אמינה טייבר פתיחה ליום העיון על ניצחון הרוח

דברי פתיחה ליום העיון על ניצחון הרוח
אמינה טייבר

בוקר טוב לכולם,

"ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע". לאה גולדברג.

איגוד פסיכולוגית העצמי, שמח לפתוח את שנת הפעילות החדשה ביום העיון שמוקדו הוא רוח האדם.
ההצגה "לא על הלחם לבדו", מעמידה במרכזו של יום העיון את רוח האדם שהינה מעבר למופעים הפיסיים והגשמיים של גוף, מראה, קול, ומזון שאותם ניתן לראות ולשמוע.
זו הצגה יחודית בארץ ובעולם, שכל שחקניה הם גם חרשים וגם עוורים. הם מביאים לפנינו את משאלות ליבם האנושיות. זה רק אנושי לרצות לגעת, זה עוד יותר אנושי לרצות שיביטו בך ויראו אותך, שידברו איתך, שידעו אותך ושתאהב ותהייה נאהב. חלומות אישיים אבל משותפים לכל בני אנוש.
ההזמנה של קבוצה זו, להתבוננות שיש בה מן המשותף האנושי, מוציאה בשפתה של הלן קלר "את המֵהָלֵך בעמק הבדידות הכפולה" לעבר קרבה וקשר בין אנשים.
ביחס לנכויות ולפגיעויות גופניות יש משהו מן הרתיעה ומהמבוכה, הרצון לבודד, לומר, "זה לא אני","זה לא שלי", להרחיק ממני את פגמים. מנגנון זה מבקש לחדד את הנפרדות, ליצור מחיצה ביני לבין זולתי. זו נטייה לשמור על הגרדיוזיות- על המושלמות האישית, לדחות ולא לראות את הפגמים, לא להיות עד לזולת השונה. אך נטייה זו מקבלת תצורה אחרת, כאשר מוגשת הזמנה כל כך אישית ופשוטה במהותה " נא לגעת". מבקשת להתקרב, לגעת, להרגיש את האחווה האנושית, שהסבל הוא רק חלק ממנה ולאמתו של דבר משותף לכלל האנושות.
הלן קלר כותבת:
"ככה יצאתי ממצרים ואתייצב לפני הר סיני, ויד ה' נגעה בנפשי ותאצל אור עליה", והֽלְכָה עליה פלאות. ומהר האלהים שמעתי קול קורא: " הדעת היא אהבה. אור וחזון".
במלים מרגשות אלו מתארת הלן קלר את החוויה השמיימית של ידיעה שיש כוח גדול ממנה, שעליו היא יכולה להשען והוא המקור לתקוותה. במלים של תאוריית העצמי, מדובר כאן בכוחה של אידיאליזציה. תחושה שהיא אינה בודדה יותר, שיש מי שנוגע בה."יש אלהים" , יש חזון. זו הגמישות של כל נפש לדעת את העצמי שלה וגם את העצמי הנמצא לידה, לצעוד לעברו ולנסות לפגשו. גם אם חסרה הראיה, גם אם את צעדיו לא ניתן לשמוע, נותרת הידיעה שניתן לגעת ולהיות ננגע.
הנגיעה הקרובה היא מקור החיים. באותו האופן שמתקיים הצורך להיות נראה, וכמו ההתרגשות בעיני האם המביטה בילדה, כך משמשת הנגיעה כ_ MIRRORING הכרחי. "אני נוגע בך וכך אני יודע שאתה קיים", אומר השחקן לחברו בהצגה. מתוך עולם של חושך והיעדר צלילים הופך המגע לאמצעי שאיתו ניתן להשיג תחושת שייכות לעולם. יש קשר, יש לידי מי שאתו אני יכול להרגיש, שאתו אני מתקיים וחי.
השחקנים אינם מספרים לקהל על עולמם הפגוע, נהפוך הוא, הם מובילים את הצופים למחוזות האור שבתוך עולמם האפל שאין בו אור ואין בו קול, ומוכיחים לנו, כי רוח האדם יכולה להתקיים אם מתקיימת מטריצה אמפתית בין העצמי לזולתעצמי, כפי שסליבן הייתה בעבור הלן קלר, וכפי שעדינה טל הנה לאנשים אלה.
זו מהותה של התמרה (טרנספורמציה), המדגישה את התזוזה ממיקוד בצרכים האישיים ומבטלת את החיץ המשמר נפרדות, לעבר יכולת מתהווה להפתח אל האחר ואל הסביבה. העצמי חווה את היותו חלק מעולם רחב יותר, כפי שקוהוט ניסח זאת "השתתפות על אישית בעולם".
ההצגה קוראת לנו להרגיש את האחווה האנושית כסך החיים, שבהם מקור הכאב והסבל אינו רק של יחיד זה או אחר. בעולם יש מצוקה, יש כאב, עצב וסבל, המתקיימים בצד השמחה, החלומות, ופעימות הלב המואצות, כשתקווה מקבלת נפח חיים. קוהוט כותב: "כאשר ילד אינו מקבל תגובות מראה או אישור, זה מייאש. התחושה של מתן תקווה לאחרים כמוה כתפקיד החמצן באטמוספירה לגבינו מבחינה פיזיולוגית: היא דרושה באופן מוחלט למען הקיום הפסיכולוגי".
בהכנות שלפני היום הזה ישבנו עם עדינה טל, המייסדת והמנהלת של המקום, במבואת התיאטרון. בהרבה רוך והתלהבות נגשו אליה נערים ונערות שיצאו זה עתה מההצגה. נראה היה כי אינם מצויידים במספיק מלים כדי לתאר את התרגשותם ואת התפעלותם. רבים מהם הציעו את עצמם כעזרה למקרה הצורך. לצפות בהתרגשות הכנה הזו, להרגיש את עוצמת ההתפעלות, המחישו בפנינו את החוויה של היות עצמי שותף לעולם רחב ממני האישי.
לא ניתן היה לחשוב על הדגמה טובה מזו לזיקה שבין העצמי לזולתו. זוהי התשתית ביסודה של רוח האדם. האמפתיה הראשונית של הילד עם אמו היא המכינה את האדם להכרה שבמדה רבה חוויותיהם הבסיסיות של אנשים נשארות דומות לאלו שלו. לאורך חייו האדם ישאף לממש את עצמו על ידי התקיימות בסביבה אמפתית, להרגיש עצמו בשפתו של קוהוט "כאנוש בין בני אנוש".
ההשראה היא האידיאל המרומם אותנו. כמו התינוק המרומם כשהוא נישא על זרועות הורה בוטח, כך ימשיכו הערכים להיות לנו ולזולתינו מקור מזין .
מכאן יטען קוהוט כי רוחו של אדם אינה רק מבנה, המנסה לפתור קונפליקטים ולהתמודד עם דחפים, אלא פועמת בו יצירה עליונה שהיא ההישג של אישיותו. למעשה, יש כאן אופנות נוספת להבנת העצמי, המניחה למבניות הנפש על יסודותיה ההיסטוריים ונגזרותיהם, ומבקשת לחקור את רוח האדם. קוהוט חקר חמש אופנויות התמרה הקשורות לדחפים אך "רחוקות מאד " מהמבנים הנרקיסיסטיים של האישיות שנוצרו קודם לכן. אלה הן: יצירתיות, אמפתיה, קבלת חלופיות האדם, הומור וחכמה. עם חשיבה זו אנו ניצבים בפני תעוזה תיאורטית הרואה באדם יצור רוחני החי בתוך מטריצה , ניזון ממנה ומזין אחרים, וכמחולל שינויים נפשיים בעצמי ובאחרים.
ושוב אצטט מדבריה של הלן קלר, שאילו ניתן היה להקריא את כל ספרה הנפלא, הייתי עושה זאת בשמחה, אך אסתפק בכמה מדבריה;
"כל אדם נושא בחובו , מתחת לסף הכרתו, את זכר ירק השדה ושאון המים, ואין בכוחם של העיוורון והחרשות לשלול ממנו מתת זו שהעניקו לו דורות עברו. סגולת מורשת זו הריהי מעין חוש שישי – חוש הנפש הרואה, שומעת ומרגישה כאחד".
השחקנים עולים על הבמה, נראה שהם מכירים כל סנטימטר בה, ונעים עליה בהרמוניה מדוייקת. איך נוצרת הרמוניה כששני חושים אינם פועלים? התנועה שלהם, החופש שהם זזים ממקום אחד למשנהו, הקשר שביניהם מוכיח כי הנפש מחפשת את ההרמוניה עם הסביבה, לא במובן הפרוידיאני של הפחתת המתח, אלא כצורך קיומי, להיות חלק מסביבה מפרה, מזינה, מחייה, מקיימת ונושמת. יתכן שזה המימד השישי שעליו דברה הלן קלר.
ועל כולם מנצחת עדינה טל. וכמו מנצח המכיר את נגניו היטב, היא בהתלהבות, רוך ונחישות, מובילה ויודעת את כולם. היא המשמיעה את המוסיקה של השחקנים ונותנת לחלומותיהם מלים ונפח. עדינה "נותנת במה", תרתי משמע. היא מעלה את השחקנים על הבמה, והיא גם מביאה לידי ביטוי את יכולותיהם. ולאורך כל ההצגה, בפינות שונות של הבמה צמודים לשחקנים המתורגמנים. הם המתרגמים את השחקנים לקהל, ואת הקהל לשחקנים. הם זולתיעצמי שקטים, נוכחים, מעניקי חיים, וכמו האוויר, שאינו מורגש כנפרד ונשאף ללא מאמץ הם מעניקים חמצן וקיום למופע.
יש באוויר הרבה אהבה. קוהוט הסתייג מהמלה אהבה, לגביו היא טעונה בקונוטציות של ליבידו. אבל הוא התכוון לאהבה שיש בה משוקעות, אמפתיה, חכמה, והומור. אלה יסודות המועברים באוסומוסזה בין העצמי לזולתו, במתווים אנושיים הולכים ומתרחבים.

קוהוט בדברו על זולתעצמי של תרבות, טען כי האמנות מקדימה את המדע בזיהוי הצרכים והרצונות של עצמי הקבוצה ובהיענות להם. האמנים של המאה ה- 20 ידעו עשורים לפני כולנו כי העצמי המפורק, הוא אשר נזקק שיכנסו אותו מחדש, כי זהו אינו עצמי בעל מבנה מוצק העומס עליו אשמה, אלא עצמי מרוקן, נעדר חיוניות, הזקוק למענה. באופן הזה האומנים עבדו. אם נמשיך קו מחשבה זה, ייתכן שהמפעל הייחודי הזה שלפנינו מטרים את הידיעה, כי חמלה, כמילה כמעט נרדפת לאמפתיה, היא המכוננת את נפש האדם והמציבה את האתגר האתי והמדעי של המחר.
במאמרו בכתב העת אודיסאה כותב שמאול שם-טוב על ספריו של איאן מקיואן, והנה חלק מדבריו:
ברוב ספריו של הסופר הבריטי איאן מקיואן קיים רגע, אירוע קצר אחד – מתומצת, מזוקק ומרוכז – שבו נעשה מעשה של בחירה מוסרית שאין ממנו חזרה. עשרות עמודים מובילים אל הרגע הזה ויוצאים ממנו. באירוע אחד, סצינה קטנה שהיא כה מתומצתת עד שהקורא עלול להחמיץ את מלוא משמעותה, הורס מקיואן חיים שלמים ומשנה את מסלולי התנועה ואת מהלך החיים של גיבוריו. מרגע זה ואילך אתה אדם אחר, והעולם הוא עולם אחר. מרגע זה אין כבר דרך חזרה.
"בראיון איתו אמר מקיואן כי אנחנו כולנו יצורים מוסריים בבסיס", "ואני חושב שמה שמגדיר מוסר הוא יכולת הדמיון שלנו… הדמיון שלנו מאפשר לנו להבין מה פירוש להיות מישהו אחר. לא תוכלו להבין אפילו במעט מהו מוסר, לפני שתהיה לכם יכולת לדמיין מה עובר על האיש שאותו אתם מכים עם מקל על הראש. מעשה אכזרי הוא בהכרח כישלון של יכולת הדמיון שלנו. ספרות היא מוסרית מטבעה, מכיוון שהיא מדיום מושלם המאפשר כניסה אל ראשו של האחר".
האין זו התביעה לעמדה אמפתית, המבקשת לדעת את האחר באופן המדוייק ביותר? זו עמדה אתית המעמידה במרכזה את האחריות לזולת, ואת הבחירה המוסרית שבה הרוע הוא המפריד בין אנשים, ורק ההתקרבות לאחר והידיעה את פנימיותו תכונן את האחדותיות.
וכדי לחזק מחשבות אלו, אביא אחת מן השיחות שקיים קוהוט עם סטרוזייר על זולתעצמי ותרבות. קוהוט שאל איך אמנים גדולים כמיכאלאנגלו וכלאונרדו לא גילו את רעיון הפרספקטיבה ? תשובתו לשאלה היא שהם היו שבויים בידע שלאנשים תמיד יש אותו הגודל. ידע זה מנע מהם לראות שאנשים הם לא תמיד באותו הגודל. לדבריו, זה לא שהם נראים קטנים יותר כאשר הם רחוקים, זוהי לדבריו דעה קדומה, הם קטנים יותר כשהם רחוקים. הם גדולים יותר כשהם קרובים יותר.
אקח את דבריו גם כמטאפורה לאמפתיה. האדם הוא קטן יותר כשהוא רחוק מאיתנו. ככל שנתקרב אליו, נבין אותו, נדע אותו ונקיים את המטריצה האמפתית, הוא ייראה לנו גדול. באופן פרדוקסלי לתופעות הטבע, ככל שירחק מאיתנו, נראה את פגמיו, אך כשמוכנים אנחנו להתקרב ככל שניתן, אנו נחשף למלוא עוצמתה ורוחבה של הנפש.
ההצגה שלפנינו מצדיעה לרוח האדם, נושמת את התקווה ומפזרת את אדיה בין הקהל.