רשמים וחוויות מהמפגש בצוותא עם הרצאתה של דפנה הומינר

רשמים וחוויות מהמפגש בצוותא עם הרצאתה של דפנה הומינר:

"פסיכולוגיית העצמי בין מערב ומזרח -הרהורים בסוגיית הבדידות "

והדיון של אמינה טייבר בהרצאה

דומה שהמשאלה שהובעה בתחילת הערב, לקירוב המרחק הלא הכרחי אשר גוזרות כביכול ההגדרות המבחינות בין "מרצה" לבין "קהל" , אכן הצליחה לממש עצמה. הרוח, תרתי משמע, ששררה באולם, איפשרה לפער פורמלי זה להתרכך עד מאד, כך שבסופו של דבר נחוותה שם חוויה מרגשת אחת, מעבר לצורותיה הפרטיות המשתנות.

ההרצאה עסקה בהמשגתה של פסיכולוגיית העצמי כתיאוריה דו-רגלית, המגשרת באופן טבעי והרמוני בין הוויה מערבית ומזרחית: בין פסיכואנליזה לבין בודהיזם, בין הוויה חומרית לבין הוויה רוחנית. תוך כדי תיאור התשתית הפילוסופית השונה של ההוויה המערבית מול זו המזרחית, בדקנו יחד את שאלת הבדידות כחוויה אנושית וקיומית המצוייה מעבר להמשגות ולטרמינולוגיות באשר הן.
השפה השירית סייעה לנו לנגוע בחוויה האחדותית מבלי להיכשל יתר על המידה בדיבור חיצוני ומפריד המנכר את האדם מעצמו ומהחוויה, והוא אחד מגורמיה של חווית הבדידות כשסע אונתולוגי.

בהמשך, שמענו סיפור מקרה אופייני ושכיח, באמצעותו יכולנו לחוש שמילים כמו "התמרה" ו"התמוססות" אינן שייכות לעולם אחר, המצוי הרחק באזורים מדיטטיביים עלומי שם, אלא מתארות חוויות יומיומיות מרגשות בהן מזדמן לנו ולמטופלינו לנגוע בהווויה האחדותית של הקיום ללא שסע המפריד אותנו מעצמנו ומהעולם . ביטול השסע הכפול הזה, הוא גם ביטולה של הבדידות.
חוויה קיומית זו המצוייה בכל, העבירה אותנו מהוויה של יחסים , של אינטראקציה בה לעולם מתקיימת גם האפשרות למתח ואמביוולנציה, אל עבר הוויה של זיקת זולתעצמי, בה אין סובייקט ואובייקט אלא התהוות הדדית ולפיכך גם לעולם אינה קונפליקטואלית.

לסיכום, כאשר מוצג עולם המושגים של פסיכולוגיית העצמי העוסק בהתמרת העצמי ובנרקיסיזם הקוסמי אל מול עולם המושגים הבודהיסטי, מסתבר שהמרחק בין מערב ומזרח מצטמצם מאד, שלא לומר מתבטל…

בסיום ההרצאה פתחה אמינה את הדיון עם הקהל באופן מרתק ומרשים ביותר, והתדיינותה תובא להלן בשלמותה.
ואז הגיע העת להקשיב לאופנים המיוחדים והמרגשים בהם ניסו הדוברים, איש איש בדרכו, להנכיח במילים את החוויה שחווינו יחד. זה הצריך השתדלות מסוג עדין ומיוחד במינו, בשל הקושי שדובר בו גם במפגש עצמו, להחיל מילים על החוויה:

נדמה שאפשר לומר שכל חוויה באשר היא חוויה , מצוייה בתחום הלא מילולי. הרגע בו מגיעות לתודעה המילים המתארות אותה, הוא גם הרגע בו היא מסתיימת… ולפיכך, בהמשך לדבריה של הדוברת הראשונה ששברה את השתיקה ההתחלתית כשדיברה על אי הרצון להפר את החוויה, המשיכו גם האחרים לחפש דרכים יצירתיות בהן ניתן "לדבר על" ולדון בתוכנם של הדברים, ובכל זאת להמשיך ולשמר לנו עוד מעט מרגעי הסנגהה האחדותיים והקסומים, של קהילה המבקשת לעצמה נגיעה במאחד המצוי לעולם מעבר למבדיל ולמפריד.

החיפוש הזה, מהווה אמירה חשובה בפני עצמה, שיש בה הכרה ברורה בחיוניותה של הליכה הרמונית ומאוזנת על שתי רגליה של התיאוריה גם יחד, כמשקפות שני הבטים שלובים זה בזה של ההוויה השלמה- "הניפרד והסופי כלול באינסופי, ואילו האחדותי מצוי לעולם כגעגוע סמוי ומתמשך בתוך ההוויה הניפרדת "
כך הצטרף ערב זה, לשני ערבי צוותא שקדמו לו, בהם נעשה ניסיון להפגיש הוויות שונות ,דיסציפלינות תאורטיות שונות ,ולחפש אמירה המצוייה מעבר למופעיהם המשתנים של הדברים ומעבר לצורתן השונה של התיאוריות.
זו אמירה המבקשת להנכיח אמת קיומית לפיה רבות ושונות הן צורותיו של הקיום בכלל, ושל הקיום המקצועי בפרט, אך מהותו של הקיום אחת היא.

לפיכך, המגע החוויתי הישיר עם יופיו של הריבוי הצורני מחד, ועם המהות האחדותית שלו מאידך, עשוי להוליד בנו את האפשרות לוותר מרצון על הנכחתו הבלתי פוסקת של העצמי הצורני היחיד , יהא זה עצמי אישי או עצמי מקצועי, לטובת עמדה אתית של עצמיות מותמרת ומחוייבת לאחר, המצוייה לנו מאליה מרגע שנחוותה בנו ההבנה הלא שכלית הזאת.

להלן מובאת התדיינותה של אמינה טייבר כלשונה, וכאן המקום להודות לה מאד על דבריה החמים והחכמים ועל הנחייתה הטובה את הערב כולו,
להודות לחברי הועדה המדעית ולמארגני הערב על מאמץ השקעה ומסירות רבה ,
ואחרון חביב עד מאד-

להביע שמחה ותודה גדולה מעומק הלב לציבור יקר של אנשים , שבאו וחברו יחד בערב חורפי ונעים, להרהור בצוותא בשאלת הבדידות כשאלה מאחדת ומשותפת לכולנו…

דיון בהרצאה : מאת אמינה טייבר

תודה לדפנה על הרצאתה המאלפת והחובקת. כולי התפעלות מהניסוח הבהיר והמדויק שבו הצליחה דפנה להביא בפנינו, את מיקומה הרוחני של פסיכולוגית העצמי, כזו שנוטשת את ההכרה הכואבת "וההכרחית" בקיומו הבודד והסוליפסיסטי של היחיד.
תיאורית העצמי, שמה במרכזה, את העצמי ואת הזולתעצמי, במרחב אחד, בלתי ניתן להפרדה, שלא ניתן לחבר חיבור לינארי בין מרכיביו, כפי שלא ניתן לבודד ביניהם. אמונה בפוטנציאל קיום הטוב שבאדם, ונגזרתו היא היציאה הגורלית מבדידותו, אל מעבר לעצמו, לתוך חוויה של שלמות, שאינה אשליתית או הגנתית, כפי שדפנה הראתה בהרצאתה.
האופן שבו ניתן לממש את פוטנציאל הטוב, נובע מקיומם הבלתי נחלק של שניים, העצמי והאחר ומביטול פיצול תוך נפשי.
זו עמדה הרואה את העצמי קיים ונוצר בגלל שהאחר קיים בעבורו.
באופן סדיר, הילד ניזון בחויות בונות עצמי, ע"י הוריו. לעיתים תכופות אנו עדים בקליניקה, להתקיימות, שבה נתבע הילד להוות בעבור הוריו, זולתעצמי, בטרם יכול היה ליזון דיו, בחוויות משל עצמו, בעבור עצמו. כמי שחנק את נשימתו הסוביקטיבית, כדי להנשים את הוריו, באותו האופן שבו צומצם העץ הגדול להיות עץ בונסאי. אולי יפה, אולי מקושט, אבל קטן, שנגזר עליו להשאר במימדיו אלו. צעירותו, בגרותו וזקנתו חד הם.
באופן מסולף זה, התקיימה מטריצה הפוכת כוון. הילד מקיים את הוריו, כדי לאפשר את קיומו שלו. נעדרת ממנו הבחירה, ונכפית עליו בדידות קיומית, שממנה ינסה להחלץ שוב ושוב במהלך חייו הבוגרים. המבנה הפנימי שלו הוא רעוע, במדה משתנה, כמובן מאחד לאחד בהתאם לנסיבות. הכעס, הקנאה, האלימות, (כל שבעת החטאים…), והבדידות ממלאים אותו, ואולי באופן די נחרץ ניתן לאמר, שבהעדר זולתעצמי עולמו הוא ספון אובייקטים וייצוגי אובייקטים. החיפוש אחר האובייקט האבוד, הוא כרוח גבית הנושפת, בכל עשיה. דוחפת בכוח וקדימה, וכמובן אינה מלטפת. הבדידות הינה ריק שחובה עליו לשלול אותו.
עולה השאלה, האם כדי להיות זולתעצמי, העצמי האינדיבידואלי חייב להגיע לידי לכידות וגיבוש. האם רק משהוא מוזן דיו, ניתן להתייצב בעבור הזולת?
כפי שמאתייה, הנזיר הטיבטי, אמר לאביו, הפילוסוף המערבי, בספר הנזיר והפילוסוף, בציטוט;
"אותו אגו הנראה כל יכול וגורם לנו סבל כה רב, אין לו קיום כשלעצמו. עם זאת, בשלב ראשון יש לייצב את תחושת ה"אני" כדי להקיף את כל מאפייניו. צריך שיהיה קודם כל אגו כדי להבין שאיננו קיים.צריך להתחיל ב"אני" בריא וקוהרנטי כדי שאפשר יהיה לנתח אותו. אפשר לירות אל מטרה אבל לא לתוך ערפל."
בחירת העמדה הרוצה להיות בעבור האחר, מבלי להיות בעבור עצמי אינה וויתור, או בדידות, אלא הזנה אוסמוטית, המעבירה את הטוב ממני לאחר. הטרנספורמציה ממבנה המתקיים בעבור עצמו, לעבר אלמבנה המקיים את זולתו, אינה בבבחינת מאזן אימה, המנסה לשמר את שני צידי המערכת, והחושש שאם נחסיר מן העבר האחד, יביא הדבר לקריסה הכרחית שסופה השמדה והכחדה. ההתייצבות המבקשת לשמש כמקור למירורינג ולאידאליזציה בעבור האחר אינה ביטוי של וויתור אלא היא ההגשמה של העצמי. ובאופן הזה החילוץ מן הבדידות אפשרי גם בהיות העצמי נראה, וגם בהיותו העינים הרואות והזרועות החובקות והמכילות.

בדוגמא הטיפולית הכל כך יפה, היתה נועה נתונה במרירות ובדידות זמן ארוך. היא בקשה לעצמה, עוד ועוד ניחומים למקום הכואב, שבו לא יכלה להיות בעבור עצמה. גם היא וגם המטפלת התעקשו, על ההזנה ההכרחית. עובר זמן, ועוד זמן, עוד גילוי עצמי, ועוד גילוי על החסר, עד שעמדה זו יכולה להזנח, ולהצמיח מתוך הכאב, את העצמי, שמתקיים בעבור זולתו. נדמה שנועה הצליחה להאמין בקיומו של זולתעצמי בעבורה, ובההתפתחותה זו יכלה לקבל את פניו של בעלה לא בנזיפה .היא מקבלת אותו בחיוך ובשמחה.
ההתעקשות על ההבנה והפרוש, "הדשדוש" החוזר, והכביכול חסר התוחלת, הוביל את נועה לבחירה חופשית שאינה נחשבת כביטול עצמיותה, ומתאפשרת הודות לבשלותו של העצמי.
נועה אינה שרויה בעולם בודד, כואב וסובל, אלא נולדת לתוך יצירתה. היצירה שלה, לא של הוריה, לא כדי למלא ריק או לשלול אותו, אלא כבטוי של עצמה, במילותיה שלה. זו המוסיקה הפנימית, שלא יכולה היתה להתנגן, משום שהיא נדרשה להפיק צלילים צורמים, לא תואמים את האקורדים הפנימיים שלה .האקורדים שהיא תופפה היו לה חיצוניים, קלידים לבנים שחורים, אדונים לה ולנשמתה.
חידושו הגדול של קוהוט היה בהציעו את מבנה העצמי ולכידותו לא כמטרה הסופית. יכולת ההשתנות של העצמי, בהציעו את עצמו להוות זולת עצמי עבור האחר, היא המדרגה האנושית , החורגת מעבר לביוגרפיה האישית המצומצמת. והשאלה כיצד זה תנועתיות זו מתאפשרת?
דפנה הציעה בהרצאתה את האידאליזציה כחיבור הקוהוטיאני בין היחיד אל ההויה כולה,כאפשרות המרפאת אותו מתחושת הבדידות.
חשבתי על דרך נוספת להתבונן בטרנספורמציה שעברה נועה.
עם התבססותה של תיאורית העצמי, הגיע קוהוט להכרה בדבר צורך נוסף, , שעד לאותו רגע ראה אותו כנכלל בתוך הצורך במירורינג, והוא הצורך בתאומות twinship. ..צורך זה, נובע מעצם השתייכותו של האדם למין האנושי. כאן קוהוט עושה הבחנה בין זולתעצמי המהווה מראה, לבין זולתעצמי אחר.
הוא מצביע על חוויות המעניקות תמיכה אנלוגית מבחינה רגשית. זו לא דמיות חיצונית, אלא זהות של משמעות, דמיות של פונקציה.
קוהוט בספרו האחרון, "כיצד מרפאת האנליזה" מחדד ואומר, כי החוויה המרכזית , שאותה הוא מתאר באמצעות התאומות, היא החוויה של היות אדם בן אנוש. לפיכך, זו דמיות כוללת, להיותם של בני אנוש מסוגלים לטוב, לרע, ברגשיות שלהם, במחווה ובקול..ובכך הרחיב את צרכי זולתעצמי, בנוסף לאלו של מירורינג ואידיאליזציה.
מצוידת בחשיבה זו, אני מציעה להתבונן בנועה כמתהווה, ברגע שבו היא מתבוננת בסבלם של אחרים. היא מגלה את המשותף בינה לבין שכניה הדמיוניים והממשיים כאחד, ומרגישה ייאוש מהול בשמחה. "זו לא היתה שמחה בגלל ש "לכולם יש צרות ולא רק לי ", אלא שמחה אחרת, כמו מין התרוממות רוח כזאת…"
הדמיון הדק הזה בין הסבל שלה, לבין האשה המגהצת שנמצאת בכל בית, ומקבלת ב"פרצוף חמוץ", את בעלה העייף, הוא המבט הפנימי, שלה ובתוכה, היולד את התתרגשות, את היציאה מן הבדידות ואת היצירה.
יצירה שהיא מורכבת ממלים. בסוגריים מילה היא צרוף של שני צליליפ מי ולה. אלא הפעם זו המוסיקה של עצמה.
נועה צודקת, זה לא דמיון גורף של פרטים, אלא היא מרגישה את תמיכתן של כל אותן נשים, החולקות חוויה בעלת משמעות רגשית תואמת. באותם רגעים נועה מרגישה חלק מהקיום הרחב , שהוא מעבר לסבל האישי שלה, מעבר להיותה מתלוננת , מרירה ואומללה.

בציטוט משיר של מאיר ויזלטיר;
כל כך צעיר בעצם וכבר הצטרף לציבור הרחב
של שבים מהעבודה ואחר כך מתיישבים
ומפקירים עצמם לטלויזיה,לחדשות,
לטענות האשה, לשתיקתה העויינת.
אחת מנקודות ההתפתחות בפיסיקה הקוונטית, היה הגילוי הפרדוקסלי, שהצביע על האפשרות ששני פוטונים שונים זה מזה והיוצאים מאטום אחד, יתנהגו באופן זהה לחלוטין אף כי פנו לשני כוונים נוגדים ורחוקים אחד מהשני.
והנה לפנינו חשיבה מדעית המשתרגת עם חשיבתינו אנו, והמעמידה במרכזה את הזיקה בין מופעים פרטיקולרים, שכביכול קיימים בפני עצמם, אך כאמור חולקים שוויון קיומי.
מטיב השיר היפהפה של שימבורסקה שאותו דפנה מצטטת, להדגיש את חווית התואמות "מחוייכים, חצי מחובקים, נתור אחר אחדות בשניים, אף כי אנו נבדלים תמיד כשתי טיפות זכות של מים."
אולי כאן ניתן להציע את חוויות התאומות כהשתייכות לכלל הקיום,שאינה מצטמצמת לאנושי בלבד.
ובהמשך לחשיבה זו ניתן לשאול האם גם מושגים יכולים לעבור טרנספורמציה?
שהרי בתחילה ,כאמור, ראה קוהוט את הצורך בתאומות כנכלל בצורך של המירורינג, ורק מאוחר יותר הגיע להבנה אחרת, בדבר צורך שלישי. באופן דומה יש מקום למחשבה בדבר צורך זה, כיכול לשרת לא רק את העצמי המבני, היחיד, אלא גם את העצמיות המותמרת, החורגת ממבניותה לעבר הנרקיסיזם הקוסמי?
פגשתי באמירה יוצאת דופן של משורר בשם תנחום אבגר, האומרת כי "שירה היא צבע הנפש אחרי שהיא (הנפש) מתאדה",הייתי מרחיבה ואומרת כי כל יצירה היא בבחינת שירה, וכי כל זולתעצמי הוא יצירה.
לסיום בחרתי להביא דיאלוג מאלף המדבר את הזיקה המקיימת את העצמי באמצעות זולתו. הדו שיח מתקיים בין ניקיטה החולה בטיפוס לבין אהובתו (בספור נהר פוטודאן, מהספר בעולם אכזר ונהדר -פלטונוב)
"חבל היה לניקיטה למות עכשיו – לא בשביל עצמו דווקא, אלא בשביל שעוד יוכל לגעת בליובה, בחיים של זולתו – ולכן שאל את ליובה בלחש אם יבריא או ימות ; היא הלא למדה וצריכה לדעת.
ליובה לפתה בידיה את ראשו של ניקיטה ואמרה לו;
"אתה עוד מעט תתאושש.. האנשים מתים מפני שהם חיים לבדם ואין להם מי שיאהב אותם, אבל אתה נמצא עכשיו איתי…".
ושוב תודה לדפנה על העושר שהביאה היום לכולנו.