קלאודיה קוגן-דיון בהרצאתה של שרי אילן

כיצד האידיאלים הופכים את סיפור הקיום האנושי לסיפור שאינו נגמר

דיון בהרצאתה של שרי אילן
מאת קלאודיה קוגן

אני רוצה להודות לשרי על הרצאתה החשובה ,מלאת הנשמה. זו דרך נהדרת לפתוח מחזור לימודים נוסף.
זה לא פשוט להתבונן בסיפור כה עשיר ,צבעוני ומלא בדמויות ולהקיף את כולו בצורה כל כך הרמונית.שרי הצליחה לתת שם חדש לסיפור הזה,וכך ,במובן מסוים,יצרה אותו שוב.
ברצוני להתמקד בהיבט מסוים של הסיפור היינו,מקומם של האידיאלים במסע החיפוש של האדם את דרכו.לצורך כך אני מבקשת לספר לכם בקצרה את מהלך הסיפור המתייחס להיבט זה.
הסיפור מחולק לשני חלקים. בראשון בסטיאן הוא צופה או קורא בפוזיציה חיצונית שהולך ונקשר למתרחש עד לנקודת שיא בה הוא בעצמו נכנס לסיפור והופך למחולל האירועים. נקודת המפנה הינה כשמתגלה כי נדרש בן אנוש כדי להציל את פנטסיה מהלא כלום. ועל אף שבסטיאן מבין בהדרגה, שהוא אמור להיות האדם הזה , הוא כלוא בבושה להראות במשמניו ובחיוורונו על ידי הקיסרית הילדותית ולכן הוא מתחמק מלבצע את הנדרש ונכנע לפגיעותו הנרציסטית . בהמשך הוא מבין חד משמעית שהסוף של ממלכת פנטסיה קרב ונמלא רגע של אומץ בו הוא זועק את שמה החדש של הקיסרית וכך מוצא את עצמו כבוראו של סיפור חדש.
כפי שמסופר בהמשך הסיפור, הקיסרית מבריאה ולאות תודה מבטיחה לילד שכל משאלותיו בממלכתה תתגשמנה- עד אשר יצליח למצוא מהו רצונו האמיתי. עתה פותח הילד במסע ארוך ממשאלה למשאלה.
מהרגע בו בסטיאן הופך להיות היוצר של כל המתרחש מתפתח סיפור שבתחילתו הינו גילוי עדין ואנושי של יכולותיו :הקיסרית פונה לבסטיאן ואומרת -"פנטסיה תיוולד מחדש ממשאלותיך, בסטיאן שלי.באמצעותי תתגשמנה משאלותיך."
תחילה בסטיאן משיב-"שום דבר לא עולה בדעתי"
הקיסרית אומרת בתגובה-"זה רע מאד"
"למה?" בסטיאן שואל והקיסרית עונה-כי אז פנטסיה לא תתקיים עוד".
ואז היא מושיטה לו גרגר חול ואומרת שזה כל מה שנשאר מהממלכה האינסופית שלה.הגרגר,בידיו, הופך פתאום להיות זרע זוהר שמתחיל לנבוט. הקיסרית שמחה בכך שבסטיאן מתחיל לברוא באמצעות משאלותיו וזו התקווה להתקיימותה של הממלכה.
בהמשך בסטיאן נראה כמי שנהנה מגילוי יכולותיו, אך עד מהרה הוא נשאב למילוי הצרכים הגרנדיוסים:
כאשר הוא נכנס לפנטסיה הוא הופך לנער יפה תואר,אך במהרה חש שכך היה תמיד כי כלל לא זכר שפעם "היה שמן ובעל רגליים עקומות" .אבל אז…"רק באה על סיפוקה משאלתו להיות יפה,ומיד צצה וגמלה בו משאלה חדשה.יופי כשלעצמו אינו נפלא כל כך כפי שחשב.הוא רצה גם להיות חזק, חזק מכל! החזק ביותר בעולם!"
בהמשך, בעקבות הרפתקאותיו הרבות נוספת לו תכונה חשובה: אומץ לב . אבל הוא אינו מרוצה מכך שכל תכונותיו אינן נודעות ברבים, ואז גומלת בלבו החלטה שעליו "לזכות בהוקרה ופרסום".
וכך קורה שגדולתו של בסטיאן כ"המושיע "של פנטסיה נודעת לכול.
כמו כן מוקמת ספריה על שמו הכוללת את כל כתביו כסופר ומספר סיפורים דגול.
עם הזמן מתגלה לקורא כי ישנו מחיר שעל בסטיאן לשלם: בכל פעם שמשאלה מתגשמת הוא מאבד מעט מזיכרונותיו מהעולם ממנו בא. חבריו אטריו ודרקון המזל מנסים להזהירו: " הפסק לעשות שימוש בכח אשר אורין (הקמע הקסום) נותן לך . אם לא תחדל, אתה מסתכן באיבוד זיכרונותיך האחרונים וללא זיכרון , איך תוכל למצוא אי פעם את דרכך חזרה למקום שממנו באת? " בהמשך הם אומרים לו: " אורין מספק לך את האמצעים , אבל הוא גוזל ממך את מטרתך . "
למרות הזהרותיהם של חבריו בסטיאן ממשיך להביע משאלות ומצהיר במפורש שאינו מעוניין לחזור למקום שממנו הוא בא . בהמשך התמונה נהיית קודרת יותר כשבסטיאן הופך לחשדן כלפיי חבריו. במהלך ניסיונותיו של אטריו להזהירו שוב בסטיאן צועק עליו " אתה מקנא בי . עוד אינכם מכירים אותי אבל אם תמשיכו כך – וזו אזהרה ברוח טובה – עוד תדעו מי אני ! "
ואז הוא מחליט שאינו חוזר כלל למקום ממנו הוא בא . " אני יכול לוותר על זיכרונותיי ואם עתידה של פנטזיה הוא שמדאיג אתכם אני יכול לתת לקיסרית הילדותית אלפי שמות חדשים. אין לנו עוד צורך בעולם האנושי ! " .
בהמשך מסעו בסטיאן נכבש על ידי שאיפותיו העיוורות להגיע למגדל השן בו שוכנת הקיסרית הילדותית. זאת על אף שאסור לאף אחד לראותה פעמיים. אך שליחיו מגלים לו שהקיסרית איננה שם והוא נעלב מכך מאוד, ובאסקלציה של הרעב הנרקיסיסטי מחליט שככל הנראה הוא יורשה של הקיסרית ועליו להכתיר עצמו כקיסר .
ברגע הכתרתו פורצת מלחמה , אטריו אסף מורדים רבים הבאים לשחרר את אורין משליטתו של בסטיאן על מנת ,בעצם להצילו מעצמו.
בסוף הקרב בסטיאן מגיע לרגליי המגדל שם הוא מוצא את שרידיי צבאו ממתינים לו , בשדה קרב זרוע גוויות של בני פנטזיה . פני החיים נשואים אל מגדל השן , שמתמוטט והולך – קטע אחרי קטע . ביתן המגנוליה , שניצב על ראש המגדל , מתלקח באש .
בסטיאן מצביע בחרבו על ערימת השרידים הבוערים המעלים עשן , וקולו נסדק כשהוא אומר : " זהו מפעלו של אטריו , ועל כך ארדוף אחריו עד קצות התבל " . הוא הופך עיוור מזעם ומרגשות נקם.
וכאן אני מגיעה אל הנקודה שבחרתי להדגיש כמרכזית בסיפור, והיא מקומם של האידיאלים במסע החיפוש של האדם את דרכו.
עוד בטרם נולד זרם פסיכולוגית העצמי, קוהוט נראה כמי שעוסק בשאלות ערכיות. ב-1964, בעת כניסתו לתפקידו כנשיא החברה האנליטית האמריקאית,נשא נאום שכותרתו הינה ערכים ומטרות, ובו הוא כותב שנדרשות תחושת כיוון ומערכת ערכים איתנה על מנת שאנליטיקאים יהיו יותר מקבוצה של טכנאים מיומנים."ערכים ומטרות הופכים אנשים לחזקים ואף נראה שהם גם תורמים באופן מכריע להישרדותם הביולוגית".בהמשך הוא מבקש להנחיל רוח של כבוד הדדי ורתימה למטרה משותפת במקום התמסרות למאבקי כוח, ברומזו כי מקורותיה של מחלת ה-מדון טמונים בשדה המחקר של הנרקיסיזם האנושי.
אישית אני שמחה על כניסת הדיבור על ערכים לתוך השיח הפסיכולוגי ועלייתן של שאלות קיומיות-ערכיות כמו :מקומי מול סבלו של האחר.מהו האדם ומהי תרומתו של הפרט להמשך קיום המין האנושי.
כך מתהווה התבוננות קלינית הממקמת את נדיבות המטופל,אומץ ליבו,רצונו להיטיב עם הסובבים והחום האנושי הנובע ממנו ,כמושא מרכזי להתערבויות טיפוליות .
פסיכולוגית העצמי אשר הניחה ביסודותיה את המושג זולתעצמי כהנחת יסוד של קיום למען האחר,היטיבה להדגיש בכך, את חשיבותה של התחייבות אנושית זו.
ב-1970, קוהוט מקדיש במאמרו "על המנהיגות" דיון נוסף לתפקיד הנרקיסיזם הציבורי כפי שהוא מתבטא במנהיגות הרסנית.
ניתן להתבונן על בסטיאן כעל מי שהופך להיות מנהיג שכזה. ההזנה של המשאלות הגרנדיוזיות שלו לא מאפשרת לו גדילה אלא משאירה אותו בסיפור ללא מוצא. בדומה לסיזיפוס- שאף הוא בהעדר ערכים, ניצל את כוחו למטרות אנוכיות הפוגעות באחר, ועל כך הוא נענש בקיום של חוסר מוצא ותכלית. בסטיאן גורר את צבאו ומגניו אחריו למסע של הרס, מלחמה והשמדה לא בשם אידיאלים, אותם שכח מזמן, אלא בשם התמסרות מוחלטת לצרכי הגרנדיוזיות שלו.
קוהוט כותב שמרבית הצורות הורסות התרבות של התנהגות ההמון- כלומר זו של אותם המונים שנשלטו ע"י הרודנויות של המאה שלנו- צמחו מקבוצות שהורכבו בראש ובראשונה ע"י הזהות עם העצמי הגרנדיוזי הארכאי."

ובחזרה לסיפור- אנו פוגשים שוב את בסטיאן כשהוא צמא דם ומחפש אחר אטריו במסע נקמה. אך למעשה מתברר לקורא שבסטיאן מגיע למקום ללא מוצא- "עיר הקיסרים שעבר זמנם " . במקום הזה שוכנים כל מי שהיו קיסרים או רצו להיות קיסרים בפנטזיה ובסטיאן עלול כמוהם להישאר כאן לעד בקיום חסר כל תכלית ,במידה ולא ימצא את דרכו חזרה אל עולמם של בני האדם , היינו- במידה ולא יגלה את משאלתו האמיתית. כאן מתחילה דרכו של בסטיאן בחזרה לעולמו, אך בשלב זה סיכוייו מועטים כי לא נותרו לו כמעט משאלות, וכל משאלה עלולה למחוק את כל זיכרונותיו לעד. במסעו עובר בסטיאן במקומות שונים: בראשון הוא מגלה עיר בה אין שימוש במושג "אני" אלא "אנחנו" בלבד. במקום השני הוא פוגש בגבירה איולה, אישה-עץ אשר מניבה פירות ללא סוף ומערסלת את בסטיאן בחוויה אימהית ינקותית. בנקודה זו בסטיאן אשר חווה חווית שובע, מתחיל להכיר בטעויות שעשה וחש מוכה אשמה וחרטה על יחסו לחבריו ועל הרסנותו. איולה בחוכמתה נותנת משמעות למסעו הפתלתל ,הסוער אך ההכרחי, באומרה: " אינני חושבת כך, הלכת בדרך המשאלות וזו אינה ישרה לעולם . הלכת בדרך עקיפין ארוכה , אבל זו הייתה דרכך שלך. היודע אתה מדוע ? משום שאתה מאלה שאינם יכולים לחזור על עקבותיהם , עד אשר ימצאו את מקום הנביעה של מי – החיים . וזהו המקום הסודי ביותר בפנטזיה . אין דרך פשוטה להגיע לשם . אבל כל דרך המובילה לשם היא הדרך הנכונה " .
לפתע מתחיל בסטיאן לבכות, כמי שמרגיש מובן ואהוב בדיוק כפי שהוא. הוא מרגיש כאילו נפתח בתוך לבו קשר והופך לדמעות . בסטיאן מתחיל להרגיש תשוקה שכמוה לא חש מעולם והיא שונה לגמרי מכל המשאלות הקודמות שלו : הרצון להיות מסוגל לאהוב . בהפתעה ובצער הוא נוכח לדעת שאין ביכולתו לאהוב . והמשאלה מתחזקת בו עוד ועוד .
הגבירה איולה אומרת " עכשיו מצאת את משאלתך האחרונה , הדבר שאתה רוצה באמת ובתמים , הוא לאהוב".

ההתפתחות אל תוך מימוש של העצמי בצורתו הגבוהה יותר והריפוי חייבים לעבור דרך האידיאלים.קוהוט כותב "בטיפול באישיויות נרקיסיסטיות הליך אנאליטי מדוד בזהירות מוביל לשיפור בתפקודה הכולל של האישיות באמצעות התמרתו של הנרקיסיזם לאידיאלים-באמצעות הומור,חוכמה,יצירתיות ואמפתיה".
בסטיאן חושב לאורך מסעו שהמשאלה שלו היא שיאהבו אותו, אך מגלה בסוף מסעו כי המשאלה האמיתית הנה ללמוד לאהוב. נחשפת הפרדיגמה של ה-tension arch של קוהוט- המתח בין הגרנדיוזיות לאידיאליזציה,בין האמביציות לאידיאלים. ההיבנות של בסטיאן לאורך הסיפור היא בציר הגרנדיוזי. המתח בין שני הקטבים טמון בעובדה שהמשאלה הגלויה והמתמשכת של בסטיאן היא להיראות במלוא גדולתו ,אך ציר האידיאלים מבקש ממנו להיות מסוגל לראות אל מעבר לעצמו.ישנה משמעות רבה לעובדה שככל שהוא מממש משאלה גרנדיוזית אחת הוא מאבד בו ברגע זיכרון הקושר אותו לשייכות לעולמם של בני האדם. אידיאלים מבטאים את האופן בו האדם קשור למין האנושי ופועל למען המשכיותו וקיומו.למעשה אידיאלים וערכים מאפשרים חריגה מהקיום האישי,אל עבר העל-אישי.חזרתו של בסטיאן אל העולם האנושי מתאפשרת כשהוא חובר למשאלתו להיות למען האחר.

וכך לקראת סוף הסיפור, מוצא בסטיאן במכרה הזיכרונות תמונה שגורמת לו לבכות ולהרגיש געגועים עזים והדמות בתמונה אומרת : אינני יכול לצאת מן הקרח הזה לבדי , עזור לי רק אתה יכול לעזור לי ! . התמונה הזאת היא תמונתו של אביו והיא מנחה אותו אל מי החיים וכך בסופו של דבר,לאחר שחברותו עם אטריו ועם דרקון המזל חוזרת לאיתנה , מתחיל את מסעו חזרה הביתה .
כשבסטיאן מוצא את תמונת אביו הוא חש געגועים וכאב שמציפים אותו,ובאותו רגע שוכח את הדבר היחידי שעדיין נותר לו: את השם שלו.
רגע זה של שכחת העצמי האישי , הוא רגע של משוקעות אמפטית מוחלטת בו מסוגל בסטיאן לראות לראשונה בחייו את האחר.
וכך הוא מוכן לחזור אל העולם האנושי ולהביא עמו את הדבר שבעזרתו יש תקווה ומזור:היכולת לאהוב.
היכולת לאהוב הינה, כפי שהציעה שרי,אולי דרך נוספת להתמרתו של הנרקיסיזם או ביטוי נוסף של האמפטיה.אך זו שאלה נוספת לדיון.
אין זה מקרה שהמסע מסתיים בחידוש הקשר הרגשי, ואח"כ גם הממשי, אל האב- דמות האידיאליזציה הקלאסית אליה קוהוט ייחס את מקור ציר האידיאלים. ואולי כאן הוא המקום לסיים את הדיון באזכור מעניין על אביו של אנדה המחבר- כמו ששרי ציינה בדבריה, אביו של אנדה, אדגר, היה צייר בעל שם ונוכחות בולטת עד לעליית הנאצים בגרמניה. בתקופת הנאציזם נחשב האב לצייר חתרני. ציוריו הוחרמו והוא איבד ממעמדו בעולם האמנות. למרות זאת, נותר נאמן לדרכו. ציוריו מצטיינים בדמיון ויצירתיות מפותחים. דימוייו מזכירים דימויים שעולים בספריו של מיכאל בנו. במאמר שכתב על אביו, עולה כי על אף שכונה הסוריאליסט הגרמני הראשון, אדגר לא הזדהה עם רעיונות הסוריאליסטים הצרפתים (כגון דאלי), שנשענו בין היתר על גילויו של פרויד אודות התת- מודע. אלה ראו ביצירה עוד דרך גישה אל התת- מודע, בדומה לחלום.. ואילו תפיסתו האידיאולוגית של אדגר אנדה הייתה כמעט הפוכה, הסוריאליזם הצרפתי נתפס בעיניו כעוד צורה של מטריאליזם, שלמעשה מרחיק מהמפגש עם הרוחני. הוא טען כי הדימויים והתמונות שהוא מצייר מגיחים אל העולם באמצעותו.כך חוויית היצירה הייתה עבורו ,מעמד רוחני ולא תוך נפשי. מיכאל אנדה עצמו אומר כי הושפע ביצירתו מציוריו של אביו, ואף כתב ספר שלם שמשלב בין ציורי האב לכתיבתו שלו. בתוך ציורי אביו ובהוויה של האב מובא עולם שלם של ערכים ואידיאלים החוזרים להשתקף בעבודת הכתיבה של הבן. האב היווה עבור הבן מסר של אומץ ונאמנות פנימית, יצירתיות וחופש המחשבה.
אני רואה בערב זה המשך של בניית הבית המקצועי שלנו בו ערכי הפתיחות, היצירתיות, החופש לחשוב ונדיבות הלב, שזורים עמוק ביסודותיו.
תודה רבה