מדוע חנה ארנדט? מדוע נעור כיום – למעשה החל בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים – עניין כה רחב בחשיבתה, בעיקר בחשיבה הפוליטית של מי שסירבה במפורש לתואר "פילוסופית" – "אינני שייכת לחוג הפילוסופים … אינני מאמינה שהתקבלתי בחוג הפילוסופים", אמרה בראיון טלוויזיוני נודע שנערך במערב גרמניה ב-1964 עם העיתונאי גינטר גאוס? מדוע נעור אפוא עניין בין-לאומי כה רחב במכלול יצירתה כעשור לאחר פטירתה ב-1975? מדוע במקומות אחרים ומדוע בישראל? האם בישראל כמו במקומות אחרים? האם התרחשה כאן פגישה מחדש או בעצם לראשונה עם יצירתה, שתמיד הסבה מבוכה ומצוקה, יצירתה של אשה מחוברת עד דק ונוכריה, אירונית, ניגעת אך חסרת רחמים? האם מדובר בשיבת המודחק, ברהביליטציה, במפגש טקסי המתעקש על המוכר, או שמא בניסיון פורה – החל בכנס שנערך בירושלים ב-1997, המשך בפרסומו לראשונה בעברית על הדו"ח על אייכמן ובראשיתו של פרויקט תרגום הגותה, שניצניו הראשונים, "מקורות הטוטליטריזם" (בתרגומה של עדית זרטל), יראו אור בקרוב – לחשוב עם ארנדט, באמצעותה או בעקבותיה?
אנסה בדקות הקרובות לפרוש כמה תשובות ראשוניות וטנטטיביות לשאלה הזאת, ברוחה של ארנדט, שעבורה היוותה הטנטטיביות סימן היכר של חשיבה ראויה לשמה, כלומר חשיבה לא-מהותנית, לא-יסודניות, הנשענת על ארעיות ההוויה. אנסה להציע תשובות המציירות מגמה ואולי גם, ככלות הכל, משאלת לב, ושהאופק שלהן הוא מושג ה"ביקור": הביקור של חנה ארנדט. אין הכוונה רק לאותו ביקור קונקרטי שערכה בישראל ב-1961 בתקופת משפט אייכמן, שבעקבותיו כתבה סדרת מאמרים ב"ניו יורקר" שכונסו בספר "אייכמן בירושלים", שאליו אתייחס בהמשך בקצרה.
הכוונה לביקור כמעין פואטיקה של קיום שכמו מחלצת את פעולת הקריאה מהתנסות טקסטואלית במובן הצר, ביקור המזמין את ההוגֶה או ההוגָה שבהם אנו קוראים לחבור אל חיי היומיום ויתר על כן לעבֵּר אותם כדרך ה"פקודה", ה-visitation הנוצרי, עיבור נסי, אינטלקטואלי ואָפקטיבי, המתרחש כך באזור קדמוני של ההתנסות, גם אם הוא פוקד לכאורה אנשים מבוגרים, הנתבעים אזי, תוך כדי הביקור ובעקבותיו, למתוח את גבולותיהם, לדמיין את עצמם אחרת, כנולדים מחדש, ואפילו לשאול את עצמם אם הם יכולים יותר מכפי שהם מדמיינים וכמה הם מוכנים לנסות במחשבה ובפעולה; ביקור החושף אפוא ביתר חדות את המקום השברירי שממנו אנחנו חושבים ובהרחבה קוראים, כותבים והוגים. במקרה שלפנינו, מדובר בביקורה של הוגה "אקזיסטנציאליסטית", או ביתר דיוק אקזיסטנציאלית במובן עמוק, שפיתחה מטפורה ייחודית כדי להתמודד עם העולם הפוסט-טוטליטרי, לאחר אותם ניסיונות מגלומניים לאורך המאה העשרים, שבהם עסקה בהרחבה, לצמצם את עולם הריבוי, לשחק באופן ציני עם תחושת הריק שביסוד המצב האנושי, לחשוף את הרפיון האנושי למניפולציות הגרועות ביותר ולרוקן כך את העצמי מעצמיותו ומאנושיותו: מטפורת ה"נטליות", ה"הולדת", כלומר המידה שבה בואו של אדם לעולם הוא מניה וביה התחלה, יכולת להתחיל, ליזום, לייסד, או, במילה אחרת, חירות. העובדה האונטולוגית של ההולדת עומדת אפוא ביסוד הפעולה. ומטבעה של כל התחלה, אומרת ארנדט, שהיא פורצת לעולם כאי-הסתברות אינסופית, כהפרעה, כשוק או כנֵס. כל הקיום שלנו נשען על שרשרת נסים, על אירועים בלתי צפויים שעובדתיותם חורגת מכל הטרמה ושהאימפקט שלהם אינו ניתן לניבוי ולפענוח מלא.
הרי אפוא תשובה אחת לשאלה שהצבתי והקשורה ברגישות פוסט-מודרנית שהגותה של ארנדט מידברת עמה. את המבוא לספרה "בין העבר לעתיד" פותחת ארנדט בציטוט מ-1946 מאת המשורר ואיש הרזיסטנס רנה שָאר: "המורשת שלנו נמסרה לנו ללא צוואה". היא מבקשת לציין בכך חוויה של אי-המשכיות בזמן, של קרע או קטיעה, שנכחם המסורת הקיימת אינה בוררת מתוכה ואינה מציינת ומַנחה היכן גלומים אוצרותיה ובמה נעוץ ערכם. העבר עודנו נוכח, אבל הוא מבוזר ואין סיפור אחיד המקנה לו סדר והיגיון כרונולוגי או שיטתי, כזה המפריד בין החיובי לשלילי, בין האורתודוקסי להרטי, בין הרלוונטי ללא-רלוונטי. חמור מזה, השכחה אינה רק מנת חלקם של היורשים. אפילו השחקנים והעדים, אלה שדומה שברגע חולף החזיקו באוצר, איבדו כל מסגרת רפרנציאלית החיונית להיזכרות ולשימור. ארנדט אמנם אינה מדברת על הרגישות הזאת באופן מלנכולי.
בכך אולי היא שונה מהוגים מסוימים המזוהים באופן מובהק עם הפוסט-מודרניות, בצדק או שלא בצדק, כמו ז'אן פרנסואה ליוטאר או ז'אק דרידה. היא גם אינה מפתחת פילוסופיה של "ניצולים" או "שרידים", ומושגי האשמה והקורבן אינם הופכים לפיגורות שולטות בכתיבתה. העמדה הנחרצת הזאת עומדת גם ביסוד הטונליות השונה שניכרת בדו"ח שכתבה על אייכמן ועל הבנליות של הרוע. שכן דומה שארנדט שואלת שם מבלי לשאול זאת במישרין באיזו מידה ניתן או ראוי לכונן זהות – תרבותית, לאומית – על יסודות טראומטיים, ואם ניתן לחרוג ממלנכוליה אל מעבר למלנכוליה או מעבר לעונג המלנכוליה. ועם זאת, מצד אחר, נקודת המוצא הברורה של כל המהלך המחשבתי שלה הם המשטרים הטוטליטריים ו"אחרי אושוויץ". ארנדט מתיקה, בעקבות אירועי המאה והשאיפה הטוטליטרית והטוטליסטית, את נקודת הכובד מאידיאולוגיות המבוססות על סיפור-על טרנס-היסטורי רצוף או דיאלקטי, המציג עצמו כהכרחי, למנעד רחב של סיפורים שבריריים, טנטטיביים כאמור, שהיכולת לספרם בגוף ראשון היא קודם כל תנאי לאינדיווידואציה, להיותך "מי" או יחיד-בין-אחרים, יכולת העשויה להיות גם התחלה חדשה בעולם של פעולה פוליטית אותנטית. במונחי "בין העבר לעתיד" היחיד – כל יחיד, בין שהוא הוגה ובין שאינו כזה, חי באינטרוול היסטורי מוחשי בין דברים שאינם עוד לבין דברים שטרם קרו, ועליו הנטל לסלול לעצמו דרך בין היזכרות להטרמה.
הז'אנר של כתיבתה של ארנדט הוא אמנם במידה רבה נרטיבי. העידון הכרוך בפעולת הסיפר, בהעתקת הדובר מסדר החוויה המיוסר, הגופני, הפרטי בתכלית לסדר ההופעה הפומבית והתקשורת עם האחרים, הוא לדידה הפעילות האנושית העילאית, ומי שקורא או קורא-מחדש בדו"ח שלה על אייכמן יבחין כי זוהי אמנם הפריזמה שדרכה היא מעריכה או שופטת, לא כל שכן מאזינה לעדויות במשפט. כשם שבנליות מציינת עבור ארנדט, במידה רבה, דלות לשונית ואי-יכולת לסיפר, כמו במקרה של אייכמן, חריגה מבנליות כרוכה ביכולת לספר סיפור. כך למשל: "הדיווח הנקי ביותר והברור ביותר נמסר מפיה של צביה לובטקין-צוקרמן, היום אשה בת ארבעים, עדיין יפה מאד, משוחררת לחלוטין מרגשנות או מחמלה עצמית; העובדות שמסרה היו מאורגנות היטב, והיא תמיד היתה בטוחה בנקודה שרצתה להבהיר".
מול הלשון המושחתת והבנלית של אייכמן – שחלקים ניכרים בדו"ח הן ניסיון לתארה ולאפיינה – ניקיון ובהירות; מול הפאתוס שאינה יכולה לשאת, חריגה מן הפסיכוסומטי אל ה"מי" הצלול של הדוברת. יתר על כן, פעם אחת לאורך כל הדו"ח מצטטת ארנדט סיפור כמעט במלואו, בקושי מתערבת, ומוסיפה פרפרזות בצמצום. עשר הדקות של סיפורו של זינדל גרינשפן כתובות באופן המקרב למרב את זמן הדיבור לזמן הקריאה. זוהי האמירה המפורשת שלה על הסיפר, ומשום כך היא גם אינה מתוארת או מופשטת לרמה עקרונית.
כמו הבנליות, גם הדה-בנליזציה אינה זקוקה לתיאוריה. היא מה שהיא, מה שהיא מספרת, מה שהיא מפעילה: "הוא בא לספר את סיפורו, והקפיד לענות על השאלות שהציג לו התובע; הוא דיבר בבהירות ובתקיפות, ללא קישוטים, כשהוא ממעט במילים". ניתנות לתקשורת, מילים שמבקיעות לאחר, לאחרים. [והיא ממשיכה] "הסיפור הזה ארך לא יותר מעשר דקות – הרס חסר טעם וחסר תכלית של עשרים ושבע שנים בתוך פחות מעשרים וארבע שעות – וכאשר הוא הסתיים אפשר היה לחשוב את המחשבה הטיפשית שכל אחד, כל אחד חייב לקבל את ההזדמנות שלו להעיד. אלא שבישיבות האינסופיות שבאו אחר כך התברר כמה קשה לספר את הסיפור, שלפחות מחוץ לעולמה מהפך היוצרות של השירה דרש טוהר נפשי, תום לב מוחלט וצלול, ותבונה שרק צדיקים ניחנו בה. לאיש לא היתה לפני כן או אחרי כן אותה הגינות זוהרת של זינדל גרינשפן".
ההטעמה הז'אנרית הזאת חשובה אם כן כדי לקרוא בדו"ח על אייכמן מחוץ לקונבנציות הפרשניות שהוטלו עליו שנים כה רבות, ואשר צמצמו אותו לשאלת הביקורת של ארנדט על היודנראט, על הפוליטיזציה של המשפט ועל מה שנתפש כבנליזציה שערכה לרוע הרדיקלי של הנאצים. אבל דומני שראוי לקרוא בו, אולי בראש ובראשונה, כדו"ח על הלשון, על יחסי לשון-עולם, מדיבורי סרק וקלישאות ועד לחדשנות פואטית משחררת, ומן הפריזמה הזאת להציע ניתוח לבנליות ולרוע. שכן המחווה של ארנדט היתה ונשארה, לכל אורך הגותה, אידיוסינקרטית. "אינני שייכת לחוג הפילוסופים", העידה על עצמה, כאמור, אך דומה שלא השתייכה לשום חוג מובהק וכי אין לה סוג דיסציפלינרי חד-משמעי, לא כל שכן פוליטי או אידיאולוגי.
במידה רבה כמו ולטר בנימין, ידידה, שלאחר מותו דאגה לכנס את יצירתו באנגלית ולהקדים להם דברי מבוא מאלפים, גם היא ראויה למסכת ה"לאווים" שקשרה לראשו: ארנדט אינה פילוסופית ואינה משוררת, אינה היסטוריונית ואינה מבקרת ספרות, מעודה לא חשה בנוח בממסד אוניברסיטאי ונשארה חיצונית לו גם כשעבדה בקמפוסים כשיקגו, בניו סקול בניו יורק ואחרים, משאירה לעצמה לפחות מחצית שנה למסעות באירופה ולכתיבה. היא לא זה ולא זה ובתוך כך היא כל אחד מן התארים הללו, מבקרת, פילוסופית, כותבת, בעלת עולם אקלקטי של מושגים ושדות ידע – כלכלה, סוציולוגיה, ספרות, מדע המדינה, היסטוריה, שירה, פסיכולוגיה חברתית – הנוטלת על עצמה לעצב מושגים חדשים במסורת הפוליטית האירופית, נוכח המשבר של המודרנה, שקיעת המטאפיזיקה ואי-היכולת לצדק אפוא באופן מסורתי את מוסדותינו הפוליטיים והחברתיים, או לסירוגין לעדכן מושגים ותיקים שצמחו בהקשרים היסטוריים קונקרטיים, כמו חירות, סמכות, מהפכה, או עצם מושגו של הפוליטי.
ההמצאה או העדכון מכוונים להתנתק מכל קונפורמיות אידיאולוגית או אינטלקטואלית, מן ההגנות שאנשים נוטים לבנות מפני אירועים ועובדות באמצעות קונבנציות תפישתיות ולשוניות. "תמיד אותו סיפור נושן", היא אומרת בראיון, "היות שבוי במילת מפתח, אי-היכולת לחשוב או לחלופין אי-המוכנות לראות תופעות כמו שהן באמת, מבלי להחיל עליהן קטגוריות מתוך אמונה שבכך הן ניתנות לסיווג. זה בדיוק מה שמכונן חוסר אונים תיאורטי". ובמבוא למהדורה הראשונה של ספרה על מקורות הטוטליטריזם – באופן שמטעים את ההעזה שדורשת חשיבה, את הכורח ליטול מרחק שארנדט כינתה צפייה או שיפוט, את המפגש עם הבלתי נסבל כציוויה העליון של המחשבה, ומה שמשתמע מזה, שאילה על מהות הטאבו, על צדקתו, אמירת "כן" לדמיון ומאמץ למצוא מילים למה שאסור להעלותו על הדעת – היא כותבת: "הבנה אין פירושה הכחשת הנורא, גזירת החסר תקדים מתקדימים, או הסבר תופעות על ידי אנלוגיות והכללות, כך שאימפקט המציאות והלם המציאות אינם מורגשים עוד.
פירושה בחינה מודעת של העול שהטילה עלינו המאה שלנו, לא הכחשת קיומו ולא שעבוד צייתני למשקלו. הבנה, בקיצור, פירושה התמודדות קשובה, ללא מחשבה מראש, עם המציאות, תהא אשר תהא, והתנגדות כלפיה". דומני שמשום כך נחשבת ארנדט להוגה קשה. הקושי נוכח כתיבתה אינו מסדר מושגי או קוגניטיבי. זהו קושי לנוכח מתיחת הגבולות של ההעזה בחשיבה ולנוכח עמדת הסובייקט שלה. זוהי התובענות מרחיקת הלכת שלה הדורשת מאתנו להוליך את המחשבה שלנו לגבולות הנחשב, לחצות לעתים את הגבולות הללו, בראש ובראשונה אצל עצמנו, ואזי לשאול את שאלת הטאקט. הגם שהתשובה למה ייחשב כהסגת גבול או חילול נותרת סובייקטיבית וייחודית לכל אחד ואחת. חנה ארנדט עצמה כתבה במכתב לפנחס רוזן, לאחר שנודע לה שהזכיר בדברי ה"יזכור" שלו לקורט בלומנפלד, דמות אבהית שמילאה תפקיד מכריע בחייה ובהתוודעותה לציונות, את הביקור האחרון שערכה אצלו לאחר פרסום הדו"ח בסמוך לפטירתו: "כאב לי לגלות כי הביקור האחרון לקורט, שהיה בעל טבע פרטי ואישי באמת, נדון בפומבי. למטרת היזכור שלך זה היה מיותר לגמרי, והייתי מצפה שתדע שזו היתה הסגת גבול. אינני נוטרת לך. אך זה משום שאני יודעת שרגשותי ביחס להבחנה בין הפרטי לפומבי אינן זהות לשלך ושל אחרים". [30 באוגוסט 1964]
מדוע ארנדט? מדוע כיום? מדוע בישראל? התקבלותה המוקדמת של חנה ארנדט ראתה בה בראש ובראשונה תיאורטיקנית של הפוליטיקה, בלי שהתייחסה למקום של השאלה היהודית בכתיבתה. אבל פרסום קובץ המאמרים "היהודי כפריה" [מנודה] והביוגרפיה שהקדישה לה אליזבת יאנג בריל סימנו תמורה מכרעת בפרספקטיבה. ארנדט עצמה העידה במכתב לקרל יאספרס, פילוסוף, מנחה הדיסרטציה שלה על רחל פרנהאגן וידיד נפש, כי השאלה היהודית כיוונה תמיד את חשיבתה הפוליטית וההיסטורית. ואכן, אצל הוגה שבעבורה הניסיון האישי, האירועים הספציפיים והמחשבה שרוגים זה בזה כהנחת יסוד, ההתנסות היהודית באמנסיפציה ובאסימילציה, כישלונה ותוצאותיה הרות האסון, חיוניים להבנת התמטיקה, לא רק ביחס ליהודי גרמניה ואירופה, אלא גם ביחס לניסיונות אנלוגיים של עמים או מיעוטים אחרים, ביחס למה שארנדט כינתה "אקוסמיזם", כלומר העדר עולם וחוסר היכולת המשתמע מכך לפעול באופן פוליטי אפקטיבי.
ב"מסות על ההבנה" כתבה: "אינני מאמינה כיצד אפשרי תהליך מחשבה ללא ניסיון אישי. כל מחשבה היא אחַר-מחשבה, דהיינו, רפלקציה על עניין או אירוע מסוים". וארנדט תמיד הפעילה את הכפילות הזאת של משתתפת-מתבוננת: עוזבת את גרמניה משעה שברור לה שאינה יכולה לחיות שם כיהודיה, כלומר כאזרחית מדרגה שנייה; נוטלת חלק בארגון הציוני, בעליית הנוער בפריז, מכשירה ילדים בני 13-17 מגרמניה לעלות לפלשתינה; משמשת מנהלת בוועדת שיקום של אוצרות תרבות יהודיים מ-1944 ולאחר המלחמה מנהלת מבצע של הארגון באירופה; עורכת ספרותית בשוקן בניו יורק; כותבת ב"מנורה" וב-Jewish Social Studies. אין זה מוציא פעילויות אחרות בסביבות אינטלקטואליות מגוונות, ובכל זאת אין ספק כי העניין האקטיבי בשאלה היהודית מלווה אותה באינטנסיביות רבה משך כעשרים שנה ובגלים בשנותיה המאוחרות.
בתוך ההקשר הזה היא מפתחת את דיוקנן של שתי פיגורות קריטיות בהגותה, פיגורות המהוות אידיאל טיפוסים אנושיים – זו של הפרווני וזו של הפריה. הפרווני הוא מעין אביון סתגלן המפלס לו דרך לגדולה, להתקבלות בקרב בעלי הכוח, אדם המוכן להשתעבד מרצון, לדכא כל סינגולריות בתוכו, לשלם מחיר עצום למען הכרה חברתית, מרגע שהוא מפנים את הדימוי או התפקיד שיש לאחרים שם "למעלה" על עצמו.
ארנדט תתאר למעשה שני סוגי פרווני: אלה השייכים לבורגנות הממון היהודית ואלה השייכים לבורגנות הבילדונג או התרבות. על האחרונים נמנֶה לדעתה סטפן צוויג, שאת דיוקנו היא משרטטת בשיפוטיות חסרת רחמים לאחר צאתה של האוטוביוגרפיה שלו "העולם של אתמול" ולאחר התאבדותו של המחבר, דיוקן העומד על הקשר בין פולחן הגאונים, עושר תרבותי ועיוורון פוליטי; חיים שהתנהלו לדידה מאחורי סורגים, בגטו, אף כי העניקו לכלוּא ביטחון נדיר; אישיות בעלת מוניטין בתוך החברה הווינאית – וארנדט משרטטת בחריפות את עולם התיאטרון בווינה, אותו היא מבחינה מן העניין האתונאי בתיאטרון (באתונה, היא כותבת, חיפשו את המחזה עצמו, את תוכנו המיתולוגי, כדי להפוך באמצעותו לאדוני התשוקה שלהם ולמעצבי גורלם, ואילו בווינה גילו עניין בשחקנים או בווירוטואוזים בלבד); אישיות המוצאת עצמה לפתע דחויה ומושפלת, הנפגשת בעל כורחה עם המציאות של העם היהודי ועדיין אינה יכולה להתחייב לפעולה פוליטית. גירושו מגן העדן יוליך אותו לבסוף לייאוש ולהתאבדות.
דיוקנו של צוויג מנוגד במקומות אחרים לדמויות המשמשות את ארנדט לאפיון הפריה, או הפריה המודע, היינריך היינה וברנר לזר, קפקא, שלום עליכם וצ'פלין למשל, שאינם מבקשים להסוות את העובדה שהם פליטים שהודרו מחוץ לחוק. הללו הופכים את אובדן הבית, המשפחה, המקצוע או הלשון שהם חווים לעמדת צפייה אקטיבית וביקורתית, אירונית או הומוריסטית, עמדה המקבלת את האתגר ואת האחריות להיות בעת ובעונה אחת חלק מן הקהילה, שרק במסגרתה יכול הפריה לקיים חיים מלאים, אבל גם חיצונית לה, עצמאית כלפיה. חשוב להטעים כי ארנדט נמנעת מלעסוק בשאלת הזהות באופן תכני, מחוץ למונחים הפורמליים-אקזיסטנציאליים שמציעה הפילוסופיה שלה. פירושו של דבר, הכרה בקיום המובן מאליו העובדתי של היהודים, בלי להאיר את משמעותו של הקיום הזה, גם לא בגרסתו החילונית.
היתה זאת ארנדט הפריה המודע שכתבה את הדו"ח על אייכמן, שטרם הצלחנו כאן, כחברה, כקהילה חושבת, לעכלו ולהבינו – משימה המוטלת עלינו מכאן ואילך. מרי מק'רתי, ידידתה האהובה, שערכה את ספרה האחרון לאחר פטירתה, "חיי הרוח", היתה כנראה רחוקה דיה מן הפולמוס שפרץ בארצות הברית, בצרפת ובישראל לאחר פרסום הדו"ח, כדי לחוש באיכויות הוויטליות והאתיות העמוקות שלו. "בשבילי 'אייכמן בירושלים', כתבה לה במכתב, "חרף כל הזוועות שבתוכו, היה מרנין מבחינה מוסרית. אני מודה ללא הסתייגות שהעניק לי שמחה וששמעתי בו גם שיר תרועה: לא תרועת שנאה לטוטליטריזם אלא תנועת טרנסצנדנציה, מוסיקה שמימית, כמו זו של מקהלת הסיום של 'פיגארו' או של 'המשיח'". "רק מילה אחת על עניין מוצארט", משיבה לה חנה ארנדט ביוני 1964, "ההשוואה אפילו של אפקטים גבוהה מדי. אך תמיד אהבתי את המשפט משום שהיית הקוראת היחידה שהבינה מה שאלמלא כן לא הודיתי בו מעולם, היינו, שכתבתי ספר זה במצב מוזר של אופוריה, ושמאז שעשיתי זאת אני חשה, לאחר עשרים שנה, קלת לב על העניין כולו. אל תגידי לאיש: האין זו הוכחה שאין לי 'נשמה'?"