סקירת יום העיון החוויתי "הרטיטי את לבי-
תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לשיח עם חנוך לוין"
שנערך ביום ששי, 2008–12–5
בתיאטרון "הקאמרי" בתל אביב
דפנה הומינר
ביום ששי ,5 בדצמבר, חווינו יחד יום עיון מיוחד במינו שפתח את שנת הפעילות החדשה של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי.
כמו ביום העיון שערך האיגוד בשנה שעברה סביב המחזה המלט, גם השנה מצאנו באמנות זולתעצמי לדרכנו המשותפת, והצענו עצמנו כזולתיעצמי של האמנות:
היתה זו עוד הפצעה מרגשת , שהתאפיינה במחווה של הבעת כבוד והוקרה ליוצר חנוך לוין: אדם שידע לגעת בנלעג ובנמוך שבאדם ,לציירו כקריקטורה בוטה שתוויה חדים עד כאב, ולהמריא משם כמעט בלי מעברי ביניים, היישר אל החמלה, הרכות והנוחם…
האירוע הופק באהבה ובהשקעה רבה, על ידי הועדה המדעית של האיגוד בראשות ד"ר ארז בנאי, והונחה על ידי קלאודיה קוגן ,שהצליחה לחמם את לב כולנו , ולעטוף ארוע כמעט "המוני" (400 איש!), בנופך חם ומשפחתי ממש.
היום נפתח בדברים שנשא מיכאל הנדלזלץ אשר כתב ספר על עבודתו של חנוך לוין ("חנוך לוין על פי דרכו"). הנדלזלץ העמיק ביצירתו של לוין והרחיב את דעתנו במובאות ממחזותיו.
בהמשך שמענו את ד"ר ארז בנאי ,שבנוסף לניתוח מרתק ,שעשע אותנו בשלל הברקות לשוניות : ("חנוך לוין אולי אינו פסיכולוג, אבל הוא ללא ספק פיכסולוג גדול").
לאחר דברי הפתיחה צפינו יחד בהצגה.
מה אומר? התרגשות אמיתית. אני מאמינה ש"הרטיטי את לבי" הרטיטה ומוססה לבבות רבים ,דוקא בשל המעברים החדים כל כך בין עליבות הביוגרפיה האישית של הדמויות, לבין האופן הוירטואוזי בו מוליך אותנו המחזאי אל מעבר לעצמי נלעג זה, אל מחוזות ההתמרה והעל-אישי, המשותף לכולנו.
חנוך לוין מוליך אותנו ביד בוטחת אל האהבה המשחררת עצמה בהדרגה מכבלי הנרקיסיזם האישי ומהגרנדיוזיות, המתבטאים בצורך הפתטי להאדרה עיוורת של האהובה.
אהבה עיקשת זו, שחרף הניסיונות של המחזאי עצמו להוקיעה כשקר עצמי נלעג, כתעתוע , כאשלייה או אולי כהכחשה, הולכת ומבשילה לנגד עינינו לכדי חמלה סולחת, אהבת אדם למרות מגרעותיו, ואולי דוקא בזכותן…
לאחר המחזה וכפתיח לדיון, נשא רענן קולקה דברים מלאים ועשירים ביותר, שהפליאו לנגוע נגיעה רכה ועדינה בנקודות חשובות רבות במחזה, מבלי לגרוע דבר ממרכזיותה של הבמה שניתנה הפעם לשחקנים עצמם ,אשר השיח עימם היה מרגש עד דמעות ממש, כהמשך ישיר של חווית הצפייה במחזה-
השחקנים המופלאים רמי ברוך ויוסף כרמון , העבירו אותנו (ואת עצמם) במעברים מטלטלים רבי עוצמה מצחוק לדמע, וחוזר חלילה, כקולאז' בלתי נשכח של חיי אדם, שהוא לעולם גם שחקן המשחק את דמות עצמו בתיאטרון החיים.
כמו שאומר פשוניאק, חברו הנשוי באי-אושר של למקה המאוהב, ברגע כואב וחזק של הארה:
"אם ישאלו אותי בסוף ימי: מה עשית בעולם? – אענה: אני שיחקתי את פשוניאק. שמעתם פעם על דמות בשם פשוניאק? אני שיחקתי אותה. שמי אף-אחד ואני שיחקתי את פשוניאק."
כאמור, הנוכחות התיאורטית של פסיכולוגיית העצמי היתה לאורך היום כולו מרומזת ועדינה: מאפשרת, לא מפריעה, לא מבקשת להוסיף על המחזה או לפרש אותו, לא מתחרה במתנה הקסומה שהגישו לנו השחקנים.
ושוב אודה מעומק הלב בהערכה עצומה לוועדה המדעית בראשות ארז בנאי, לכל מי שנטל חלק בעשייה המבורכת הזאת, ולקהל הנהדר שמילא את האולם בהמיית לב משותפת.