דפנה הוימינר סקירת הרצאה של גבי מן

על ההבדל בין הכנעות התמסרות והתמוססות-

סקירת הרצאתה של ד"ר גבי מן במסגרת מפגשים בצוותא

וסיכום השאלות המרכזיות שעלו לדיון

מאת דפנה הומינר

ביום א' 13 לאפריל, התכנסנו לנו שוב במסגרת ערבי צוותא של האיגוד , והקשבנו להרצאתה של ד"ר גבי מן : "על הכנעות התמסרות והתמוססות, מעבר לעיקרון האינטרסובייקטיביות".
בהרצאה זו, רקחה לנו גבי באמנות רבה יצירה נהדרת אשר נשענה על שילוב של קונספטים תיאורטיים של גנט מחד, ועל מושג ההתמוססות ,כפי שרענן קולקה מנסח אותו בהמשך להגותו של קוהוט, מאידך.

למרות קסמו הרב של השילוב התיאורטי המקורי והיפה הזה, ליבה של ההרצאה היה מצוי בעיניי לא רק בתיאוריה אלא בעיקר בתיאור מקרה מרגש ויפיפה ביותר, באמצעותו תארה בפנינו גבי יחס של התמסרות עמוקה ומשמעותית שהלך ונוצר בינה לבין מטופלת שחוותה מערכות יחסים בעלות אופי נצלני -פרברטי ,
ובמקביל, הצביעה על רגעי התמוססות של העצמי, אשר התרחשו במהלך הקשר המתמסר שנרקם ביניהן.

אך תחילה נפרסו בפנינו כאמור מושגיו של גנט ,היכנעות והתמוססות, כשני אופנים של זיקה אל האחר:
ההתמסרות לאחר היא צורך אנושי חיוני ביותר , ואילו ההיכנעות לו הינה מעין "תחליף התמסרות" פרברטי, ועיקרה התרחשות בין סובייקט המבקש להתמסר, לבין זולת שאינו נענה.
זהו "פיתרון" סימפטומטי למצב בו הסובייקט אינו מוכן לוותר על צרכי ההתמסרות שלו למרות שאינם יכולים להתממש-
קשר פתולוגי הנושא אופי פרברטי .
שתי התרחשויות אלה, התמסרות והכנעות, למרות ההבדל הקריטי ביניהן בשאלת הבריאות מול הפתולוגיה, מצויות בשדה האינטרסובייקטיבי, כלומר הן מתרחשות בין שני סובייקטים אשר האחד מהם מתמסר לאחר כזולתעצמי .

מושג ההתמוססות לעומת זאת, המוכר בודאי לחלק מהקוראים מהרצאות קודמות של האיגוד ומהכרות עם התיאורטיזציה של רענן קולקה בהמשך לקוהוט , הינו מושג המשיק לתיאוריות המזרחיות מחד ולפיזיקת הקוונטים מאידך ומבקש לתאר משהו אחר לגמרי אשר אינו מצוי בין שני סובייקטים, אלא בשדה האחדותי של חוויה בלתי ניפרדת.
אם ההתמסרות היא חוויה המתרחשת בין שני סובייקטים, ההתמוססות הינה התרחשות לא- דואלית.

וכאן, בדיוק בהבדל הזה שבין ההתמסרות כסובייקט (כלומר בעל צורה ומבנה) , לבין ההתמוססות כהתמרה (כלומר כויתור על המבניות הפרטיקולרית), החל הדיון והשיח עם הקהל, דיון שלהערכתי היה רחוק מאד מלהסתיים ורק מגבלות הזמן גזרו את סופו…

השאלות שנשאלו ונידונו במפגש , עסקו ברובן –

1. בשאלת נחיצותו/אי נחיצותו של מושג ההתמוססות בנוסף למושג ההתמסרות (או כל מושג תיאורטי אחר המבטא משמעות דומה, של פעולת זיקה בין אדם המעמיד עצמו לרשותו של האחר, לבין אותו "אחר" המקבל את ההתמסרות)
2. באבחנה המבדלת הלא תמיד ברורה בין מושגים אלה
3. במהות השונה של החוויה , ובאיכות המבדילה ביניהן מנקודת מבטו של החווה ("המתמוסס" או "המתמסר")

הדיון ,שכאמור היה אך טעימה "על קצה המזלג" של מלוא עומק המורכבות האבחנתית , המשיך גם לפורום הכתוב שבאתר, שם הובאה תגובתה הכתובה של אחת המשתתפות להערה שהזכירה את שירה של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי".
ומכיון שהדיון דרך שירה הינו דרך מצויינת לחדד המשגות קליניות ותאורטיות מבלי להסתכן בחשיפת יתר של מקרים קליניים, החל הדיון בפורום בהקשבה לשירתה של רחל דרך המושגים שהציעה גבי בהרצאה: התמסרות, הכנעות והתמוססות:

נדמה שההקשבה הרווחת לשירתה של רחל ,( לפחות בקרב הציבור הרחב והלא מקצועי של אוהבי השירה) היא כאל שירה אישית מאד , המפליאה לבטא ספקטרום רחב וצבעוני של רגשות אנושיים –
בדידות, אכזבה, סבל ,שברון לב
אך גם חיים, תקווה, שמחה ואהבה…

זו שירה המתמסרת באופן מוחלט לאחר , שהוא לעיתים אדם אהוב ,לעיתים טבע או חוויה רגשית כלשהי. (במאמר מוסגר, ניתן להוסיף ולשאול האם התמסרות זו היא אכן בחזקת התמסרות במובן שגנט כיוון אליו, או שמא זו ההיכנעות? היתכן שכך מרמז הצליל המריר המלווה בחלק מהשירים את ההתמסרות האוהבת ,שדומה שלא תמיד מתאפשרת בגין האחר שאינו פנוי לקבלה ?)

מכל מקום, גם אם שאלת ההתמסרות מול ההכנעות במושגיו של גנט אינה ודאית לגבי שירת רחל, ברור למדיי שזו אינה שירה הנכתבת מעמדה של התמוססות.
את חווית ההתמוססות לא ניתן למצוא בשום מקום בשירתה של רחל, ולמעשה, נדמה ששיריה מצויים בקוטב הנגדי להתמוססות-
שירתה מבטאת אחיזה חזקה בעצמי הפרטיקולרי- אחיזה בעצמי הפגוע, הנעלב, המפוייס, המאושר, המאוכזב…
שירתה עשירה ויפה, שירה המתמסרת לאהוב, לטבע, לחיים,
אך לפחות בשימוש בו אנו עושים במילה "התמוססות" זו אינה שירה מתמוססת.
זו שירה דואלית, של יחסים בין העצמי לבין הסובב אותו ומשפיע עליו.
ה"עצמי השירי" של רחל הוא עצמי רב פנים, אשר פניו אישיים מאד:
אחוזים- אוחזים בעצמם בחוזקה, לבלי עזוב….

ואפילו בשיר הכל כך ידוע (ויפיפה!), הקרוי "מתיי" ,אשר חותם את ספר השירים ומבטא את עמדתה הרגשית של המשוררת כלפי המוות והסופיות , נאחזת רחל במתיה באחיזה של קניין ואומרת :

"הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד
לא ינעץ המות סכינו החד,
במפנה הדרך, בערוב היום
יקיפוני חרש, ילווני דום.
ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד
רק אשר אבד לי קינייני לעד".

כדי לסבר את המחשבה והלב להבדל שבין עצמי אישי הנאחז ברגשותיו, בעברו, בביוגרפיה האישית שלו המייחדת אותו מאחרים, לבין עצמי מתמוסס המוותר על אחיזה באישי לטובת חוויה אחדותית עם העל-אישי,
ננסה להשוות לרגע את השיר הנ"ל של רחל, אל שיר של וולט ויטמן שעוסק בנושא דומה, ומסתיים בבית הבא:

"דבר מה משל אלוה אראה בכל שעה מן העשרים וארבע, ובכל
רגע שבה,
על פני גברים ונשים אלוה אראה , ועל פני
שלי במראה,
אני מוצא מכתבים מאלוהים שנשמטו ברחוב, ואלוהים
חתום על כולם,
ואני משאיר אותם במקומם, כי אדע, בכל אשר
אלך,
אחרים בעיתם, יבואו לעולמי עד."

אקווה שהדגמה זו , למרות שטחיותה (לפחות מן ההבט הספרותי-שירי ) , אכן מסברת את האוזן והמחשבה להבדל החשוב והמובהק בין המושגים הללו.
מכל מקום, חשוב לציין שהנטייה להתמוססות אינה קשורה בהיררכיה התפתחותית או "בבשלות רגשית" כלשהי, כתנאי של תנאים סביבתיים הולמים דיים. אין לדעת בוודאות במה היא קשורה, לפחות לא מבחינת ההבט הפסיכולוגי של הידיעה , כשם שאיננו יכולים לדעת מהיכן מגיעים הבדלי טמפרמנט בין בני אדם למשל…
כל שאפשר לומר הוא שמדובר בנטייה להסכים מרצון (ואף מהעדפה) לוותר על הבלעדיות שבהתקיימות דרך ציר המירורינג (או דרך העצמי הפרטיקולרי ) ,לטובת קיום דרך עצמיות מותמרת כהבט של ציר האידאליזציה, כפי שמתאר זאת רענן קולקה בתאורטיזציה שלו בהמשך לקוהוט.
במילים פשוטות, בחירה מודעת בויתור על ההתקיימות כסובייקט פרטיקולרי הזקוק לקבלה של מירורינג מהסביבה, ובחירה באופן קיום אלטרנטיבי של כינון עצמי דרך נתינה לזולת באשר הוא , ושלא דרך מערכת יחסים הדדית של "תן וקבל".
.
ולמרות שקיימת שונות בינאישית בין אנשי המקצוע בנטייה לקבל או לדחות את חווית ההתמוססות ואת עצם אופן הקיום הזה שלא דרך המירורינג והעצמי המופצע , אחת המטרות החשובות בעיניי בהרצאתה של גבי וברשימה זו גם יחד, היא לנסות ולקרב את מושג ההתמוססות גם לתודעתו של מי שאינו חש את קיומו באופן מיידי ואינטואיטיבי, שכן השימוש הקליני בהבנה זו, הוא בעל פוטנציאל ריפויי רב.

אם נשוב לשאלת האבחנה ההמשגתית בין ההתמסרות וההתמוססות , ביטוייה המוחשי של ההתמוססות על פי רענן קולקה בהמשך לקוהוט, הינו נטייתו של אדם לכונן את עצמיותו לא דרך המירורינג שהוא מקבל מהעולם, אלא דרך האידאליזציה באמצעותה הוא נותן מירורינג אמפתי לאחרים כזולתעצמי שלהם.
נטייה זו אינה התפתחותית ואינה בהכרח תלויית נסיבות , כלומר היא יכולה להתקיים גם אם האדם פגוע נרקיסיטית וסובל מחסך רב והעדר חמור של זולתיעצמי אמפתיים בעבר ובהווה. גם במצב כזה, אנו רואים אנשים המתמסרים לזולתם בנתינה מוחלטת ללא תנאים מוקדמים וללא דרישות , אשר אינה "יחסים הדדים" במובן האינטרסובייקטיבי כפי שציינה גבי, אלא משהו אחר ,שאינו מצוי בשדה של הדדיות או יחסים בין שניים הנותנים ומקבלים זה מזה.

נשאלת השאלה, מדוע איננו "מסתפקים" במילה התמסרות בלבד? מדוע אנו מכנים את ההתקיימות דרך ההבט האידאליזטורי של הקיום בשם התמוססות דוקא, ולשם מה בכלל אנו זקוקים למילה זו?

במילה התמוססות, אנו מעידים יותר מכל על צורתו של הנרקיסיזם באותו רגע:
כהתמרה (טרנספורמציה) או כ"על-צורה" (כמצוי בסופר- פוזיציה).
מצבו של הזולתעצמי הוא מצב של התמרה-
הוא חדל להיות "עצמו", במובן הזה של יכולתו לפשוט מעליו את הזדהותו עם הביוגרפיה האישית שלו ועם הצרכים הנרקיסיסטיים שלו,
והוא יכול ללבוש את פניו של האחר ולחוש את תחושותיו, דהיינו להיות עימו במצב אמפתי בהגדרה המדוייקת ביותר שיכולה להיות למושג הלא- דואלי הזה.
בהיותו במצב מתמוסס, דהיינו בוותרו על האחיזה בעצמי, הוא יכול גם להתמסר כזולתעצמי לאחר,
אבל התמסרות זו (מבחינה תחבירית- כשם פעולה שעושה העצמי), אינה אקויוולנטית בשום אופן ל"צורה" של העצמיות שלו באותו רגע (מבחינה תחבירית- כתואר שם המתאר את מצבו של העצמי המתמוסס) –
לכן אין מדובר במושגים חופפים, אלא מושגים שעשויים להיות משלימים:

ההתמסרות (כפעולה) וההתמוססות (כמצב העצמיות) יכולות לבוא יחד, שלובות זו בזו, וזהו המצב האתי-אידאלי.
אבל הן יכולות להופיע גם לחוד:
אדם היושב על כרית המדיטציה ימים רבים, יכול להתמוסס לתוך התקיימות על- אישית מבחינת מצב עצמיותו , ועם זאת לא להתמסר באותו רגע לאף אחד, לפחות לא במובן שגנט כיוון אליו.
ואילו אדם המתמסר לילדיו למשל, או למטופליו, מתוך יכולת אנושית מופלאה של הקרבה וויתור על צרכיו, יכול שלא להיות במצב של עצמיות מתמוססת אלא בהחלט להתקיים במסגרת הנרקיסיזם הצורני המורחב שלו , המרחיב אחיזתו בעצמו לכדי אחיזתו בילדיו או מטופליו.

לסיכום שאלת ההירככיה ההתפתחותית, ההתמוססות אינה תלויית התפתחות בהכרח:
זו אופציה נוספת של התקיימות בעולם, שלא דרך הפצעותיו של העצמי המבני והאישי.
זאת לעומת ההתמסרות, אשר בהחלט דורשת מהעצמי המבני בגרות רגשית ויכולת של איפוק וויתור לטובת כינון עצמיותו של האחר .
השילוב של התמסרות לאחר מתוך התמוססות הוא מצב אחדותי, אתי ולא- דואלי, מפני שיש בו הרמונייה של קיום משותף-
התקיימותו של האחד דרך ההבט ההפצעתי של המירורינג, מתאפשרת דרך התקיימותו של האחר הבוחר בהבט האידאליזטורי והמתמוסס של הקיום

ברור שזה עניין אבחנתי עדין, אך חשוב לחזור ולומר שההיררכיה המדומה לפיה התמוססות "שמורה ליודעי חן ", כאלה אשר "שלמים עם עצמם וסיימו לתקן את כל שברי העצמי הפצוע " , לא רק שאינה נכונה , אלא אף יוצרת מרחק מיותר מאמירה חשובה ורדיקלית זו, הטוענת שאדם יכול לחיות חיים מלאים ומספקים גם אם העצמי הצורני שלו פצוע ובטרם "סיים" לתקן את שבריו דרך קבלת מירורינג אמפתי ,
ובלבד שיוכל לממש את הזכות (ואולי אף את הנטייה הטבעית שלו) , להתקיים דרך הקיום המותמר, העל –אישי והאידאליזטורי.

תודה רבה לגבי מן, לוועדה המדעית , ולכל מי שטרח גם הפעם מתוך התמסרות רבה על מנת שנוכל להמשיך להיפגש וללמוד בצוותא.

להתראות במפגש הבא