הרצאתה של דפנה הומינר במסגרת יום עיון חוויתי שנערך בסינמטק תל אביב 17 בדצמבר 2021
יום העיון מוקדש הפעם לשאלת ההגשמה העצמית, הבחירות הנעשות בשמה, והמחירים המשולמים בעבורה על ידי האדם עצמו, אך פעמים רבות גם על ידי סובביו. מחירים אלה, שמלוא היקפם מתגלה לרוב רק בדיעבד, עלולים להיות לעיתים כבדים מנשוא וליצור תחושת אשמה מתמשכת.
אחת האסוציאציות הראשונות העולות על הדעת בבואנו להרהר בשאלות של הגשמה ואשמה, היא המעבר שהציע קוהוט מהשקפת עולם שבמרכזה "האדם האשם", אל השקפת עולם שבמרכזה "האדם הטרגי". אם פרויד הציע שחיי הנפש כולם, סובבים סביב המאמץ האנושי לשאת בנטל האשמה על הדחפים והתשוקות, קוהוט סבר שהתימה הבסיסית המכוננת את חיי הנפש שלנו, הינה הטרגיות ולא האשמה.
הטרגיות על פי קוהוט נוגעת לשאלת מצבו של האדם בעולם, ובאופן ספציפי יותר, מתייחסת למידה בה הוא מצליח להגשים את עצמו ולחיות חיים המביאים לידי ביטוי את כישרונותיו וערכיו.
הדרמה הנפשית המחוללת את נפש היחיד, קשורה בפער התמידי שבין המשאלה הקיומית להגשמת מלוא הכישרונות והערכים המצויים בעצמי הגרעיני של האדם, לבין אילוצי המציאות מחד, ומגבלות האדם כבן תמותה מאידך.
בכך הזמין אותנו קוהוט להרים את המבט מן המעמקים האפלים של הדרמה התוך נפשית המתחוללת במאבק בין היצר לבין איסורי הסופר אגו, ולהפנות אותו אל עבר ההתבוננות במה שמתרחש במפגש אדם- עולם.
אדם בא לעולם, כשהוא מבקש לנכוח בו בכל מאודו, לממש את מלוא כישרונותיו, ולאהוב את כל אהבותיו באשר הן. למרות זאת, לעולם לא יזכה להגשים את מלוא קיומו הפוטנציאלי, ועליו לשאת את כאב הצמצום והוויתור הבלתי נמנע, שטבעו הסופי והמוגבל, והביוגרפיה האישית שלו, גוזרים עליו.
האדם הטרגי חייב להתמודד כל חייו עם נטל הפער, שבין כל מה שהוא חש שטמון בעצמיותו כפוטנציאל, כל מה שיכול היה להיות ולהגשים, לבין המעט והחלקי שהתאפשר לו, בסופו של דבר.
חז"ל אמרו שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, והיו נדיבים מאד בהערכת אחוז המימושים העצמיים לעומת הוויתורים וההחמצות. ואם בתקופת חז"ל נידון אדם לצאת מהעולם בלא לממש את רוב מאווייו, קל וחומר בתקופתנו אנו. נדמה לי שההיבט הטרגי של הקיום, כפי שהוא מתבטא למשל בקושי לבחור מבין כל המימושים האפשריים, הולך ונעשה מורכב יותר ויותר בימינו אלה. העולם החדש והמופלא, הולך ונעשה מקום רועש, רווי פיתויים, הזמנות, אפשרויות, ועם ריבוי ההצעות והאפשרויות, עולה יותר מתמיד גם הכאב העצום של אי המימוש, והתסכול ההולך וגדל של אי היכולת לבחור.
לאחרונה אני שומעת בקליניקה אבחנה עצמית חדשה : "אני סובל מפומו" אומרים לי אנשים – fear of missing out ואכן הפחד להחמיץ ואי היכולת לבחור, דומה שנעשו בימינו שכיחים מתמיד.
רוברט לי פרוסט כתב בשירו הידוע the road not taken על הקושי לבחור בין שתי דרכים ועל הסבל שבוויתור על הדרך שלא נבחרה. אך בכל רגע נתון אנו משאירים מאחורינו לא דרך אחת, אלא דרכים רבות מספור שלא הלכנו בהן, שלא נלך בהן לעולם. חלקן יקרות וחשובות לנו מאד, ובכל זאת לא זכינו ולא נזכה ללכת בהן לעולם.
אדם נושא עימו תמיד את מחיר הבחירות, את צער ההחמצות, את נקיפות הלב של החרטה. כל אלה הם משא כבד, העלול לתרגם עצמו לעיתים לתחושת אשמה מתמשכת, חרדה ודיכאון.
מאחורי מצבים פתולוגיים רבים של אשמה כרונית, אי יכולת לבחור, קושי במימוש עצמי, פחד משתק מפני החמצה, או מפני בחירה "לא נכונה", מצוי, למיטב הכרתי, קושי עמוק בקבלת ההיבט הטרגי, כחלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי.
המאמץ הכפייתי לעיתים, שלא לוותר על שום עונג אפשרי, לבחור את ההגשמה המענגת ביותר, את בן או בת הזוג המוצלחים ביותר, את המשרה המבטיחה ביותר, מאפיינת את האדם האסתטי, כך לפי הפילוסוף הדני קירגור. אדם זה יתרוצץ מכיבוש לכיבוש, מעונג לעונג, כשהוא מחפש את הכי טוב, הכי שווה, הכי יפה. המרוץ המתמכר אחר תחושת הגשמה עצמית דרך הנאות החושים שסיפוקם קצר ימים וחולף, יוביל לשעמום, לריקנות ובסופו של דבר לייאוש.
האדם האתי לעומתו, אינו עסוק באיסוף הנאות, אלא במאמץ לחיות חיים ערכיים, ולבחור בכל מצב את המעשה הכי מוסרי, הכי נכון. אדם זה יחפש אידאולוגיות ראויות כדי להגשימן בחייו, אך הוא מועד לתסכול ולתחושת אשמה מתמדת, בשל אי היכולת להגשים את האידאולוגיה שלו במלואה, ולהיות מוסרי באופן מוחלט.
גם האדם האסתטי וגם האדם האתי, אומר קירקגור, לכודים שניהם במבוך בלתי פתיר ומתסכל. שניהם לכודים בתוך אבסורד, שכן לנסות לממש את תשוקותיהם במלואן, הינו דבר מה הסותר לחלוטין את הווית העולם מחד, ואת מהותו הסופית של האדם מאידך. מפני שאינם מסוגלים או מסכימים להכיר באבסורדיות של המאמץ הזה, הם ממשיכים לנוע בתוך עיוורון תודעתי, כאשר לאף אחד מהם אין סיכוי להגיע בחייו לא אל המענג המוחלט, ובוודאי שלא אל הטוב המוחלט. המוצא שמציע קירקגור מעיוורון תודעתי זה הוא התפתחות התודעה דרך מה שהוא מכנה "קפיצת אמונה". כאדם דתי, הוא מגיע למסקנה שההכרה באבסורד של ההוויה הפיזית, מובילה בהכרח לפניה למטאפיזי, אל האל.
במיתוס של סיזיפוס, מציע לנו אלבר קאמי דרך נוספת להביט על הטרגיות, ועל שאלת המימוש, ההחמצה, והאשמה. חיי אדם משולים לדעתו לאבן הסיזיפית, הנדחפת בעמל רב אל ראש ההר, רק כדי להתגלגל ממנו בחזרה שוב ושוב.
בכל פעם שאני חושבת על סיזיפוס המגלגל את האבן, אני נזכרת בשירה המדהים של רחל רק על עצמי לספר ידעתי, בו היא מספרת בתמציתיות לירית נהדרת, לא רק על עצמה, אלא על מצבו של האדם באשר הוא. שיר זה, מחזיק את מלוא הבנת הטרגיות באופן שרק משוררים יודעים לעשותו.
למרות שהשיר כל כך ידוע, כמעט שחוק, תרשו לי בכל זאת לנסות להאיר אותו מחדש :
רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה,
גם משאי עמסתי כמוה, רב וכבד מכתפי הדלה.
גם את דרכי כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל,
יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת, שמה לאל.
כל אורחותיי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים,
למה קראתם לי חופי הפלא, למה כזבתם אורות רחוקים.
טבעה התזזיתי והמשתנה של המציאות, אינו מאפשר לאדם שליטה אמיתית על חייו. דרכו של אדם אל צמרת מאווייו, הכמוסים בגרעין עצמיותו, עלולה להתקל ביד ענקים שרירותית, אולי זו אותה יד אבסורדית שקפקא מרבה לתאר אותה. והמאמץ לממש את חזון חופי הפלא היפים הטבועים בתבנית נשמתו, וללכת בעקבות האורות הרחוקים של האידאלים הקוראים לו לבוא ולהגשימם, חייב לעבור, במקרה הטוב, דרך פשרות מכאיבות.
במקרה הפחות טוב, לא תתאפשר פשרה כלל.
בשונה מקירקגור שהמוצא שלו מהאבסורד עובר כאמור דרך הדת, עבור קאמי אין מוצא מטאפיזי כזה. מבחינתו זוהי רק אשליה שנועדה להגן על האדם מכאב הסופיות ומידיעת המציאות כפי שהיא.
אם כך, שואל קאמי, איך אפשר לסבול חיים כאלה? תשובתו פשוטה –רק דרך המודעות, שהיא מבחינתו המוצא היחיד מכלא האבסורד .
הבחירה להיות סובייקט בעל תודעה, המסכים להכיר במאמץ המופרך לייצב שוב ושוב סלע על ראש הר, הנמצא בעצם בלב ים סוער הקרוי עולם, היא בעצם הבחירה האחת והיחידה שצריך אדם לבחור בחייו כדי שיהיו ראויים לשמם.
מי שבוחר להמשיך לגלגל את האבן מתוך הבנת האבסורד, מתוך הכרה בחוסר התוחלת להגשים באופן מושלם את התבנית האידאית של כל כישרונותיו וערכיו גם יחד, יכול להיות חופשי מאשמה וחרדה. מי שמקבל באהבה את הזכות לשלם בעבור בחירותיו, יהיו אשר יהיו, למרות שהמחיר לעולם אינו ידוע מראש, יכול לשמוח בחייו ולהיות מאושר, ללא שום קשר לשאלת מיקומה של האבן בכל רגע בחייו.
ללא מודעות וללא הכרה בהיבט הכאוטי של המציאות מחד, ובסופיות המוגבלת מאידך, ימשיך אדם לנסות שוב ושוב להגשים את שלא נועד להתגשם, ויחוש אשמה בלתי פוסקת בשל "כישלונותיו" כביכול.
הוא ימשיך לנסות לתקן את עצמו, או את המציאות, או את שניהם גם יחד. זאת, בשעה שהדבר היחיד המתבקש הוא התרחבותה של התודעה, ונכונותה לקבל הן את המצב האנושי, והן את טבעה של ההוויה, כפי שהם.
מתוך הפסקת המלחמה הפנימית והחיצונית גם יחד.
לשאלת האשמה העומדת בבסיסו של היום הזה, ניתן לומר כי המקום בו נולדת ההכרה באבסורד, הינו גם המקום בו יכולים סופסוף להתפוגג כאבי החרטות, חרדת ההחמצות, ואשמת הבחירות הבלתי אפשריות.
את מקומם המתרוקן של כל אלה, ממלאות החמלה, ואהבת החיים באשר הם.
הטרגיות, כפי שקוהוט מנסח אותה, מקבילה אם כן, בהיבטים מסוימים, למושג האבסורד כפי שהאקזיסטנציאליסטים מנסחים אותו.
אך לפסיכולוגיית העצמי יש אמירה ייחודית ורבת חשיבות משלה, לבעיית הפער המכאיב בין הרצון למימוש עצמי, לבין שרירותיות הגורל האנושי, המונע מאיתנו, כמאמר חז"ל, לצאת מן העולם כשכל הגשמותינו בידינו.
אם קירקגור הציע קפיצת אמונה אל המעגל הדתי, כלומר הכרה בחוסר התכלית של הפיזי, ופניה אל המטאפיזי, קוהוט הציע את ההתמרה.
ובמילים אחרות- הגשמה עצמית דרך ויתור על הגשמת העצמי.
הוא הזכיר לנו, שלצד היכולת והצורך לשיר כסולנים על בימת העולם, ולהתענג על הגשמת מלוא יכולותינו וכישרונותינו, קיימים בנו משחר ברייתנו גם יכולת וצורך חזקים לא פחות, לנוח מהגשמות סולניות, ולהשתתף בעולם כמקהלה מלווה, כקהל אוהד. כאשר אנו מקשיבים לזמר, הקשבתנו ממלאת את שירתו בחיים, ושירתו ממלאת את נפשנו בחיים, כאשר אנו קוראים ספר שכתב אדם אחר, קריאתנו כותבת אותו מחדש לתוך ומתוך חיינו שלנו.
וכאשר אנו משתתפים בחייהם של אחרים באופן אמפתי, משקיעים עצמנו בתוך חייהם כדי לאפשר להם להגשים את עצמם, חיינו שלנו מתרחבים אל מעבר לגבולות הסופיות והטרגיות.
בהצביעו על היכולת המדהימה הזו שניתנה לאדם, להגשים עצמו מעבר לגורלו הביוגרפי והמוגבל, דרך השתתפות אמפתית בחייהם של אחרים, מחלץ אותנו קוהוט מן הטרגיות –
מן המרוץ הבלתי פוסק אחרי הגשמת כישרונות וערכים גם יחד, שלעולם לא יוכלו להתממש במלואם.
לסיום אומר כמה מילים על הסרט שאנו עתידים לצפות בו עוד מעט:
אם הייתי צריכה לומר במשפט קצר אחד, הן את שבחו של הסרט והן את היותו מתאים כל כך לרוח פסיכולוגיית העצמי, הייתי מתארת לא את מה שיש בו, אלא את מה שאין בו.
המרכיבים שנעדרים מהסרט, והעדרם הוא במידה רבה גם סוד קסמו כיצירת אמנות, הם השיפוטיות והאשמה.
דרך עריכה יפיפייה וחכמה של חומרים תיעודיים מכמירי לב, לעיתים קסומים ממש, חומק הסרט, באופן וירטואוזי מנקיטת עמדה: לא עמדה מוסרית ואפילו לא עמדה פסיכולוגיסטית, וזאת למרות הפיתוי הרב שהחומרים הביוגרפיים הטעונים האלה מציבים לפתחו.
באופן כזה, מצליח הסרט להציג טקסט אל אישי ועל זמני, הנוגע בשאלת הגורל האנושי.
הסרט מציג אמנם סיפור אישי, אך זהו סיפור שהוא אחד מיני מקרים רבים, שבהם שילוב של כישרון ענק, כריזמה יוצאת דופן, ועיתוי מדויק של מפגש עם צרכי התרבות והחברה באותה תקופה, הולידו קריירה מוצלחת במיוחד. קריירה כזו, הופכת פעמים רבות לישות ענקית בפני עצמה, הסוחפת את האדם ואת כל סובביו, ומעצבת את גורלו של כל אחד מהם.
אמרתי שגדולתו של הסרט בעיני היא במה שהוא חסר, בשיפוטיות הנעדרת ממנו. ואכן למרות הכאב המתמשך שמלווה את הצפייה בסרט, וההרהורים על אודות המחיר הכבד מנשוא, שמשלם לא רק האדם עצמו בעבור בחירותיו, אלא גם סובביו ואוהביו, הסרט אינו מאשים איש.
ההתבוננות דרך עיניהם של יוצרי הסרט, מזמינה אותנו למקום של אמפתיה לא רק לאמנים גדולים כדוגמת שושנה, אלא לעצמנו: לאופן בו כולנו נושאים את גורלנו . זהו מבט אמפתי על האחיזות הנוגעות ללב בהן נאחזים כולנו, כשאנו מנסים לייצב את ספינתנו הקטנה בים סוער, הגדול מאיתנו מאד, ולהמשיך לבחור באומץ את בחירותינו החשובות, מבלי לדעת מראש את תוצאותיהן והשלכותיהן.
והמבט האמפתי, כדרכו תמיד, מפיג את שאלת האשמה ומייתר אותה לחלוטין.
דרך מבטם של יוצרי הסרט, אנו מבינים שגורלה של שושנה היה להיות מלכה.
צירוף דרמטי של נסיבות יוצר גורל.
בחזקת הכל צפוי. אך הרשות, הרשות תמיד נתונה.
על קו פרשת המים שבין הכניעה הפסיבית, והחרדה מפני יד ענקים שרירותית, המרוממת מחד ומכה מאידך, לבין היכולת להתהלך בעולם זקופי קומה ופתוחי לב ודעת, מתוך שמחת חיים, תקווה ואמונה בטוב –
באזור זה מצויה הרשות לחמלה.
ובאזור שבין סגור לפתוח, בין ייאוש לתקווה, נמצא גם המעשה האמפתי, שהוא אופן התממשותה של החמלה.
אמנם המציאות השרירותית עלולה לטלטל אותנו ללא אזהרה מוקדמת, אך חיינו שזורים תמיד בבני אדם, המסוגלים לחלץ אותנו מן הייאוש, בהשיבם לנו, במבטם הרואה, את תחושת היותנו בני אדם שלמים גם אם לא מושלמים, שהעולם תמיד פתוח בפניהם.
למרות שהסרט הוא תיעודי והדברים אינם בגדר עלילה שלא כדאי לגלות טרם הצפייה, בכל זאת אשאיר לכל אחד מכם, ללקט בנחת את הפנינים הרבות השזורות בסרט.
מבקשת להסב את תשומת ליבכם רק לפנינה אחת, שעוררה בי התרגשות רבה, ולסיים בה את דבריי:
שימו נא ליבכם לקולה של נאוה, בתה של שושנה כפי שאנו שומעים אותו בתחילת הסרט, כשהיא נערה צעירה העושה צעדים ראשונים כזמרת.
זהו קול יפיפה וצלול, קול סופרן גבוה, השונה בצבעו באופן כה מובהק מצבע קולה של אמה, כפי ששונה, למשל, צלילו של חליל צד מצלילו של צ'לו.
אך ברגע מסויים, שלא אפרטו כמובן, אנו שומעים לפתע את הבת הבוגרת שרה, כשקולה כמעט זהה לקול אמה: אלט נמוך וחם. ודומה ששינוי הצבע הדרמטי הזה, אינו יכול להיות מוסבר אך ורק בתהליכים טבעיים של התבגרות מיתרי הקול, אלא בדבר מה שמעבר לכך.
ולרגע אחד מופלא, דומה שנעלמת הנפרדות, ועימה מתפוגגות גם הבדידות והטרגיות. וקולה של האחת הבוקע מגרונה של האחרת, מצליח לספר סיפור שמילים לא יוכלו לספר לעולם. כי המילים יודעות לספר רק את מה שהיה, רק את מה שהתממש, במסגרת מגבלות הקיום החלקי והסופי שנגזר על כולנו. אבל המנגינה והקול יודעים לשיר את הכל – גם את מה שלא קרה, את מה שיכול היה לקרות, את מה שצריך היה לקרות, את מה שאולי בעצם קרה, אך לא זכה להגיע אל ההכרה.