שמואל גרזי-דיון בהרצאתה של שרי אילן

הסיפור שאיננו נגמר –זרימה של מזגים שונים.

הדיון של שמואל גרזי בהרצאתה של שרי אילן .

אני רוצה להודות לשרי על ההרצאה הנפלאה, הרגישה, החכמה, והמקיפה, ששילבה תובנות נפלאות שמקורן בפסיכולוגיית העצמי ביחס לספר "הסיפור שאינו נגמר", וכן ידעה להתבסס על עושר כה גדול של מקורות נוספים, אשר תומכים בגישתה, ומהווים הדהוד אסתטי לפסיכולוגיית העצמי. כאשר סיימתי לקרוא את עבודתה של שרי, הייתה בי הכמיהה להמשיך ולקרוא את הגיגיה של שרי, בבחינת משאלה שהסיפור שהיא מספרת לנו, יהיה סיפור שאינו נגמר.
אמקד את דברי בחוט שני העובר בספר ובעבודתה של שרי, ואהיה נאמן רק לחוט השני הזה.אנסה לא להתרחב מעבר לו, כדי לעמוד בדרישות הזמן הקצר שעומד לרשותי.
כשבועיים לפני שפנתה אלי מיכל חזן, אשר לה אני חב תודה עמוקה על כך שבחרה בי להגיב לדבריה של שרי, שמעתי בהקשר אחר לחלוטין, כי לאחרונה החליטו מספר הוצאות ספרים להדפיס את הספר "הסיפור שאינו נגמר" ללא ההבחנה של שני הצבעים, בהם מודפס הספר.
חשבתי אז, כי ההחלטה הזו חושפת תובנה עמוקה, שהיא בבסיס גישת פסיכולוגיית העצמי, הסוברת כי יש לפנות אל המימד שבו אין כל הבחנה.דוגמא לגישה זו מהווה מושג זולתהעצמי,שהוא חוויה חסרת הבחנה בין העצמי לבין הזולת.כך גם בספר זה.העולםממנו בא באסטיין והעולם אליו הוא נכנס, שניהם הם סיפור אחד , ממוזג, של ראייה מבפנים (כפי שיפה ציינה שרי ביחס לפתיחת הספר), סיפור סובייקטיבי , המתייחס בדרך חסרת הפרדות לאירועים המתרחשים בנפשו של הילד ומחוצה לו.סיפור זה מתרחש בו-זמנית גם בנפשו של הסופר, כמו גם בנפשו של הקורא.הארועים הנתפסים כמתרחשים בעולם החיצון,הם נראטיבים שיש להם משמעת רק בשעה שהם זוכים לתפיסה של הסובייקטיביות של הצופה, החווה עצמו חלק מן הנצפה, ועל כן הוא מושפע ומשפיע במידה זהה על המתרחש.
התפיסה בדבר תלות הגומלין שבין התופעות, היא מנת חלקם של פילוסופיות נוספות.כזו היא הפילוסופיה הבודהיסטית.בגישה הבודהיסטית נמצא שהעולם הוא מערכת דינמית של השתנות מתמדת, שבה כל הדברים מופיעים ונעלמים ,והופעתם של הדברים, בדיוק כמו השתנותם והעלמותם, קשורה בתלות גומלין עם הופעתם, השתנותם והעלמותם של כל שאר הדברים. דבר בעולם אינו חומק מרשת של קשרי גומלין. דבר אינו קיים כשלעצמו, במנותק מכל שאר התופעות ובאופן בלתי משתנה. לא הפרח בשדה, לא השמש במסלולה, ולא העצמי.
כך גם בסיפור שלפנינו. אותה תופעה מופיעה במספר מחוזות, מהם מגיעים השליחים, ותופעת הלא-כלום קשורה למחלתה של הקיסרית הילדית (אני מעדיף תרגום זה עפ"נ התרגום העברי של הקיסרית הילדותית). אירועים אלה קשורים בקשר בלתי ניתן לניתוק מאירועי חייו של באסטיין, ואלה קשורים לאירועים שקרו לאמו ולאביו, וכל אלה ישתנו במשולב ,בבוא היום. כך גם הסיפור עצמו. הפנטזיה עצמה. אומר על כך האריה: (עמ' 163)" האינך יודע שפנטזיה היא ממלכת הסיפורים? סיפור יכול להיות חדש ויחד עם זאת לספר על ימי קדם. העבר מתחיל להתקיים עם הסיפור".
כל אלה קשורים ,בקשר שאיננו ניתן לניתוק ,לקיסרית הילדית.
The childlike emperess היא קיסרית, משום שהיא אמורה לייצג את השליטה בכל.היא מייצגת את "האומניפוטנציה " הילדית. המושג " אומניפוטנציה" הוא מושג מפתח בגישות פסיכואנליטיות רבות.אחרות מפסיכולוגיית העצמי.האם ניתן למצוא איזו תלות גומלין בין הגישות השונות?
בענין זה אני סבור ,כי פסיכולוגיית העצמי מצווה לקיים דיאלוג עם גישות פסיכותרפויטיות אחרות – להתעשר מהן ולהעשיר אותן, כדרך שהתוו
Bacal and Newman בספרם
Object relations theories, bridges to self psychology

הקיסרית הילדית היא דוגמה להעשרה כזו, שבה פסיכולוגיית העצמי יכולה להעשיר את גישת יחסי האובייקט. שכן, בגישת יחסי האובייקט, "האומניפוטנציה הילדותית" אמורה להיות חוויה שעל הפרט לוותר עליה, לנטוש אותה ,וזאת מתוך ראייה שזו חוויה שאמורה לפנות את מקומה לתפיסה אחרת, בוגרת יותר. פסיכולוגיית העצמי, ברוח הסיפור שאינו נגמר, רואה באומניפוטנציה "הילדותית " או הילדית ( לא מרכאות) חוויה "שאיננה פוקדת פקודות, שאיננה שיפוטית, שאיננה מפריעה לאיש, ולכן לא זקוקה להגנה כנגד הפוגעים בה. אין מי שמורד נגדה, שכן איננה מזיקה לאיש, בכל דרך. בעיניה כל הסובייקטים שלה – שווים בעיניה. היא פשוט שם, בדרכה הייחודית. היא מרכז החיים של הפנטזיה", כפי ששרי ציטטה.
יותר מזה. פגיעה באומניפוטנציה הילדית, בשם הדרישה להתבגר, או בשם הדרישה המצמררת "להסתגל למציאות" (אשר משום הנוראיות שבה מכונה העולם אליו נכנס בסטאיין בשם פנטזיה, להצביע על כך שיש לשמרו מכל משמר, ולא לנסות להמית אותו באמצעות הסתגלות למציאות) מביאים על הסובייקט את חווית ההתרוקנות, ההתרוששות, ההמתה ,הלא היא חווית הלא –כלומיות.
אם כן, הקיסרית הילדית היא מרכז החיים והחיוניות, היא ראויה להאדרה (כפי שכתבה שרי בעבודתה, מתוך תבונה מבריקה), ופגיעה בה מביאה לפגיעה בעצמי הגרעיני, שהוא לב החיוניות האנושית. החלמתה של הקיסרית הילדית, מובילה אל ההשתנות ,שתאפשר לבסטאיין מפגש שונה וחדש עם עצמו, עם חבריו, עם אביו ועם העולם.
הדרך להחלמה, מתחילה בכתוב על התכשיט שהקיסרית הילדית נתנה לבסטאיין, לאמור: "עשה מה שליבך חפץ."
הציווי האתי הזה תואם את מושג הדאו , בדאואיזם הסיני. ה"דאו" או ה"טאו" מייצג את הדרך היחודית לכל פרט, המשתלבת עם דרך הטבע. כל הדברים נובעים מן הטאו. היא מהות הכוח שמאחורי היקום. האדם המאוזן פועל יחד עם כוחו של הטאו המניע את העולם, המתממש ברוח של הבריאה, והופך את האדם למשתתף בבריאה, כנברא וכבורא. זו חוויה של הרמוניה עם הבריאה.
ברב שיח שהשתתפתי בו לאחרונה על הדאואיזם, היה מי שהציע לקרוא לדאו- שמשמעותו היא "דרך"- בשם מזג. המזג שלי הוא העצמי הגרעיני שלי. ההצעה הזאת נראתה לי מאוד, משום שפה, כמו גם בשם החדש שניתן לקיסרית הילדית, השם החדש מפגיש אותנו ,
מזוית שונה ,עם אותו התהליך. המזג הוא המזג עמו אנחנו נולדים, העצמי הגרעיני שלנו, הוא גם כל מה שמתמזג עמו, הוא גם ההבנה שהעצמי הגרעיני שלנו ממזג בתוכו חוויות רבות שתרמו או עכבו את צמיחתו, ואשר מתוך התמזגותם של זולתיהעצמי עם המזג של העצמי, נוצרת הרמוניה של זרימה מלאת חיוניות.
זרימה זו היא זרימה אינסופית ,שאמורה להיות מושבת בשעה שהסיפור ייהפך להיות סיפור שאינו נגמר, הזורם תמיד, בהרמוניה עם זרימות אחרות, הקשורות בקשר גומלין זה עם זה. זהו, לדעתי ,מהותו של העצמי הגרעיני, אשר ביחס אליו ציטטה שרי את קוהוט ,שאמר שהילד הלא פסיכוטי הצליח לשמור על שיור משמעותי מהעצמי הגרעיני שלו בחיים, ובאופן זה להשאר מסוגל להגיב, פוטנציאלית לפחות, להזדמנויות חדשות לגדילה נוספת… במונחים אנושיים יומיומיים ניתן לומר כי הוא מעולם לא איבד תקווה".
התקווה הזו מקורה באפשרות של "עשה מה שחפץ ליבך"( do what you wish)
ה- wish הזה, שהוא במהותו הדאו, העצמי הגרעיני, זורם, לדעתי, מן האפשרות של התמודדות עם צרכי העצמי הנענים לעקרון של חוסר, כמו הצורך למראה ,להאדרה ולתאומות, אל עבר מה שלווינס קרא "התשוקה" שאיננה ניתנת למלוי.זו היא הכמיהה אל עבר הנשגב, הנעלה, הטרנסדנטטי, שבו העצמי נשכח לטובת ההינתנות לאחר, כפי שכתב רענן בהרצאתו על המימד הרוחני שבפסיכולוגיית העצמי, וכפי שגם שרי ציינה בתבונתה הרבה .
זרימה זו מתמצית בהתמרות של הנרקסיזם, אשר לדעתי ,מונעות ע"י היכולת לאהוב. אני חושב שכל התהליך הטיפולי הנעשה בגישת פסיכולוגיית העצמי, שכולל אמפטיה, הבנה, הינתנות שלמה ממרחק אפס, הענות לצרכים, השהיית עצמיותו של המטפל ועוד גורמים רבי-ערך, כל אלה מקורם באהבה גדולה, ומעוררים את תקוותו של הפרט לעולם של אהבה, של נתינה אוהבת, ולהכרה אוהבת באהבה המתקיימת בתוך הסובייקט.האהבה המתקיימת בתוך הסובייקט יכולה לזכות להיות נראית ומואדרת.אז התהליך הזורם הזה מקבל תנועתיות מתוך שלוב ממוזג של אהבת זולתהעצמי לעצמי, אהבה הרואה את האהבה המצויה בתוך העצמי הגרעיני של הסובייקט, אשר מרגע שזוכה להיות נראית, יכולה לצאת אל האור ולהינתן לאחר, שכלפיו משמש עתה העצמי- כזולתעצמי.
התהליך המורכב הזה, זורם בתנועתיות שתחילתה קבלה של רגשות אהבה מזולתהעצמי, המשכו התעוררות הצורך כחוויה מודעת,וזו מתפתחת אל היכולת לתת אהבה לעצמי אחר.תנועה זו מתרחשת בהקשר של פסיכולוגיה של אדם אחד.
אולם ,בו-זמנית ,הזרימה הזו פותחת פתח לפסיכולוגיה של שני אנשים ויותר. משעה שיכול העצמי לתת אהבה לזולת ובו-זמנית גם לקבלה, העצמי המפציע חש שייך וגם יוצר קשר עם זולת אחר ,שמהווה עצמי עבור אותו עצמי שקודם היה זקוק לזולתעצמי.
זה הפתח ,לדעתי ,למספר עולמות שנפתחים פה. ראשית, נפתח פתח לביסוס ופיתוח טיפול זוגי, משפחתי וקבוצתי ברוח פסיכולוגיית העצמי המוכרת.
אולם גם בתוך העולם של הטיפול הפרטני, הסיפור שלנו לא נגמר. השנוי העובר בתוך נפשו של בסטאיין מכין אותו לקראת יציאה מעליית הגג אל עולם הקשר עם חבריו. שם מתעוררות שאלות של אינטראקציות אינטרסובייקטיביות, עם סובייקטים נפרדים,וכן שאלות רגשיות.דוגמאות לשאלות אלה יכולות להיות: מה ירגיש בסטאיין במפגש עם חבריו אשר לא יבחינו בתחילה בשנוי שעבר, ואח"כ כשיבחינו בשנוי שעבר, כיצד ישפיעו תגובותיהם על הכרתו, על תגובותיו האינטרפרסונליות, על תקוותו, על ערכיו, על תגובותיהם כלפיו וכו' וכו'.
בעוד אשר הספר שלפנינו מתמודד עם הריקנות, הלא-כלומיות, הרי שמשעה שסוגיה זו מצאה מענה הולם, מתעוררת סוגיית הבדידות והאפשרות ליצור קשר מפוגג בדידות ,עם סובייקטים אחרים, אשר קוהוט התייחס אליהם .קוהוט הציב בגישתו שני קווים התפתחותיים – האחד קו ההתפתחות הנרקיסיסטי של צרכי זולתעצמי ,והשני הוא הקו של אהבת האובייקט,שהוא הקו של האובייקט "האמיתי", בלשונו, הנפרד. המעבר, לדעתי מן הקו האחד אל הקו השני נענה לעקרון הקומפלימנטריות, ששרי בתבונתה הרבה התייחסה אליו, הוא מפציע כל פעם שחוסר אחר זכה לסיפוק אופטימלי.
המהלך של הקומפלימנטריות, מתקיים בכל. למשל, בשעה שמשיג בסטאיין את ממוש מטרת הלב העמוקה, לגעת בכאב ובבכי שבתוכו, מתאפשר לו גם להשלים את המהלך הזה בנתינה זהה לאביו, שעל לחייו מופיעות דמעות, שמקבלות את השלמתן בדמות חיוך העולה על לחייו העצובות.
הקומפלימנטריות הזו נמשכת אל עבר סיפוק נרקיסיסטי שמקבל בסטאיין, לדעתי, מן היכולת שלו שיוצאת אל האור לגעת בעצמי, לגעת בעצמיותו של אביו, הנוגעת בו בחזרה. הסיפוק הנרקיסיסטי הזה ממשיך להיות זורם בשעה שהוא השהה את עצמיותו לטובת עצמיותו של האב.
היה זה קוהוט אשר נתן שם אחר למונח נרקיסיסטי, אשר איפשר לו, ולנו בעקבותיו, ביקור מחודש אצל אותה תופעה. בשעה שנטל ממנה את מטען הקונוטציה המגנה ,שדבק למושג "נרקיסיזם" הוא הותיר את התופעה חסרת שיפוטיות ,ותפר לה מושג חדש מחוייט היטב, הלוא הוא המונח: הצרכים לזולתעצמי.
כך גם ביחס לספר שלפנינו.לדעתי,הספר הזה מאפשר לנו, ואולי מצווה עלינו ,לתת לקיסרית הילדית שם אחר, כדי שנוכל לבקרה שוב ושוב.
אחת האפשרויות היא לחשוב עליה לא רק כדמות בעולם הפנטזיה של בסטאיין, אלא גם כדמות סובייקט אשר עמה ייתכן מפגש אינטר- סובייקטיבי ואינטרפרסונלי. יפה עשתה שרי שקראה לה "נסיכה ילדית". מכאן ניתן לחשוב שיש לנו שתי דמויות: "הקיסרית"- שבפנטזיה, ו"הנסיכה"- בעולם הקשר האינטר-סובייקטיבי והאינטרפרסונלי.
כדי לתמוך בעניין זה אני נתלה באילן גבוה,בספר עצמו.אקרא מהספר "הסיפור שאינו נגמר" .
לקראת סוף הספר מתקיים דו-שיח בין מר קורנבר, בעל חנות הספרים, לבין בסטאיין:
"יש אנשים שלא יוכלו לעולם ללכת אל הפנטזיה"- אמר מר קורנבר, "ואחרים שיכולים, אבל נשארים שם לתמיד. ויש רק מעטים שהולכים לפנטזיה וחוזרים משם. כמוך. והם משיבים את שני העולמות לאיתנם" (עמ' 297).
ובכן, מדובר בשני עולמות. האחד- עולם הפנטזיה, והשני- הוא,לדעתי,עולם האינטראקציה ,האינטרסובייקטיבי והאינטרפרסונלי. משום שהמדובר בעולמות נפשיים, ולא בעולם של פנטזיה לעומת עולם של מציאות [שניהם במובן מסויים עולם של פנטזיה, כפי שפתחתי את דבריי, פנטזיה של הסופר הפונה אל הפנטזיה של הקורא וכו'] כי אז ניתן להבין את אי שימור הצבעים השונים בהדפסות החדשות של הספר הזה, בשנים האחרונות. עולם הפנטזיה ועולם האינטראקציה הם תהליכים נפשיים, ושניהם צורכים יצירתיות, מגע עם רגשות, חיבור לעולם הפנימי, ומעל לכל- אהבה בכל אופנייה. כל אלה שונים מעולם המציאות, הממית את כל התהליכים הנפשיים.
המשאלה לעזור בהחלמת עצמיותו הפגועה של בסטאיין מתמזגת עם המשאלה להוציא את תהליך השתנותו אל האור בעולם הבין-אישי. התמזגות זו מהווה דחף מניע של חיוניות אינסופית זורמת ובלתי נגמרת.
זה גם מה שאני רוצה לאחל לבית הספר הזה, היקר לליבי כשם שהוא יקר ללב כל אחד מכם: שתהיה לכם שנת לימודים פוריה, שתתמזג בשנות הלימודים הקודמות והבאות, שבית הספר יעמיק את גישת פסיכולוגיית העצמי, ויתמזגו בתוכה דרכים (טאו) ומזגים שונים, לכלל זרימה מלאת חיוניות.
שסיפור בית הספר הזה- לא יגמר לעולם!