רשמים מהרצאתו של דר' הנרי שור | דפנה הומינר
אני שמחה לבשר שבקרוב נוכל לקרוא כאן באתר את הרצאתו היפה של ד"ר הנרי שור, שניתנה במסגרת "מפגשים בצוותא".
ועד שנוכל לקראה במו עינינו, אספר שהנרי טווה עבורנו ביצירתיות רבה, "מפגש" בין פרויד לקוהוט, משובץ בפנינים נהדרות אותן דלה מהמקורות (אשר הוא שוחה בהם, כידוע, כדג במים…)
וגם בינינו התרחש לו מפגש מחודש: לאחר הפסקה ארוכה עם תום הסדרה הקודמת, שבנו למרכז לישראל יפה. עם התרגשות ההתחלה המחודשת, עם היסוסי הפתיחה, עם חיפוש המקום שלנו בתוך המפגש ומול החומר המוצג בפנינו…
ד"ר ארז בנאי הנחה את המפגש בשילוב נפלא של הומור רלוונטי וניתוח מעמיק וחכם.
בסופו של הערב ולאחר התחממות הדיון , חשתי שהנרי הוליך אותנו ביד רכה אך בטוחה, לקראת מפגש, שכפי שאמר בתחילת דבריו, מתחולל היטב בתודעתו שלו, בין פרויד וקוהוט :
המפגש בין הרוחניות המוצהרת של קוהוט, לבין זו הלכאורה מוכחשת של פרויד…
ולמרות שהתקשיתי בתחילת הדברים להבין טיבו של מפגש אפשרי זה, הבנתי בהדרגה כי מי שקורא את פרוייד כמו שהנרי קורא אותו, דהיינו בכל כך הרבה אהבה וקירבה בלתי אמצעית (מותר גם לומר אמפתיה :-)) , מוצא בו את הרגעים האנושיים המרגשים, בהם נגע ב"מעבר" של עצמו, במה שחורג מהתאוריה שלו, ממה שהתכוון לו…
נגע ונסוג…
הנרי דיבר על הנגיעות הנסוגות האלה, על השברים ברצף המחשבה וההוויה, על המקומות בהם פרויד נמשך אל הגבוה והאוניברסלי גם אם המילים בהן הוא משתמש עדיין רתומות אל התאוריה ונאמנות יותר מכל, לצורתה המבנית :
"החלפת האובייקט האבוד באחר", עדיין יותר ממרמזת על שמירת אשליית קביעות העצמי כישות המנכסת או מאבדת אובייקטים, ויש בכך לא מעט קונטרדיקציה עם רעיון החלופיות כפי שאנו מבינים אותו כיום במימד הרוחני שלו כפי שקוהוט התכוון לו, וכפי שרענן התייחס לו בדיון-
רעיון החלופיות כולל לא רק את השתנותם ואבדנם של "האובייקטים", אלא בעיקר את תודעת חלופיותו של העצמי. חלופיות זו אינה מצוייה רק בעובדת המוות הסופי שלו, היא עובדה יומיומית של השתנות מתמדת, בדיוק כמו השתנותם של הפרחים ועונות השנה…רעיון הניכוס או לחילופין האבדן של אובייקטים רגשיים, כישויות קבועות המצויות באינטראקציה עם עצמי קבוע כביכול, אינו יכול להתיישב היטב עם חלופיות כזו, בצורתה הרחבה באמת. זהו אחד המקומות בהם פרויד אולי רצה, והרגיש והתכוון, כפי שהנרי באמת הפליא לגרום לנו להבין,
אך נסוג לתוך מהותו הפרויידיאנית, לתוך העצמי המבני שלו, כפי שכולנו מן הסתם נוטים לעשות …
הרבה פעמים, אומר הנרי, אפשר לראות שפרויד לא הבין את עצמו, שהגיע ל"מעבר" של עצמו. כך בשאלת הטלפתיה, וכך במקום בו הוא פוגש את הספליט הורטיקלי ואפשר לראות שאינו יודע מה לעשות ואיך להבין את התופעה הזאת , והוא מתלבט : האם זה משהו חדש או ישן? (והוא בוחר בישן…)
ההכרה הזאת, יצרה בי כשומעת תחושה של אמפתיה לאיש הגדול הזה, שלמרות ששמר תמיד על קשרים קרובים, גם הוא היה שרוי רוב הזמן, בתוך בדידותו שלו, ממנה יכול היה רק לנגוע ב"קירות הפנימיים" של עצמיותו המופצעת אך לא באמת לחרוג מהם…
וכמו שאמר הנרי בסוף הדיון :
"לפרוייד היה לב מאד רחב לכלול גם בצורה מאד שבורה את המימדים הרבים של הקיום האנושי".
ואני חשתי שזהו ליבו הרחב של הנרי , שהצליח לעשות עבורנו את ה(כמעט) בלתי אפשרי, ולהפגיש יחד את "איש הצורות" עם "איש ההתמרות", בתוך אחדות אחת של חמלה אנושית על כל השבור, המתכלה והלא מושלם שבנו-
זה שהוא עצם הקיום שאין אחר לו, ומהותה של הרוחניות גם יחד…
תודה להנרי, תודה לכולכם, תודה למארגנים שעשו בעבורנו על מנת שנוכל לבוא וליהנות,
ולהתראות במפגשים הבאים…