סקירה קצרה של המפגש האחרון לעונה זו , במסגרת סדרת "מפגשים בצוותא" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי.
המפגש נערך ב25/6 בהשתתפות : מיכל חזן, ד"ר דורית הופ, הרב דניאל אפשטיין.
מאת : דפנה הומינר
הערב נפתח בהרצאתה של מיכל חזן, המבוססת על מודל שפיתחה, לפיו האמפתיה מהווה פיצול מובנה ביסוד הקיום של הבת /האשה.
התינוקת נולדת עם מבנה פיזי פתוח קולטני ומחייה: תפקידה הביולוגי הוא ללדת ילדים ולהוות עבורם.
ה"היות עבור" מישהו אחר, מצוי לדברי מיכל בפיצול מולד אינהרנטי ל"היות למען עצמך בלבד", ובנות/נשים מועדות לפיצול כזה מעצם הוויתן המיגדרית..
שתי צורות הקיום הללו, ה"היות עבור האחר" ו"ההיות למען עצמך בלבד" , אינן חייבות להביא לשבר נפשי .
כאשר יש תנאי גידול טובים דיים ויחסי זולתעצמי רציפים , הקיום הוא הרמוני ואז הבת מתפתחת להיות אשה שמיכל מכנה "הבוראת"- זו שנותנת לאחר ומקבלת לעצמה בו זמנית, תחושת הערך שלה מתאשרת מעצם חווית היכולת המופלאה שלה לברוא ולגדל את האחר.
אבל כשיש כשל אמפתי חמור ופיצול ורקטיקלי, הפרה- דיספוזיציה הנשית/פיזית הזאת, הופכת לשבר-
מה שנוצר אז הוא מבנה נפשי חלול, ריק…
זהו מצב של התקיימות אך ורק עבור האחר לא מתוך הבשלה של האלטרואיזם, אלא מתוך העדר היכולת לבוא במגע עם החלק החי "למען עצמו בלבד", אשר מצוי בפיצול חמור ומוחלט.
בהמשך הדברים הביאה מיכל דוגמה קלינית של איחוי הפיצול הזה.
ד"ר דורית הופ , היטיבה להדגים מצב כזה של קיום למען האחר בלבד, כאשר הביאה בפנינו בצורה מרתקת סיפור של צ’כוב – חמודונת:
זהו סיפורה של בחורה נאה ונעימה, אחת כזאת, שכל גבר שפוגש אותה אומר לעצמו : "היא לא רעה בכלל!",
וכל אשה שמדברת איתה חשה צורך לאחוז בידיה ולומר לה בהתרגשות :"איזו חמודונת!"…
(אכן תאור תמציתי ונפלא מאין כמוהו של דמות ספרותית…)
בקיצור נמרץ אומר שחמודונת נישאת לגבר ומתחילה לדבר עם כל סביבתה בשפתו של הבעל, ועל אודות דברים הקשורים בתחום עיסוקו של הבעל.. יום אחד הבעל נפטר. והיא נישאת לאחר, שונה ממנו בתכלית השינוי, ומייד משתנה גם דיבורה, וכל תחומי העניין הקודמים שלה נעלמים כהרף עין ומפנים מקומם לחייו ועיסוקו של הבעל החדש… (ואת השאר נקרא כבר במקור הצ’כובי)
ההרצאה השלישית היתה של הרב דניאל אפשטיין, פרשן ומתרגם של כתבי הפילוסוף היהודי עימנואל לוינס.
הרב אפשטיין, כפי שהעיד על עצמו בתחילת דבריו, התוודע לחשיבה של פסיכולוגיית העצמי דרך חברותו עם רענן קולקה יו"ר האיגוד, והוא אחד מהמורים שילמדו בתוכנית הלימודים שתפתח בסתיו.
את הדברים המופשטים הגבוהים והעמוקים עליהם מדבר הרב אפשטיין בהביאו את משנתו של עימנואל לוינס, לא אוכל להעביר בפורמט קצר זה, ואני נוטה לחשוב שגם עבור אחרים ההקשבה לדבריו במפגש, עוררה יותר מכל רצון להישאר ולהעמיק איתו במחשבה…
אגב, מהרב אפשטיין שמעתי באחד משיעוריו , סיפור על אדם שביקש לדעת את הדרך להגיע לעיר , ונאמר לו שיש שתי דרכים ועליו לבחור ביניהן :
הדרך האחת -קצרה שהיא ארוכה,
והשנייה- ארוכה שהיא קצרה,
והמבין יבין…
והוא הבין, לא לפני שבחר כמובן בדרך "הקצרה" שהאריכה את דרכו…)
אז קיצורי דרך אינם באמת אפשריים בבואנו לנסות להבין את החומרים הפילוסופיים- אתיים- רוחניים- יהודיים בהם עוסק לוינס ובהם דיבר אמש הרב אפשטיין.
לפיכך אומר רק את העיקר, הנוגע בעיניי לאותה שלמות תיאורטית שביקשו המרצים אמש להנכיח :
אם מיכל ודורית, דיברו כל אחת בדרכה, על מימוש הפוטנציאל הנפשי ( ה"היות" ) ,מול אי המימוש הפתולוגי שלו מסיבות שונות (ה"אי היות"),
בא הרב אפשטיין ולוקח את כולנו אל מעבר לשאלות אלה.
בצטטו את לוינס, אמר אמש אפשטיין :
"להיות או לא להיות זו א י נ ה השאלה…
השאלה היא, איך אנו מצליחים לחרוג מתוך מעגל האומללות הסגור הזה של הקיום, קיום בו גם המימוש וגם אי המימוש, הם more of the same …שני קצוות של אותו הדבר.
איך אפשר לצאת מתוך ההוויה היומיומית הסוגרת עלינו, כולאת אותנו בתוך המשפט הפנימי הסגור, בתוך תחושת הדיכאון הקיומי האומרת :
" אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה…"
כלומר לוינס אינו מדבר על "היות" או "אי היות", והוא גם אינו עוסק באופנים בהם האדם ח ו ש ב על חייו והוויתו שלו.
להפך- בעיניו הפילוסופיה העוסקת ב"חשיבה על" ההוויה, היא פילוסופיה המנציחה עצמה (ואת האדם) בתוך הכלא של ההוויה הסגורה, שאין ממנה מנוס.
הפתח אותו מציע לוינס בתוך הכלא ללא מוצא, הוא בקיצור נמרץ-
הוויה מרגישה במקום הוויה חושבת…
להרגיש, היא התשובה של לוינס .
להרגיש את האחר.
להיות עבורו.
זהו ה"מעבר להיות", החריגה מתוך המעגל הסגור של מימוש ואי מימוש.
זו האלטרנטיבה לכלא החנוק של הוויה חושבת, ממנה באמת אין שום מוצא…