הייתי רוצה לקרוא באוזניכם שני קטעים שלהרגשתי ניתן לשרטט באמצעותם ציר מרכזי שלאורכו ניתן יהיה לפתח דיון ביצירה ובביצוע המעולה שלה שראינו זה עתה.
הקטע הראשון לקוח מפירוש החלום של פרויד [ 1900, חלק V חומר החלומות ומקורותיהם, פרק ד. חלומות טיפוסיים] (הסדרה פסיכואנליזה, עם עובד, תל אביב 2007).
"גם שורשיה של יצירת אומנות טרגית גדולה אחרת, המלט של שיקספיר, טמונים באותה קרקע שבה נטועה הטרגדיה אדיפוס המלך. אך בטיפולן השונה באותו החומר מתגלה השינוי הגדול שחל בחיי בנפש בין שתי תקופות התרבות הרחוקות כל-כך זו מזו – ההתקדמות החילונית של ההדחקה בחיי הרגש של האנושות. פנטזיית המשאלה של הילד המונחת ביסודו של אדיפוס, יוצאת לאור ומתגשמת כמו בחלום. בהמלט היא נותרת מודחקת, וכמו בנוירוזה, דבר קיומה רק באמצעות השפעת העכבות הנובעות ממנה. באופן מוזר התברר, שהאפשרות להיוותר בעלטה מוחלטת באשר לאופיו של הגיבור, עולה בקנה אחד עם ההשפעה המהממת של הדרמה המודרנית יותר. המחזה בנוי על היסוסיו של המלט למלא את משימת הנקם שהוטלה עליו; מהן הסיבות או המניעים להיסוס זה – זאת אין הטקסט מגלה; ניסיונות הפרשנות המרובים לא הצליחו לפרט אותם. לפי התפיסה הרווחת היום, שמקורה בגתה, המלט מייצג את טיפוס האדם שכושר פעולתו משותק כתוצאה מן ההתפתחות הפרועה של פעילותו המחשבתית. ("נחלה מחיוורון המחשבה" ["sicklied o'er with the pale cast of thought"]). לדעת אחרים ניסה המשורר לתאר דמות חולנית, הססנית השייכת לתחום הנויראסתניה. אולם עלילת המחזה מלמדת שהמלט לא נועד בשום אופן להיות מוצג כאדם חסר כול יכולת פעולה. פעמיים אנו רואים אותו מופיע כשהוא פועל: בפעם הראשונה כאשר בהתרתחות נמהרת הוא מכה בחרבו את המצותת שמאחורי הפרגוד, ובפעם השנייה כאשר באופן מתוכנן וללא ניד עפעף, כמו נסיך מן רנסאנס, הוא שולח שני אנשי חצר אל המוות שהיה מיועד לו עצמו. מהו אפוא הדבר המעכב בעדו מלמלא את המשימה שרוחו של אביו הטילה עליו? התשובה המתבקשת נעוצה גם כאן בטיבה המיוחד של משימה זו. המלט יכול הכול, רק לא לנקום בגבר שסילק את אביו ותפס את מקומו לצד אימו, זה המציג לפניו את מימוש משאלות ילדותו המודחקות. שאט הנפש, שמן הדין היה שידחק בו לנקמה, מתחלף אצלו בתוכחות עצמיות, בנקיפות מצפון, הטוענות נגדו שהוא עצמו, פשוטו כמשמעו, אינו טוב מהחוטא שעליו להענישו. כאן תרגמתי למודע מה שנועד להישאר לא מודע בנפשו של הגיבור …."
אולם בסיום הקטע אומר לנו פרויד דבר מה שנדמה לי כי חשוב שנזכור אותו כשאנו בוחנים גישות שונות להבנת ההתרחשות במחזה:
"כשם שאפשר לתת לכול סימפטום, כמו לחלום, פירוש-על התורם להבנתו המלאה, כך גם מקורה של כול יצירה פיוטית טמון ביותר ממניע אחד ותמריץ אחד בנפש היוצר, דבר המאפשר יותר מפירוש אחד. כאן רק ניסיתי לפרש את שכבת הרגש העמוקה ביותר בנפש האומן היוצר".
רעיונו של פרויד שימש בסיס להרחבה על ידי ארנסט ג'ונס, קורט אייסלר וכותבים פסיכואנליטיים רבים אחרים כשכולם שמרו על רוח רעיונו המקורי של פרויד בדבר מרכזיות תסביך אדיפוס כהסבר להיסוס ולדחיינות המלט. כפי שאמר אייסלר עצמו, לאור ריבוי העיסוק במחזה ניתן לאפיין ענף שלם של פסיכואנליזה יישומית היכול להיקרא "המלטולוגיה".
היינץ קוהוט הציע לנו כיוון הסתכלות שונה.
במאמר ”על אומץ לב" (מתוך פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם, תולעת ספרים, תל אביב, 2006) קוהוט מפגיש אותנו עם האחים הסטודנטים ממינכן סופי והאנס שול, חברי המחתרת האנטי נאצית "הוורד הלבן" ועם האיכר האוסטרי פרנץ יגרשטטר. הם סרבו לשתף פעולה עם המשטר הנאצי, ומתוך נאמנות לאידאלים שלהם התייצבו נגדו בתעוזה רבה, אף כי ידעו שהדבר יעלה להם בחייהם. בחירתם האמיצה אינה ניתנת להסבר במונחי עקרון העונג ועקרון המציאות המווסתים את דחפיו של האדם. מבחינת קוהוט, מהות האדם היא רוחו, וזו אינה נגזרת מהביולוגיה. הטוב אינו אילוף הרוע, ניצחון על דחף המוות. הטוב הוא מולד, והיחיד השרוי בזיקה עם זולת מטיב, הטוב מוטמע בו. בחיותו את עצמיותו הגרעינית הוא חותר לטוב ובנאמנותו לה הוא ישאף למימושה גם אם הדבר יעלה לו בקיומו הפיזי.
בהתייחסו ל"המלט" אומר קוהוט כי אומנות הטרגי עניינה ניסיונו של אדם לחיות בפועל את תבנית העצמי הגרעיני שלו. והגיבור הטרגי, הוא אדם שחרף התמוטטות כוחותיו הפיזיים והמנטליים (למשל אדיפוס) ואף חרף מותו הביולוגי (למשל המלט), הנו מנצח משום שהעצמי הגרעיני שלו הגיע לכלל שליטה שלא תופר לעולם.
גורלו של המלט כפי שהוא מתקדם אט אט לקראת מעשהו ומותו נותר מסתורי לאדם המודרני. בהתעקשו על כך שהמלט הוא מסתורי, האדם המודרני מַדְחֶה [disavows] את העובדה שידוע לו כי העצמי הפנימי ביותר של הגיבור הוא החותר להשתלט. מותו של הגיבור אינו עונש על המעשה אלא במהותו הוא חלק מההגשמה. לפיכך, עקומת חייו של המלט כפי שהיא מתוארת במחזה, אינה יותר אך גם אינה פחות מאשר גרסת האדם המודרני לדרך שעשה הגיבור הטרגי מימות עולם אל מותו עטור הניצחון על-ידי התמודדות עם קשיים והתגברות עליהם. מותו של המלט הנו הגשמה עטורת ניצחון של העצמי הגרעיני המשוחזר שלו, וחולשותיו, היסוסיו וכישלונותיו החולפים דומים למאמציו ולאנחותיו של המטפס המפלס דרכו אל עבר הפסגה.
בפני המלט מוצבת תחילה המשימה הכבירה של בנייתו-מחדש של העצמי הגרעיני שלו ולאחר מכן מימוש תבניתו המותמרת של העצמי החדש שלו. העצמי הישן של המלט, זה של התבגרותו המאוחרת, היה עצמי אידאליסטי שלא הכיר בנוכחות הרוע בעולמו. הוא היה פרדיגמה נסיכית, אהוב על ההמון בשל טוהר האידאליזם שלו. מכל מקום, רצח אביו והמעורבות (אולי אף שותפות לעבירה) של אמו בפשע תובעים ממנו התמרה של כל השקפת עולמו. משהוצבה בפניו מטלה מזעזעת זו, הוא מנסה להכחיש את מלוא המציאות של הכרתו, כי האירועים האחרונים מפריכים את השקפתו האידאליסטית על העולם. תחילה ההכרה נותרת מנוכרת-לאני; לא הוא זה שהבין – רוח אביו היא המיידעת אותו לגבי האמת האיומה. בתחילה אפוא מוסט חלקית מלוא עוצמת ההכרה, כי המעשה הרע אכן התחולל; ההכרה הפנימית מודחֵית, המידע מושלך מחדש ונחווה כמסר שהתקבל מבחוץ. האידאליזם שלו אינו מתיר לו לבצע פשעים כמו אלה של מי שערערו את תפיסת עולמו. רק בהדרגה הוא לומד לקבל את עובדת קיומו של הרוע ולבצע אינטגרציה שלה. המשימה האדירה של בניית עצמי חדש הנבנה במותאם לעולם שהשתנה ושבו הוא מוצא את עצמו, שואבת את כל האנרגיות שלו במהלך מרבית העלילה במחזה. היא מאמצת את כוחותיו הנפשיים עד כלות, מובילה למצב של מתחים דיפוזיים, שאי-שפיותו (כביכול), פרצי הזעם שלו, הסרקזם שלו ומה שנראה כבלבול שלו, הנם גילויים ישירים או סימפטומים בלתי-ישירים שלו. מכל מקום, המשימה הפנימית מתבצעת במלואה בסופו של דבר, והעצמי המתפכח שלו נבנה. המלט מודה בפני עצמו כי העולם שהוא חי בו, העולם של המשפחה המלכותית, הוא רע.
לקראת סיומו של המחזה, בעקבות הצעדים הלא-רגשיים של גינוני-חצר, מאורגן ומתקיים הדו-קרב. בכובד ראש של פולחן דתי עתיק מתבצע מעשה הנקם, וכמו בובות בהצגת-בובות נכנעות הדמויות השונות של המחזה בזו אחר זו. בדיוק אז המלט הגוסס קם לתחייה, סוקר עבר והווה, ובמעשה אחרון בעל ערך נצחי נותן קולו לפורטינברס כממלא מקומו. המלט מת, אולם מימוש-העצמי עטור הניצחון שלו מרומם את השורדים, היכולים עתה להתעסק בהבראת המדינה.
לדעת קוהוט ההסברים שמספק התסביך האדיפלי של המלט יש להם כוח מוגבל בלבד. הם מבהירים את תוכן פעולותיו האחרונות של המלט ואת הקונפליקטים המעכבים את ביצוען. אולם הם מהווים החמצה לגבי מהות כישלונותיו מקטיני-העצמי של המלט, לגבי מהות ניצחונו הסופי חרף מותו הביולוגי, מהות הכוח המונח מאחורי היפרסוּתה של הטרגדיה בַּזמן. הקוטב המואדר של העצמי של המלט הוא שעודנו צריך להתמצק ולהיות מופעל; ומרירותו ושיגעונו-כביכול החדור סרקזם בדרכו להישג זה אינם אלא סימנים חיצוניים לעבודה העזה המתרחשת במעמקים. רוח-הרפאים מופיעה אך לא כראָיה לכישלון סטטי: היא מבטאת את ראשית עבודת האינטגרציה של העצמי, כשכול משאביו הפנימיים של המלט מותנעים. אופליה נדחית וניטשת אל מותה. זוהי סיבה לאבל ולגינוי-עצמי מצדו של העצמי האשם של המלט. ועדיין על העבודה להימשך, יהא אשר יהא המחיר לעצמי ולאחרים. הזולתיעצמי (האם ודמויות האב קלאודיוס-פולוניוס) אינם מסייעים להמלט. הם אינם מציידים אותו בדמות להאדרה שהוא זקוק לה במידה כה נואשת. הם רוצים צייתנות חברתית והעמדת פנים של גדוּלה ואינם יכולים להבטיח אלא הצלחה ומעמד גבוה חיצוניים בלבד. רק תמיכת התאומוּת של לארטס וזיכרונות הילדות עם יוריק המחזיק ומקיים הם לבדם מסייעים. המלט חייב למצוא עוצמה פסיכולוגית בתוך עצמו ולהמשיך עד שהעבודה תושלם. מעשהו הסופי, הריגתו של מי שנאשם בתפיסה בכוח של השלטון בדנמרק, אינו אלא הסמל החיצוני להישג פנימי: הקוטב המואדר, שכּוֹנַן במידה רופפת בשל ריחוקו של האב, מיצק את העצמי. פעולה הולמת, אם כי נמהרת, מימשה את התוכנית. המלט מצא אידאל להאמין בו, להילחם עליו. העוול תוקן. המלט מצא את עצמו ועתה יוכל למות בבטחה. מה שמתארת הטרגדיה הוא יכולתו של עצמי שנרכשה מחדש לנוע במסלולו לעבר מוות מגשים.
המלט של פרויד, של ג'ונס, של אייסלר הוא גילום פרוטיטיפי של האדם האשם – הוא קורבן האשמה על משאלותיו האינצסטואוזיות המודחקות שאינה מתירה לו לבצע את המוטל עליו.
המלט של קוהוט הוא גילומו של האדם הטראגי היוצא למסע של שיקום העצמי השבור שלו שהאידאלים שלו נחבלו ותחושת הערך שלו אבדה. אומץ לבו מתגלה במעשהו הסופי כשהוא משקם את כול אלה ומשיב את עצמו לעצמו גם במחיר חייו.