ראשית אני רוצה להודות ל'איגוד לפסיכולוגית העצמי ולחקר הסובייקטיביות' על ההזדמנות לשאת הרצאה זו, המחברת עבורי שני תחומים שיקרים כל-כך לליבי: זרם פסיכולוגית העצמי בתוך התנועה הפסיכואנליטית, והרהורים אודות תנועת האדם בחייו.
מקובל לחשוב על תנועה כדבר גלוי, פיזי, שרואים אותו מתרחש. בהרצאה זו ארצה לדבר גם על תנועה פנימית, גם על תנועה גלויה ועל הקשר של שתיהן לאמפטיה. ארצה להציע שמנקודת מבט המעמידה את חיוניות התנועה במרכזה, וקושרת בין 'תנועה פנימית' ו'תנועה חיצונית' אין הבדל בין תנועה פיזית לבין תנועה כדימוי או מטאפורה: התנועה הציונית, למשל, או התנועה הפסיכואנליטית, או הזרם של פסיכולוגית העצמי – כולם תנועות בעולם.
תנועות אלו כוללות את תנועת חייו של האדם – התנועה שבין חיים למוות – או, כפי שמציע קוהוט (1979), התנועה לעבר העתיד, תנועה שכוללת גם את הגשמתה בשקיעתה.
הרצאה זו נולדה מבלי שידעתי זאת יום אחד לפני כעשרים וחמש שנה ביפן. במופע חגיגי של אמנויות לחימה ניצבו זה מול זה שני אמני-לחימה יריבים, מבוגרים. מאוד מבוגרים. בשונה מקרבות קודמים לאורך המופע היו תנועותיהם איטיות ושקולות. לאט לאט קם האחד. לאט לאט קם השני בקצה השני של האולם. ביחד נשאו את מקלות הלחימה הארוכים – ה'בו', בתנועה כמו -טקסית והתייצבו זה מול זה, תוך שהם מתווים ביניהם חלל רציף של – מה?
לאחר כמה רגעים בו ניצבו דרוכים זה מול זה החזירו שניהם את המקלות למקומם, קדו זה לזה וחזרו לשבת במושבם. כמו לכל הנוכחים גם לי היה ברור שהקרב כבר החל, התרחש והסתיים בלא הכרעה. היה ברור שתנועה התחוללה שם – לא במובן המטאפורי או הסימבולי, כמו שאנו עשויים להגיד כמטבע-לשון, אך גם לא כאירוע קונקרטי ונוכח בעולם.
את התהיות שעלו בי לנוכח המפגש הפנימי-חיצוני-סימבולי-קונקרטי הזה אני רוצה לפרוש היום, מתוך הפרספקטיבה המפגישה בין פסיכולוגית העצמי לבין עולם התנועה.
מתי מתחילה פגישה טיפולית? כאשר המטופל ניצב מחוץ לחדר? כאשר מסתיימת הפגישה הקודמת? כאשר אנו מלווים אותו במחשבותינו, לקראת הפגישה? או אולי בהדי המפגש הנמוגים אל תוך השטיחים והקירות בתנועות המורגלות, האוטומטיות, ומתרגמים לתזזית היד הכותבת, הטופחת על הכרים, המנערת את כל מה שדורש ניעור או סידור?
פגישה טיפולית אינה מתוחמת בארבעה קירות, בחמישים דקות: ישנה תנועה לקראתה, ישנה תנועה פנימית בסיומה. בתוכה יש פסגות ואיים, מנוחות ורגשה פנימית. וישנה התנועה הפנימית החורגת מגבולות הפגישה עצמה.
מטופל ניצב לפני הדלת. אני ניגש לפתוח. אני ער לתנועתי לקראתו. הדלת נפתחת פנימה. הוא נסוג החוצה. הוא כמעט נתקל בסף, אך חוצה אותו. נשימתי כמעט ונעתקת אך אני מסדיר אותה. אני ער להתכווצות פנימית בצורת טיפה שפונה לעבר החלק העליון של חלל- הבטן. הוא כמעט כובש את פניו ברצפת החדר, נסוג אל תוכו. הוא שואל איך נתחיל. הוא שב ופונה אלי. הוא אומר: "בעצם, התחלנו".
קולווין טרברטן (2005) שחוקר מפגשי אם-תינוק מתאר את תבניות-השיח – פרוטו-שיחות – שבין הפעוט לאמו במונחים של מוזיקת ג'אז – הנה קדנצה, הנה אינואנדו, קרשנדו, סערות ואדוות קלות. הנה הצטרפות של רצפים הרמוניים. כל אלו מורכבים מריגושים מהם נובעת תנועה פנימית, שממנה נובעת תנועה חיצונית, שהיא האופן הגלוי בו נוצר קשר.
בהרצאה זו ארצה לכן להיעזר במושגים של תנועה פנימית, של ביטויי חיוניות ושל הדיאלוג התהליכי המתרחש בין שני אנשים החולקים את הזמן-מרחב של המפגש שאנו קוראים לו השעה הטיפולית.
תנועה פנימית:
בשנת 1959, לאחר תקופה בה פרסם כמה מאמרים על הקשר בין מוזיקה, מלודיה ופסיכואנליזה כתב קוהוט את אחד ממאמריו המכוננים הנוגעים ל "אינטרוספקציה, אמפטיה ופסיכואנליזה: בחינת היחס שבין אופן ההתבוננות לבין התיאוריה" (תרגום חופשי שלי). במאמר זה הוא מתאר – לראשונה באופן מובהק – את הקשר בין המודוס האמפטי לבין התצפית ואיסוף המידע הפסיכואנליטי. בין היתר הוא כותב:
" ישנם …תהליכים פסיכולוגיים השוכנים בקרבה הרבה ביותר להתבוננות האינטרוספקטיבית ולאמפטיה שלנו: התהליכים השניוניים של חשיבה לוגית, פתרון בעיות ופעילות מכוונת. יכולות הבחירה וההחלטה.
תהליכים אחרים…רחוקים מעט מהאגו המתבונן בעצמו: תצורות הפשרה, קונדנסציות, התקות …שאנו קוראים להם תהליכים ראשוניים" (שם, עמ' 469).
לכל אלו הוא מוסיף את המלים שמלוות אותי מאז שפגשתי בהן ושימשו מקור-השראה למחשבות ולרגשות שאני חולק אתכם היום:
"תהליכים פסיכולוגיים מסוימים (מתח, פורקן-מתח של היילוד) הם כמעט מעבר לאמפטיה. וניתן לומר שההתאמות שנעשות קרובות יותר לתנועת-המים כאשר הם באים במגע עם הסלעים ועם כוח-המשיכה" (שם, שם).
ב"סוטרת ההרים והמים" כותב מורה הזן דוגן כך:
"לומר שיש מקום אליו אין המים מגיעים זוהי הוראה… מוטעית….מיים קיימים באש וקיימים בתודעה…[ו]במחשבות…[ו]ברעיונות…"
"כזה הוא נתיב המים שבעלותם אל השמיים הם הופכים לטיפות גשם; כאשר הם נופלים לאדמה הם הופכים לנהרות".
"המיים אינם מבחינים בנתיבם, אך נתיבם מתגשם במיים." (ב Tanahashi , 1985, עמ' 103)
משפטים אלו, של קוהוט ושל דוגן, במבע הפואטי שלהם, מסמנים את הנתיב בו אני הולך היום: תיאור התנועה האמפטית שהיא כמעט מעבר לאמפטיה, הנענית לצורה כפי שהמים נענים לסלע ולכוח-הכבידה, מתאימים עצמה לצורה שלה היא נענים, בלא לאבד דבר מתוקף עצמיותם שלהם. בכך מתואר גם אופי הקשר שבין התנועה החיצונית, הגלויה, והמילה הנאמרת – הגלויה גם היא – לבין התנועה הפנימית המלווה תנועות ומלים אלו. בתנאים מיטיבים תנועה זו היא תנועה חיונית, ובחיוניותה מאפשרת את תנועת הטרנספוזיציה, של השאלה אמפטית של העצמיות לטובת האחר.
דניאל סטרן (2010), בספרו האחרון לפני מותו שנקרא "תצורות של חיוניות" מתאר את הרגשות במופעם החיוני על בסיס המכנה המשותף שבין החיוניות המגולמת במוזיקה, מחול, תיאטרון וקולנוע.
"חיוניות" הוא כותב, "מעוגנת בפעולה פיזית ופעולות נפשיות" שהתנועה היא אחת מהן. "התנועה נושאת אתה את תחושת או יחוס הכוח…העומד מאחוריה, או המוכל בה."
"…לתנועה יש כיווניות. דומה שהיא פונה לכיוון כלשהו. תחושה של כוונה נוספת לכן… למעשה – לכוח, זמן, מרחב וכיווניות …"
"…חמשת המאורעות …הללו – תנועה, זמן, כוח, מרחב וכיווניות/כוונה – בצירופם מקנים תחושה של חיוניות" (שם, עמ' 4-5).
תנועה פנימית חיונית זו היא פעולה של התכוונות, שהיא עצמה מהווה כוונה. אין זו כוונה במובנה המקובל, המוצהר, כמובן, אלא התכוונות – התכווננות כלפי האחר – במובן הפנומנולוגי של המילה:
דניאל סטרן מתאר "צרוף/ גשטאלט זה…[כ] …תשתית שעל יסודו מתכוננת חוויית החיוניות – זו שלנו וזו של אחרים" (שם, עמ' 5).
דו-שיח של חיוניות:
מאחר ותחושת החיוניות לה מכוון סטרן נולדת מכוח התאמה והתכוונות נכונה, תחושת החיוניות שמקנה זולת-עצמי היא תולדת חיוניותו שלו עצמו, ושל מוכנותו להפקיד, באופן מותאם ודיאלוגי, את חיוניותו שלו לשרות עצמיותו של האחר. התאמות אלו הן אותן תנועות המתוארות, בספרות האנליטית בת-זמנינו כצורות של התאמה – attunement , כתבניות של רצפים טמפוראליים, או כמקצבים של דו-שיח, עליהם כתב קוהוט (1955) בצטטו את פרנזי, כבר בשנות החמישים: אלו הם "…מקצבים התואמים מצב רגשי…די בהם כדי ליצור מצב אסוציאטיבי של ניגון בלא טקסט" (שם, 134), ובמקום אחר (1957) מתאר את האופן בו מקצבים מותאמים יוצרים איחוי ותפר בין תהליכים ראשוניים לשניוניים, בלא מעורבות של תהליכים ורבאליים או מודעים.
את תמונת-הראי הכואבת – של התגובה להעדר חיוניות – מתאר דניאל סטרן (2010) כזעזוע מטלטל נוכח העדרה של תנועה פנימית (כמו בתיאור ה"אם המתה" של אנדרה גרין):
"כשאנו רואים אדם מת אנו נתקפים הלם מידי מאחר ואין הוא זז, דבר אינו נע, ואף התנודות התת-סיפיות ביותר של טעינות חדלות. אנו קולטים זאת במבט… בלא תנועה אין אנו יכולים לפענח או לדמיין פעילות נפשית המתרחשת מתחת לפני השטח, את המחשבות, הרגשות, את הרצון. כך אנו יודעים שאין כל נוכחות חיונית".
באופן דומה כאשר האם לובשת "…פנים דוממות…כשאינה מזיזה את פניה כלל, אף לא במבע הפנים הקטן ביותר הילוד ואף הפעוט מתערער תוך שניות" (שם, עמ' 9-10).
כפי שברור לנו יותר ויותר התנועה הפנימית של המטפל – תנועה תחושתית-מנטאלית סמויה היא תנועה שהמטופל קשוב לה, שומע אותה, ונענה לה:
סימינגטון (1983) מסביר:
"טענתי היא שהפעולה הפנימית של חופש אצל האנליטיקאי גורמת לשינוי אצל המטופל…הסוכן המהותי לשינוי הוא הפעולה הפנימית של האנליטיקאי ו[העובדה] שפעולה זו נתפסת על ידי המטופל ומחוללת שינוי. אפילו לפעולה המנטאלית הפנימית ביותר יש מופע… שניתן לחוש בו, אף שתחושה זו עשויה להיות לא מודעת…" (שם, עמ' 286).
במקביל לדיאלוג האנושי-פסיכותרפויטי המילולי מתרחש לכן דיאלוג אחר, סמוי, המתחולל מתוך הקשבה עמוקה לדו-שיח הפנימי שבין התנועה המנטאלית לתחושתית-רגשית. דיאלוג זה בא לידי ביטוי גם בדיאלוג התנועתי-חיוני שבין מטפל ומטופל המכוונים זה כלפי זה:
ויניקוט (1968) מתאר פאציינטית ש :
"… נעצה את צפורניה בעור ידי ברגע של התרגשות חזקה. הפירוש שלי היה: "אאו"! זה בהחלט לא עירב את הכישורים האינטלקטואליים שלי, אך היה די מועיל משום שהתגובה היתה מידית (ז"א, לא אחרי הפסקה למחשבה) ומשום שפירושה אצל המטופלת היה שהיד שלי חיה, שהיא חלק ממני, ושאני נמצא כאן כדי שתשתמש בי… " (שם, עמ' 98).
קוהוט (1978) מסביר לנו את תולדותיו ותוצאותיו של הדו-שיח החיוני הלא-מודע כך:
"תהיה חומרת המכות אשר הגרנדיוזיות של הילד נחשפת אליהן במציאות החיים אשר תהיה, החיוך הגאה של הוריו ישמר מעט מהאומניפוטנציה המקורית, שתישמר כגרעין של ביטחון-עצמי וודאות פנימית באשר לערך-עצמי, המקיימים אדם בריא לאורך-משך חייו…יהיו האכזבות באשר לחולשותיהם ומגבלותיהם של זולתי העצמי…שלנו גדולות ככל שתהיינה, ביטחונם העצמי כאשר נשאו אותנו בהיותנו תינוקות, כאשר התירו לנו למזג את העצמי החרד שלנו בשקט שלהם – באמצעות קולם הרגוע, או באמצעות קירבתינו לגופם הנינוח כאשר החזיקו אותנו, יישמרו בקרבינו כגרעין של עוצמת האידיאלים המנחים אותנו, ושל הרוגע שאנו חווים בחיינו בהנחייתן של מטרותינו הפנימיות" (שם, עמ' 417).
על פי אופן התבוננות זה תנועה אינה ההפך מפעילות אחרת, שקטה יותר. היא גם אינה אירוע חיצוני, פרפורמטיבי במובן האמנותי של המילה. תנועה, חיוך, אופן אחזקה – היא גילומם של החיים. החיים מתגלים בדיאלקטיקה שבין תבנית – כגון הפנים – לבין חיוניותם, בין הגוף התחום בעור, לבין מבעו. הם מתגלמים במתח החיוני-יצירתי בין הגדרות ותיחומים – כיסא, ספה, חמישים דקות – לבין חריגה של הגוף-נפש, בתנודותיו ובתנועת החיים, מתחומו המורגל, אל עבר מימוש והגשמה עצמית.
תנועה היא מהות שעיקרה חופש, יצירתיות וחיוניות, ואפשרות לקשר המושתת על חיוניות.
בין תנועה פנימית לתנועה חיצונית:
אם כך מדובר בארבעה ערוצים:
- התנועה הגלויה בחדר – אל הסף, מעבר לדלת, בתוך החדר, אל מחוץ לחדר.
- התנועה – רצו ושוב- של הדיאלוג המילולי.
- התרחשות נוספת, חשובה לא פחות, של כל אותן תנועות פנימיות, שאינן באות לידי ביטוי, וגם שאינן הופכות לשיקוף, פירוש או הבהרה: כל אלו נאספות למחוז אחר של תנועה.
- דו-השיח בין תנועות פנימיות של חיוניות, של המטפל ושל המטופל.
אנטוניו דמאסיו (1999) בספרו "התחושה של מה שמתרחש" מתאר תנועות פנימיות אלו כ"תחושות רקע" הכוללות תחושות נוחות ומתח ותנועה נסוגה ותנועה לקראת.
ליונס רות (2006), חוקרת עם עמדה טיפולית התייחסותית ערכה מחקרי-אורך בהם בדקה מהם הגורמים המנבאים התפתחותה של הקטגוריה הדיאגנוסטית של "הפרעת אישיות גבולית". שני מדדים מנבאים היו קשורים במרכיב גנטי ומרכיב של חשכים מוקדמים מובהקים. אולם אחד משלושה המדדים המובהקים של מחקרה היה קשור בתנועה. ליונס-רות צפתה באינטראקציות אם-תינוק. כאשר נצפו אימהות לתינוקות – שבהמשך חייהם פתחו "הפרעת אישיות גבולית" – חוזרות לחדר לאחר היעדרות החלו התינוקות קרבים אליהם. בתגובה לתנועה זו של התקרבות נצפו אימהות אלו מגיבות בתנועה של נסיגה, לעתים – היא כותבת – כמעט בלתי מורגשת. באתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית" מתאר דוד אופנהיים (2009) בצורה נוגעת ללב מלים שנחרטו בו מהרצאה של ליונס-רות:
"התינוקת שלנו ממשיכה להיות זקוקה לקרבה, למגע, והיא מתחילה לזחול לכוון האם, שנותרה עומדת, נטועה במקומה. היא זוחלת מספר פסיעות ואז עושה היא דבר לא צפוי: היא נשכבת על הרצפה, נדמית כקורסת, ובוכה בכי תמרורים."
בלא שאנו ערים לכך מספיק תנועה חיצונית מחייבת אותנו תמיד למאמץ מאחר והיא דורשת פעולה הפוכה לכוח הכבידה. (ניתן לומר שאמהות אלו לא התאמצו ושלכן לתינוקות לא היה מודל לאפשרות של התכוונת המגולמת במאמץ של תנועה קדימה, כלפי האחר). תנועה דורשת לכן טרנספורמציה כלשהי – התכוונות, כוונה, רצון ואומץ. בשדה הפעולה הקליני תנועה חיצונית מחייבת חריגה מדפוס נוכחות עכשווי: היא מחייבת שינוי של פרוצדורות מורגלות, המעוגנות בזיכרון הפרוצדוראלי שלנו אודות הדרך הנכונה בה אנו קוצבים לעצמנו חמישים דקות, ארבעה קירות, תנוחת ישיבה, כשכל אלו מהווים לגבינו הגדרות מורגלות של עשיה טיפולית.
מוכנות זו, מוקדשות זו, היא המאפשרת לנו לנוע אל עבר – לא לאחור – נוכח מצוקה, ומאפשרת למטופלים שלנו להכיר את האפשרות של "הפנמות מתמירות" של נוכחות בכוליותה.
ג'רמי סאפרן (2006), פסיכואנליטיקאי ותלמיד בודהיזם במסורת הטיבטית של דזוגצ'ן מתאר את תהליך החניכה במסורת הבודהיסטית כך:
"אין די רק בכך – לשבת ולצפות בתודעתך שלך. דרוש מתרגל מתקדם על מנת להצביע עבורך על הכיוון הנכון, על מנת שיוכל לתת לתלמיד אפשרות להתבונן בהתנסות של ערות.
…איך נראה תהליך חניכה "מסתורי" זה בפועל?" (שם, 207).
סאפרן ממשיך. הוא מתאר את המורה של המורה שלו כדמות מעוררת יראה, ואת חדרו החדור תחושת קדושה. אז הוא משתף בסיפור שסיפר לו המורה שלו על עצמו, עת היה ילד המקבל את חניכתו:
"לפני שידעתי מה אירע המורה שלי עשה משהו מאוד לא-שגרתי. מה היה זה? לפתע הוא חיבק אותי והרים אותי, רגלי באוויר. אז נתן לי נשיקה אדירה בצדי פני. למשך זמן ארוך…נעטפתי בתחושה של חמימות עצומה, ביטחון, ועוצמה" (שם, שם).
רענן קולקה (2003) מתאר:
"מטופל שאבד את בנו באחד מקרבות לבנון. הוא שוכב על הספה, לעיתים רועד בכל הגוף, מסרב לקום מן הספה, לשבת אסוף יותר בכורסה, לא מתכסה בשמיכה. "הוא לא מכוסה אז גם אני לא. לשנינו קר"…ואני לידו, לא יודע את נפשי, מצומרר וקפוא גם אני. …בכיו כבד בכל צורה אפשרית, צרחות, יבבות, דמעות אין קץ.
אנחנו חודשים לאחר האסון. הוא שוכב ללא נוע, ואט אט ידו נקמצת לאגרוף והוא מכה, ומכה ומכה את הקיר שלידו. אני משדלו שיחדל, שידו כבר כואבת שזעמו כבר הוקשב, שכאבו התקבל.
וכשהוא לא מפסיק ואני רואה את עור פרקי ידיו נבקע אני שם את ידי בין הקיר לבין כף-ידו הממשיכה להכות ופוסקת, נחה מעט בתוך ידי."
כמה מלים על "פרוצדורליות – תהליכיות":
את המונח "פרוצדוראליות" ניתן לראות כגלגולו של המונח "אנאקטמנט" בתמונת-ראי, בהתייחסותו למהלך התהליכי, הלא ורבאלי בהכרח של הטיפול. הפרוצדורליות מתארת את תהליך הקניית המשמעות מתוך עצם התהליך המורכב – בצד הדיבור – מביטויים סמויים של תנועות פנימיות וחיצוניות והיענות (או אי-היענות) לתנועות אלו. מערכות אלו של הקניית משמעות באות לידי ביטוי בתנועה או בפעולה. לכמן (2010) כותב שייצוגים התייחסותיים וידע התייחסותי סמוי המתגלה באופן זה מבטאים 'הבנה', והם לכן חלק בלתי נפרד מהתהליך האנליטי.
כאשר רענן נענה לידו של המטופל הכואב בצורה עמוקה כל-כך – באופן בו הוא נענה, הוא סיפר – באופן 'תהליכי' ובלא מלים – אודות חיוניותו ותנועתו העומדת לרשות המטופל. (בדומה לויניקוט – שבתנועתו הפנימית הציע את ידו לשימושה של המטופלת שלו). רענן – בתנועתו אל עבר המטופל – תנועה שחרגה ממורגלות התהליך הטיפולי-אנליטי – סיפר לאב השכול שהמפגש עם המציאות יכול להיות גם אחר מאשר חסר-מנוח, קשה וכואב.
אפשר לומר שידו הרכה נתנה פשר אחר למכות הכואבות.
מנקודת מבט קוגניטיבית מספר לנו קליימן (1991) שהבסיס ליצירה של אידיאליזציות מתמירות הוא היכולת לייצר "… עיבוד מחדש, באופן ישיר, של תהליכים רגשיים בלא שימוש בתובנה, באמצעות התנסות אמפטית חדשה עם האנליטיקאי" (שם, עמ' 373). התנסויות אלו רוויות במסרי-חושים המלווים את האחזקה והתנועה ומהוות – אומר הגמן (2010) את הבסיס להתפתחות היכולת לדימיון אמפטי. כלומר- האפשרות שלנו לחוש אמפטיה כלפי עצמנו ואחרים ראשיתה בממד זה של דמיון, הרווי בתחושות של חיוניות, המלווה בתנועתיות פנימית-חיצונית: אמפטיה רוויה לכן בשזירות של ממד קינסתטי-אסתטי-תנועתי-מנטאלי-פנימי. במובן זה, אמפטיה היא פיתוח בדמיון של תנועה מותאמת, המוקדשת לעצמיות של האחר. במקום בו יש קטיעה ברציפות החוויה שבין התנועות הרוטטות של תנועה פנימית לבין ביטוייהן בעולם נדרש המטפל לתת תוקף לתנועה הפנימית בהתייצבותו הכנה והאמיצה לצדם של גילויים פנימיים – של תנועות – שבלעדיו לא יבואו לידי ביטוי בעולם.
דומה שגם בעניין זה מציב בפנינו קוהוט חידה שפתרונה נעוץ לא בתבניות מורגלות של פסיכואנליזה, אלא באומץ לחרוג מהן ומהדיאלקטיקה שבין נחיצות-הצורה לחופש התנועה. נדמה לי שדיאלקטיקה זו ניזונה לא רק מן הציר ההתפתחותי של רגרסיה והתפתחות אלא גם מן הציר הקושר בין מוות לחיוניות.
ב"כיצד מרפאת הפסיכואנליזה" ובהרצאתו האחרונה, ימים ספורים לפני מותו – הרצאה ששמה "אודות האמפטיה" – קוהוט (1984) מציב מבנה התפתחותי של אמפטיה, שיסודו בממדים גופניים, תנועה במרחב ותהליכים פרוצדוראליים. מתוך פרספקטיבה זו ארצה להתבונן באופן בו – מתאר לנו סטרוזיאר (2001) – את תיאור המקרה הנוגע המופיע בהרצאה האחרונה שנושא קוהוט, ימים ספורים לפני מותו:
"לפני שנים רבות היה קוהוט מעורב באנליזה ממושכת בה טיפל באישה שסיבלה עמוק. לאחר שעזבה אנליזה אחרת באופן לא צפוי היא נשכבה על הספה ביום הראשון ואמרה שהיא מרגישה כמו בארון-מתים, בו המכסה עומד להיסגר בצליל "קליק".
במשך השנים של טיפול באשה זו קוהוט הבחין שהיא מצויה בדיכאון עמוק כל-כך שהיו פעמים רבות בהן חשב שיאבד אותה, ושהיא תאבד עצמה לדעת. בתוך הקשר זה – מספר לנו סטרוזיאר – פעם אחת התחוללה בו תנועה ספונטאנית – "he was…spontaneously moved" – לשאול אם תרצה לאחוז בשתי אצבעותיו בעוד היא מדברת. "אולי זה יעזור לך", הוא אמר לה.
הוא הוסיף ואמר ש"…היה זה תמרון מוטל בספק, ושאין הוא ממליץ עליו ככלל. אך הוא היה נואש. אז הוא קרב את כסאו אליה ונתן לה שתיים מאצבעותיו לאחוז בהן".
הפסיכולוג ומורה הזן-שיאצו שיזוטו מסונגה (1977) מסביר שפעולותינו היומיומיות הן פעולות שאינן מובנות מעליהן מאחר ואנו מצויים בהתמודדות מתמדת עם כוח-הכבידה. מנקודת-מבט זו תנועה זאת של קוהוט אינה מהווה מטאפורה וייצוג של הנפשיות אלא גילום הנפשיות כפעולה תהליכית של התמודדות עם המציאות.
כפי שאנו יודעים התמודדות פעילה זו היא התמודדות מתמדת, שאינה מובנת מאליה, של אנשים הניצבים מול מציאות מצמיתה, של דיכאון, אבל או מוות.
בדיונם בהרצאה האחרונה הזו של קוהוט כותבים בקאל וקרלטון (2010):
"כשאנו חוזרים להערותיו של קוהוט (1981), אנו מבחינים שהוא לא נענה למטופלת המדוכאת שלו בהצעת פירוש בתגובה לצורך שלה. קוהוט הבין באמצעות האמפתיה שלו למטופלת בשלב זה, שלא ניתן לתווך חוויה של התאמה אמפטית לחוסר-חיוניותה, באמצעות מבע מילולי של תחושותיו כלפיה. המטופלת היתה צריכה לחוש בחריגתו של קוהוט מגבולותיו…
….אף שהבנתו האמפטית של קוהוט ותגובתו…. התבססו על מבנה התיאוריה שלו, הם לא הוגבלו על ידי המגבלות ש[עשויות היו] להנחות אותו לפרש את הצורך…ולא לספק אותו…"
להבנתם של באקאל וקרלטון, בתנועתו זו, החורגת ממבניות התיאוריה שלו סיפר קוהוט למטופלת משהו אודות תנועה החורגת מגבולותיה, משהו אודות אנושיותו-אנושיותה. הוא הדבר אותו הוא חולק אתנו, קהל המאזינים, דווקא ברגעים לפני שהוא הולך ונע אל מעבר לתבניות וגדרות החיים.
בניתוח שלו את תוכן הרצאתו האחרונה של קוהוט לכמן (2010) מפרש את המסר של קוהוט וכותב לכן:
"הקשיבו לי ותנו את ליבכם לדברי, אך אל תתנו להם להצמית של היצירתיות שלכם. שימו לב שכאשר אתם עושים התערבויות שאינן אנליטיות, אתם עושים כן בנדיבות, כך שהן הופכות את התהליך האנליטי נתון להתגלות מתמשכת. ו – אם המטופל הוא אובדני באופן מסוכן – אל תקפאו בחוסר-תנועה במקומכם!"
("And, if the patient is dangerously suicidal, don't just sit there!")
תנועת גלי המים, הנענים לכוח הכבידה בלא לוותר על מהותם (המתגברת על אותו כוח עצמו), ומלחכים את סלעי החוף. בשולחם את אדוותיהם אל פני החול מסמנת את היותם של המים ים-חוף, יבשה-ים, בלא אבחנה מוחלטת בין השניים. באופן דומה מסמן ויניקוט את פרדוקס האי-שניות כאשר הוא כותב: "לו אהיה חי כאשר אמות" ובעצם מלים אלו קושר בין חיוניות ליצירתיות. אני מציע שבתנועתו האחרונה, אל עבר מותו שלו, כיוון קוהוט – כויניקוט לפניו – להיות חי ברגע מותו, כשהוא קושר בין אמפתיה, תנועה פנימית, תנועה חיצונית ודיאלוג יצירתי. באופן הזה הוא מעמיד זולתיות- עצמית כזו היודעת שאף שדינו של ארון המתים להיסגר ושל המוות לשרור, תנועת שתי אצבעות המושטות באמפטיה ונענות לכן בתנועה מקבלת, הן תמצית של חיים שמן הראוי לחיותם, על מנת שהמוות יהפוך חלק מן החיים, ולא רק שלילתם.
כמעט ואנו יכולים לדמיין שידע שאם זאת היא תנועת חייו, בשקיעתם המוגשמת היא תפגוש, מן העבר השני, שתי אצבעות מושטות אליו כאשר לבסוף יחתום ארון המתים את צורת תנועת-חייו כפי שהתגלמה בחיים אלו.
מקורות:
- קולקה, ר. (2003). בין הפצעה להתמוססות: יחסי זולתעצמי – קואן פסיכואנליטי לחידת הגוף. הרצאה ב נוכחות הגוף בפסיכותרפיה: גישות מזרחיות ומערביות. יום-עיון של החוג לפסיכולוגיה והחוג ללימודי מזרח-אסיה באוניברסיטת תל-אביב.
- Bacal, H.A. and Carlton, L. (2010). Kohut's Last Words on Analytic Cure and How We Hear Them Now—A View From Specificity Theory. Int. J. Psychoanal. Self Psychol., 5:132-143.
- Clyman, R.B. (1991). The Procedural Organization Of Emotions: A Contribution From Cognitive Science To The Psychoanalytic Theory Of Therapeutic Action. J. Amer. Psychoanal. Assn., 39S:349-382
- Damasio, A. (1999). The feeling of what Happens: Body and emotion in the making of consciousness. London: Harcourt Brace and Company.
- Hagman, G. and Press, C.M. (2010). Between Aesthetics, the Coconstruction of Empathy, and the Clinical. Psychoanal. Inq., 30:207-221
- Kohut, H. (1955). The Haunting Melody. Psychoanalytic Experiences in Life and Music. Psychoanal. Q., 24:134-137
- Kohut, H. (1957). Observations on the Psychological Functions of Music1. J. Amer. Psychoanal. Assn., 5:389-407
- Kohut, H. (1959). Introspection, Empathy, and Psychoanalysis—An Examination of the Relationship Between Mode of Observation and Theory1. J. Amer. Psychoanal. Assn., 7:459-483
- Kohut, H. and Wolf, E.S. (1978). The Disorders of the Self and their Treatment: An Outline. Int. J. Psycho-Anal., 59:413-425
- Kohut, H. (1979). The Search for the Self, Vol.4. New-York: International Universities Press.
- Kohut, H. (1984). How does Analysis Cure? Chicago: Un. Of Chicago Press.
- Lachmann, F.M. (2010). Going Home. Int. J. Psychoanal. Self Psychol., 5:144-159
- Lyons-Ruth, K. (2006). The Interface Between Attachment and Intersubjectivity: Perspective from the Longitudinal Study of Disorganized Attachment. Psychoanal. Inq., 26:595-616
- Masunaga, S. (1977). Zen-Shiatsu: Harmonizing Yin and Yang for better health. Tokyo: Japan Publications.
- Safran, J.D. (2006). Before the Ass Has Gone, the Horse has Already Arrived. Contemp. Psychoanal., 42:197-211
- Stern, D. (2010) Forms of Vitality.: Exploring Dynamic Experience in Psychology, the Arts, Psychotherapy and Development.
- Strozier, C.B. (2001). Heinz Kohut: The Making of a Psychoanalyst. New York: Farrar, Straus & Giroux.
- Tanahashi, K. (1985). Moon in a Dewdrop: Writings of Zen Master Dogen. Toronto: Harper and Collins.
- Trevarthen, C. (2005). First things first: infants make good use of the sympathetic rhythm of imitation, without reason or language. J. Child Psychother., 31:91-113
- Winnicott, D.W. (1968). Communication between mother and infant and infant and mother, compared and contrasted. In Winnicott, .D.W. Shepherd, R. and M. Davies. (Eds.) (1987). Babies and Their Mothers. London: Free Association Books.