מבחינה אופטימאלית, האם נענית לצרכי הילד באופן מותאם. כשמתרחשים כשלים אמפטיים מינוריים, אי הבנות או איחורים נסבלים, הנקראים בתיאוריה 'תסכולים אופטימאליים', מתאפשרת ההיווצרות של מבנה העצמי המספק יכולת להרגעה עצמית של הילד. התהליך הזה נקרא הפנמה ממירה. אין מדובר בהפנמה במובן של יחסי האובייקט המתייחס לתהליך כהפנמה של תכנים מנטאליים. ההפנמה הממירה מתארת תהליך של הפנמת פונקציות זולת עצמי. כך מתווספים עוד אזורים של מבנה העצמי. באמצעות ההפנמה הזו העצמי נהיה יותר עצמי, ולא יותר אובייקט.
מחקריו של דניאל סטרן (Stern, 1984) מראים כי אם התסכול הוא כן טראומתי, הילד אינו מסוגל לייצר מבנה נפשי ולפתח פונקציות עצמי מופנמות המאפשרות הרגעה עצמית או יכולת לעורר את הפונקציות הללו בהורה
במקרה שלפנינו ניתן לראות כיצד פגיעה במנגנון הילדי של יכולת לעורר תגובות תואמות אצל זולתי העצמי, מופיעה בהעברה בצורה פתולוגית. המטפל נדרש להבין לאחר מאמץ, את הרבדים החבויים של הצורך אשר אין עולה בידי המטופל להעביר נכוחה מה הוא. אצל מר W קוהוט הזמין להסתכל על רובד נוסף שאפשר יציאה מהכשל והתנעה מחודשת של צרכי העצמי כי המטופל היה זקוק להתפעלות או הכרה וקבל ניתוק ואובדן עניין, מה שהנציח את הפצע הטראומטי ואת החוסר שממנו סבל מלכתחילה.
הפירוש הוא תוצר של אמפטיה אשר כוונה להבין את מערך צרכי העצמי של המטופל, בכל רגע נתון. כך זה אפשר למר W לנוע ממקומו הפגוע והלא אדפטיבי אל עבר חוויה של היות מובן.

בתיאורו את שני השלבים של הפירוש ניכר היסוסו של קוהוט להוליך עד סופה את המהפכה שחולל. הוא תיאר את ההבנה כמהות הטיפול ואת ההסבר כתהליך קוגניטיבי גרידא, ועם זאת ציין כי ההסבר הוא זה שהופך את התהליך לאנליטי. רענן קולקה טוען בהקדמה לספרו של קוהוט (קולקה, 2005) כי בכך כשל אומץ לבו של קוהוט, והוא לא היה מסוגל לוותר על בכורתו של הפירוש ככלי האנליטי העיקרי. קולקה אף טוען כי אילו נאלץ קוהוט לבחור בחשוב מבין שני השלבים, היה בוחר בהבנה. פול ואנה אורנשטיין מוסיפים כי שלב ההסבר והחשיבות שייחס לו היו בבחינת המס שהעלה קוהוט לממסד הפסיכואנליטי (Orenstein & Orenstein, 1985).
במשפט המסכם את מקרהו של מר W קוהוט ייחס מעמד משמעותי ביותר להבנה, אם כי ניתן לראות שסוגיית הבכורה בין שני הצעדים העסיקה אותו רבות. כך הוא אומר: "בזמן שגורמים רבים עשויים לגרום לשיפור במצבו של המטופל, וכביכול הריפוי הוא ההוכחה לנכונות ההסברים שניתנו, אני יכול לומר משהו בזכות נכונות ההבנה שעיצבה את האסטרטגיה הטיפולית שסייעה למר W בטיפול" (Kohut, 1977, pp. 170).
ובחזרה למקרה:
נביט כעת בפירושים שניתנו במסגרת התיאורטית שהצבתי.
בהתערבות הראשונה של המטפל באומרו למר W: "נדמה לי שאני שומע את קולו של ילד גאה המונה את הישגיו בפני המבוגר" מופעלת האמפטיה קרובת חוויה בלבד. זוהי התערבות המבוססת הבנה אמפתית, ללא הסבר. ניתן להתבונן בפירוש הזה דרך התוכן הנושא מסר להבנתו של המטפל על כך שיש מובן ברור למתרחש. ונוכל גם להתבונן בפירוש הזה גם דרך מימד התהליך ההעברתי בו המטפל ניצב בעצמו כמבוגר המסוגל ליהנות מיכולותיו המתגלות של ילדו. כך המטריצה האמפטית היא התרחשות ממשית בחוויה של המטופל ,המונחית על ידי זיהוי מדויק של צרכיו המאפשר ריפוי.

בהתערבות השנייה, היינו כשהמטפל אומר :" בעולם שהפך כה בלתי בטוח, בלתי צפוי ולא מוכר- מפורק – מצאת מקלט בחלל קטן וסגור שעלה בידך לחוש בו בטוח, כיוון שהכרת בו כל פרט ופרט".
זהו פירוש העשוי משני המרכיבים שבהם דנתי :ההבנה היא האופן האמפטי שבו מדובר על חוויתו של המטופל וההסבר הוא תוצר של השורשים הדינאמיים –גנטיים של חווית הפירוק כתוצאה של הינטשות בעבר אשר הובילה לתופעת היצמדותו הכפייתית של האיש כלפי רכושו כמקלט, בעבר ובהווה .
בעת הגשת הפירוש הדינאמי-גנטי מכונן המטפל שוב רגע משמעותי בחוויית המטופל: התוכן המילולי מסביר את המתרחש, כאשר באמצעות מילותיו של המטפל הופכת המטריצה האמפתית למקום מקלט, בו המטופל יכול להרפות מאחיזתו הכפייתית.
חשוב להדגיש כי גם בהסבר צריכה להישמר המטריצה האמפטית כדי שהמטופל ירגיש מובן ויתאפשר איחוי של אזורי עצמי שעברו פרגמנטציה.
כמו כן עלי להזכיר שלדעתי הזיקה עצמי-זולתעצמי היא המרפאה,לכן תוכן הפירוש איננו יכול להיות מנותק מקיום הזיקה. ברגע שזו האחרונה מופרת- המטופל נותר במובן הקיומי ,מחוץ להכל,כולל מחוץ לעצמו.
כעת אפנה לרגע ספרותי יקר, אשר מגלם בתוכו את כוחה של האמפתיה קרובת החוויה המייצרת פשר ומשמעות ומקיימת כך את תפקידה העיקרי: התנעה מחודשת של צרכי העצמי והרחבה של איזורי החוויה.
"… כל מה שדיברה מורה זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאד מן העברית ואף-על-פי כן שונה וצובטת לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים- כוכבי שמיים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, הייתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, הייתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי הערות הפוקדים אותה לפעמים.
ללעג, כל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לרכילות- עיני הבשר.
הגאווה נקראה אצלה חורכת כנפיים, והוויתור, גם וויתור קטנטן, אפילו וויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל וויתור היה נקרא בפיה ניצוץ" (עוז, 2002, עמ' 327).

הפיצול האנכי ומעשה הפירוש
דיבור על עבודת הפירוש לפי פסיכולוגית העצמי אינו יכול להיות שלם מבלי להזכיר את מושג המחיצה האנכית- בעברית הספליט הוורטיקלי. זוהי מחיצה שמאחוריה מתקיימים אזורי עצמי לא נחווים, שפוצלו כתוצאה מפרגמנטציה פתולוגית שמקורה בהיעדר טראומטי של מטריצה אמפתית. כפי שדובר קודם לכן, העצמי הינו מרכז חווה המתקיים בזיקה. על כן הפירוש נועד לקיים ולהתקיים בממד החוויה ובתוך המטריצה האמפתית. מטרת הפירוש הינה בכל רגע נתון לאפשר איחוי של הספליט, על מנת להרחיב את טווח יכולתו של המטופל לחוות את עצמו במלואו.
המעבר מחשיבה על ספליט הוריזונטאלי- כלומר בין המודע ללא-מודע- לחשיבה על ספליט וורטיקאלי- בין חלקים שונים בעצמי- מגלם בתוכו את שתי התפניות שעליהן דיברתי קודם לכן: הוא מבטא את ההכרחיות של זולתעצמי בכך שבנוכחותו של אותו זולתעצמי מתרחש איחוי הספליט, והוא מבטא בעוצמה את המעבר מעבודה ברובד המודעות אל עבר הרחבתו של מימד החוויה.
הספליט הוורטיקאלי הוא אף תוצר של הגנות מסדר שונה- כעת אנו מדברים על הגנת ה-disavowal (התנתקות, הפרדה) ולא על ההדחקה הקלאסית, שהיא היוצרת את הספליט ההוריזונטאלי בדוחקה חומרים מהמודע אל המדורים ה"תחתונים" של הנפש.
כל זאת יחדיו הופכים את הספליט הוורטיקאלי להתגלמות כל המהפכים החשיבתיים בעבודת הפירוש- בכך שהפירוש תמיד יוכוון לאיחוי הספליט, תמיד יתרחש תוך שמירה על המטריצה האמפתית ונוכחות זולתעצמי ותמיד ישאף להיחוות ולא רק להיקלט קוגניטיבית.
כעת אביא וינייטה טיפולית שמדגימה את עבודת הפירוש לפי תפיסתי, המונחית פסיכולוגית העצמי.

• שני בחורה בת 30, מוסיקאית, איבדה את אמה לפני מס' חודשים. הכל קרה במהירות רבה: התגלתה מחלתה של האם ותוך מס' שבועות היא נפטרה מסיבוכים, ככל הנראה לא הכרחיים. מותה היה פתאומי.
  שני התקשתה לתת דרור לרגשותיה, אמרה מס' פעמים שבהלוויה לא בכתה (מדובר בבחורה בעלת הפרעת אישיות נרקיסיסטית הבנויה על ציר ההישגים, מתעבת חולשה ורגשנות.)
  אביה שידוע במזגו הזועם, תוקף ורוטן על ילדיו. שני מנסה להוות גורם מרגיע ומאזן במשפחה, בתוך ים של כאב ואובדן.
  מיד לאחר מות האם מיהרה שני לחזור לשגרה, להתנהלותה התכליתית אך אז החלו להופיע יותר ויותר סימנים של זעם והתפרצויות כלפי הסובבים אותה.
  בפגישתנו האחרונה אמרה שהיא לא מבינה מה קורה ושהיא נורא אדג'ית, זועמת ומתפרצת.
  ק.: חזרת לחיים כי זה חשוב לך אבל נותרה ברקע המנגינה העצובה של האובדן.
  שני: כן, אני עובדת, אני רצה, לא חושבת על אימא שלי בכלל. (שותקת)
  ואז ממשיכה ואומרת: ככה אני לא חושבת עליה, אבל יש דבר אחד שמטריף אותי ואני לא יכולה לשכוח,את זה שהיא לא יכלה לנשום …(כך היא נזכרת ביום מותה של האם ופניה מתעוותות בכאב .היא חנוקה בדמעות וגם אני ). אני חושבת על זה כל יום. אפילו כמה פעמים ביום… היא לא יכלה לנשום, אני הייתי איתה בחדר ופתאום התחילה לזעוק שהיא לא יכולה לנשום, לא יכולה. אז הוציאו אותי מהחדר ושמעתי אותה מבחוץ צועקת ונחנקת. (בוכה) זה מטריף אותי.
  ק.: מספר פעמים ביום את ברגע הזה. הרגע הזה בו כל מה שהיית רוצה זה שאימא תוכל לנשום את הנשימה הזו. את רוצה בכל מאודך להיות הנשימה הזו… נורא לבד שם וכואב.
  היא בוכה, ומבעד לדמעות אומרת: מה יש לעשות עם זה, היא כבר לא פה.
  ק.: נראה שהיא נמצאת לך פה בכל נשימה ונשימה …ואולי גם בכל מיני אופנים אחרים…בכאב ,בגעגוע…
  שני מהנהנת ואומרת:היא נורא חסרה לי ,אימא שלי…
  שני בוכה דקות ארוכות ואומרת בלכתה: משהו נפתח לי כאן (מניחה את ידה על בית החזה).
  מבטינו נפגשים בקרבה שאין לה מילים.
  ונראה שהיא יוצאת בחזרה לעולם עטופה במשהו נוסף שישמור עליה.

במהלך השלם של הווינייטה הטיפולית אפשר לראות כיצד ההתייחסויות מאפשרות יותר ויותר נגיעה, בכל התייחסות יש משהו שפותח הלאה עוד אזורי עצמי שלא נחוו עד כה, מתוך הרגשה של ביטחון וקירבה.ככל שהמחיצה היא תוצר של העדר טראומתי של זולתיעצמי כך איחויה של המחיצה היא תוצר ישיר של התקיימותה של המטריצה:הפירוש הוא האופן המוחצן בו זה קורה.

שני עטופה לרוב במעטה "הקשיחות" הבלתי חדיר. לאור הזעם והכעס שהתפרצו ממנה, הייתה עלולה לייצר מעגל של בידוד ושל ניכור נוסף מעצמה ומסביבתה. נראה שההתערבות הטיפולית אפשרה לה להיפגש עם הכאב ועם רבדים נוספים של החוויה שלא היו נגישים לה. הרגע הזה בקליניקה הוא רגע של איחוי הפיצול הוורטיקאלי, רגע בו מתאפשרת באמצעות נוכחות זולתעצמי אמפטי, הרחבה של אזורי עצמי נחווים.
כאבה של שני כפי שבא לידי ביטוי בשעה זו לא היה מוכר אף לה עצמה, אך לא היתה זו תחושה שהודחקה אל הלא- מודע. על כן פירושיה של המטפלת לא יצרו תובנה במובנה הרגיל, של העלאת תוכן מודחק למודע. חוויית הכאב והפגיעות שהוא מותיר בה ,בעת אובדן אימה , לא שכנה מתחת למחיצה האופקית בין הלמ"ד למודע, אלא היא שהתה במגזר הלא- נחווה שמאחורי המחיצה האנכית. רגע הפירוש הוא רגע של איחוי בספליט האנכי, ובמובן זה מאפשר הפירוש מגע עם עוד חלק בעצמי של המטופל.
מבחינה התפתחותית קוהוט הסביר כי מבני עצמי חדשים הם עדיין שבירים ודורשים תמיכה של זולתעצמי כדי לבסס עצמם ולהבשיל. אם מושג העצמי רעוע, או שהתיקוף והמראור ההכרחיים לא התרחשו, תפעל הגנה של disavowal.
כמו הגנות אחרות, אף זו הנה בבסיסה אספקט נורמלי של ההתפתחות הקוגניטיבית, אך בשימוש למען הגנה במקום למען הבשלה.
. מייקל באש (Basch, 1985) מסביר כי הגנת ה-disavowal מקימה מחסום ואינה מאפשרת מעבר חופשי בין הזיכרון האפיזודי (חווייתי) לזיכרון הסמנטי (עובדתי). שלא כהכחשה פסיכוטית, הגנה זו מאפשרת הכרה במציאות וגישה לאירוע הטראומטי, אך אינה מאפשרת תרגומו אל הזיכרון החווייתי. בדרך זו המשמעות האפקטיבית של האירוע ביחס לעצמי נחסמת. דבר זה מגן על האדם מפני מה שנתפס כזרם מהמם של אפקט שעלול להוביל לפרגמנטציה של ארגון העצמי.
אם ה-disavowal מפריד זיכרון מאפקט, כי אז ההדחקה השניונית עושה את ההיפך- הזיכרונות המקושרים לאפקט חזק נעשים בלתי זמינים.

אי אפשר לאחות את הפיצול האנכי דרך פענוח תוכן נפשי של פעילות מנטאלית המסגירה את המוסתר כמו העברה קלאסית, חלומות או פנטזיות. העצמי המפוצל אנכית זקוק לנוכחות של זולת מיוחד, כאמור זולתעצמי, שרואה מעבר לעצמי הממשי את נטיית ההתהוות הפוטנציאלית שלו. כך ניתן לומר שדבר מכל מה שמאחורי המחיצה לא יוכל לקום ולהיות ללא מטריצה אמפתית. כאמור, בשונה מההגנות שתוארו במסורת הפסיכואנליטית ככאלה שפועלות בתוך האדם, האיחוי של הקרע הוורטיקאלי שייך לאזורי קיום של שניים שהם אחד.

לסיום אצטט מספרו החד-פעמי של ארי דה-לוקה, 'הר אדוני'. בקטע זה מסופר על רגע משמעותי במפגש בין נער מתבגר באיטליה שלאחר מלחמת העולם השניה לבין דון רפניילו, סנדלר יהודי בודד, ניצול שואה, אשר מתעתד לעוף ממונטדידיו (הר אדוני באיטלקית) אל עיר הקודש ירושלים.
בחרתי בקטע זה כי הוא מסמן בתמצית את הרוח ממנה אני שואבת השראה בהווייתי הטיפולית ובכלל- כינונה של המטריצה האמפטית מייצרת משמעות ופשר, שבעזרתם מתגלים איזורי הוויה רחבי ידיים ומלאי מעוף:
"…אני מדבר עם רפנילו, יש לנו זמן היום, לא חסרה לך העיירה שלך, אני שואל. העיירה שלו כבר איננה, לא נשארו בה לא החיים ולא המתים, הם העלימו את כולם ביחד: "אני לא מרגיש בחיסרון", הוא אומר, "אני מרגיש בנוכחות. במחשבות, או כשאני שר, כשאני מתקן נעל, אני מרגיש בנוכחות של העיירה שלי. עכשיו, כשאין לה כבר מקום שהוא שלה, היא באה לבקר אותי לעתים קרובות. גם בקריאה של מוכר המים שעולה בעגלה למונטדידיו למכור מי גופרית בכדי חרס, מתוך הקול שלו, מגיעות אלי איזה הברות של העיירה שלי". הוא שותק קצת עם המסמרונים בפה ובראש רכון על סוליה. הוא רואה שנשארתי לידו, וממשיך: "כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור. מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחברה". אז אם כך, דון רפניה, אז בפעמים שצצה לי מחשבה על חיסרון אני צריך לקרוא לזה נוכחות? " נכון, וככה אתה אומר לכל חיסרון ברוך-הבא, מקבל אותו יפה". אז כשאתה תעוף אני לא צריך להרגיש בחסרונך? "לא", הוא אומר, "כשיבוא לך לחשוב עלי, אני אהיה נוכח". אני כותב בגליל את המילים של רפנילו שהפכו את החיסרון על פניו וכעת טוב לו יותר ככה. הוא עושה למחשבות מה שהוא עושה לנעליים, מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן" (דה- לוקה, 2003, עמ' 104).

ביביליוגרפיה

1. דה- לוקה, א. (2003). הר אדוני. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
2. עוז, ע. (2002). סיפור על אהבה וחושך. ירושלים: כתר.
3. קולקה, ר. (2005). בין טרגיות לחמלה, מסת מבוא. בתוך ה.קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: עם עובד.
4. Bacal, H.A. & Newman, K.M. (1990). Theories of Object Relations: Bridges to Self Psychology. New York: Columbia Univ. Press.
5. Basch, M.F. (1985). Interpretation: Toward a developmental model. Progress in Self Psychology, Vol. 1, 33-42.
6. Kohut, H. (1977). The restoration of the self. New York: International Universities Press.
7. Kohut, H. (1981). Introspection, Empathy and the Semicircle of Mental Health. In H. Kohut, The Search for the Self, vol 4, ed. By P. Orenstein. NY: Int. Univ. Press, 1991, pp. 537-567.
8. Kohut, H. (1984). How does analysis cure?. Chicago: University of Chicago Press.
9. Kohut, H. & Wolf, E. (1978). The Disorders of the Self and their Treatment: An outline. Int. J. Psycho-Anal., Vol 59, pp: 413.
10. Orenstein, P. & Orenstein, A. (1985). Clinical understanding and explaining: The empathic vantage point. . Progress in Self Psychology, Vol. 1, 43-61.
11. Stern, D.N. (1984). Affect attunement. In J.D. Call, E. Galenson & R.L. Tyson, eds., Frontiers of infant psychiatry, Vol. 2, New York: Basic Books.