פרויד ואדיפוס: פנים אל מול פנים
מאת: ד"ר ארז בנאי
תקציר
בסתיו 1897 הגיעה האנליזה העצמית של פרויד לאחד מרגעיה הגדולים: פרויד גילה בחלומותיו תחושות של משיכה לאימו ותחרותיות עם אביו. במכתב לידידו הקרוב ויליאם פליס הוא כותב שאלו הן אותן התחושות שליוו את אדיפוס ואת המלט. זה היה גילוי לב אמיץ שהתפתח עם השנים והתגבש לאחד ממושגי המפתח בחשיבה הפסיכואנליטית לדורותיה: התסביך האדיפאלי.
בהרצאה זו אנסה להמחיש מהי העמדה הטיפולית האמפתית של פסיכולוגיית העצמי דרך התבוננות קרובת חוויה בעולמו הפנימי של זיגמונד פרויד בתקופה בה רגשו הרוחות בתוכו וסביבו, תקופה בה נטש תיאוריה אחת ופיתח אחרת במקומה. השאלה שאנסה לבדוק באמצעות כלי המחקר האמפאתי היא האם תחושות פנימיות של אובדן ביטחון, אכזבה, מרירות ותסכול שליוו את פרויד כאשר תיאוריית הפיתוי שלו נדחתה, חלחלו לתוך תהליכי הגיבוש של רעיונותיו העתידיים ועיצבו את תפיסתו הפסימית את טבע האדם כפי שהיא משתקפת בתיאוריה הפסיכואנליטית שיסד זמן קצר לאחר מכן. אנסה להמחיש כיצד תהפוכות אלה משתקפות ביחסו המשתנה של פרויד כלפי דמותו הספרותית של אדיפוס שהיה עבורו זולתעצמי מואדר. התזה אותה אציע היא שחוויות קשות של ניכור, בדידות ודחייה אותן ספג פרויד מכמה מהמטופלות שלו ומהקהילה המקצועית גרמו לו להחליף נרטיב אחד באחר – מתוך ריבוי הנרטיבים המגולמים בדמותו של אדיפוס לאורך חייו. בסיום ההרצאה אנסה גם לעלות השערות אמפאתיות על התחושות הפנימיות שהיה יכול לחוש אדיפוס כלפי פרויד בעקבות המיתוג מחדש שעשה לו בתרבות המערבית.
דו שיח דמיוני עם אדיפוס
אדיפוס : נולדתי עם רגל פגועה, הורי נטשו אותי, ברחתי מהורי המאמצים מכיוון שפחדתי לפגוע בהם. כל חיי נאבקתי בגורל האכזר של חיי וגם כאשר נקלעתי למציאות בלתי אפשרית שלא בידיעתי לקחתי על כך אחריות. ותראה על איזה תקן נכנסתי לדפי ההיסטוריה המודרנית: פרוורט, אדם בעל יצרים אפלים. מאות שנים של הערצה נמחקו ואיש כמעט אינו זוכר אותן כיום.
אני: זה כואב ומתסכל מאוד.
אדיפוס : אני לא בטוח שאתה מבין עד כמה. תאר לך אם היית במקומי? כיצד היית אתה מרגיש?
אני: מאוד מתוסכל ופגוע. (אחרי שתיקה מעיקה וקודרת) בו ננסה להבין מה פגע בך במיוחד?
אדיפוס : נפגעתי בעיקר מכך שפרויד שהכיר אותי טוב לא ראה אותי. את כל הזעם שהיה לו כתוצאה ממה שעשו לו הוא הטיח בי. הוא שכח את כל מה שהייתי עבורו וכמה כוח נתתי לו בראשית דרכו כאשר איש עוד לא הכיר אותו.
אני: אתה מרגיש שפרויד ניצל את הטרגדיה שקרתה לך בכדאי להרגיע תיסכולים וכעסים שבתוכו מבלי להראות איזה מאמצים גדולים עשית על מנת לברוח מהגורל האכזר שרדף אחריך. וכאשר בסופו של דבר נכשלו מאמציך לקחת אחריות ושלמת את המחיר הכבד
אדיפוס: כן, לפחות היה מציג תמונה יותר מאוזנת, מדגיש שמדובר בקללה שרדפה אותי ולא מיחס הכל לאיזה יצריות פרימיטיבית שקיימת בי.
אני: זה באמת כואב שהוא – אבי הפסיכואנליזה – לא היה בכלל אמפתי אליך, הוא לא הבין שגם דמויות ספרותיות יכולת להיפגע. בפרפראזה על דבריו של המשורר הגרמני היינריך היינה הוא לא הפנים שמי שפוגע היום בדמות ספרותית יפגע מחר גם בבני אדם.
אדיפוס: כן, ומי ששתק כאשר הוא פגע בי, שתק גם לאחר מכן כשהוא פגע בפליס, באדלר, ביונג ובפרנצי. במיוחד בפרנצי. כמה שהוא אהב אותו ואפילו רצה שיישא את ביתו, כאשר פרנצי חשב אחרת הוא לא היסס להוציא את דיבתו ולומר עליו שהשתגע. תראה, זה אותו דפוס התנהגות עם כולם. אני דמות ספרותית אני לא יכול לדבר או לכתוב. אך למה אתם שם שותקים? מדוע איש לא גואל אותי מהעוול הנורא שעשו לי?
אני: זה באמת מאוד מתסכל שמעט מאוד עבודות מנסות להציג גם פנים אחרות שבך.
אדיפוס: הלוואי וזה היה כך. יש כאלו כמו קווינודוז למשל שמנסים להראות את העוול שנגרם לי על ידי הורי ושלמעשה לא אני הייתי התוקפן. אך אני לא מכיר עבודות חדשות שמנסות להראות שהייתי גם גיבור תרבות, אדם נערץ, פותר חידת הספינקס – מישהו שפרויד העריץ גם בנעוריו וגם בזקנתו.
אני: זה מקומם שבסוף חייו הוא חזר להזדהות עם הפן של הגיבור שבך פותר חידותיה של האנושות אך הוא לא הציב אל מול התסביך האדיפאלי גם את הנרטיב של גבורה אדיפאלית. הוא לא הראה שהיה בך גם חלק בריא , אמיץ ונאור.
אדיפוס: זה כואב לי במיוחד שכאשר היה כבר מפורסם בעולם כולו הוא לא היה מסוגל לפרגן לי ולהתנצל בפני בפומבי ולהשיב לי את כבודי. הרי הוא יכול היה לכתוב מאמר אחד בלבד אשר בו הוא מבקש להראות גם את הצד השני שבי, את הצד שהוא העריץ וכל כך עזר לו במהלך הקריירה שלו. אתה לא ידוע כמה זה כואב לי.
אני: אתה יודע אדיפוס עם כל הכאב והתסכול על המיתוג מחדש שמיתג אותך פרויד בתרבות המערבית הוא גם זה שגרם לכך שאתה עדיין חי בתודעה של כולנו. אלמלי פרויד סביר שהיית נשכח כבר מזמן בין דפי ההיסטוריה כמו רוב הדמויות מהמיתולוגיה היוונית. כיום כל ילד במערב מכיר את שמך.
אדיפוס: מויחל טויבס (באידיש) , תראה עד כמה ההשמצה שלי פרסה לה כנפיים, איזה כוח היה לו.
אני: אני מקווה שיבוא יום ונוכל להחזיר לך את הכבוד שנפגע ואיתו ביחד גם את כבוד האדם ורוחו, כבוד שנרמס על ידי האקלים הטיפולי שיצר פרויד. אך יתכן אדיפוס שאם פרויד לא היה סופג את אותה המתקפה בראשית דרכו אולי הוא היה עדיין נשאר מעריץ שלך ולא מעולל לך את מה שעולל.
אדיפוס: כן אני יודע שפרויד היה אדם אמיץ שנלחם בהתחלה מול כל הקהילה המקצועית וספג ביקורות קשות מאוד. אך הוא הצליח לשקם את היחסים שלו עם הקהילה המקצועית. ואילו אותי הוא השאיר פצוע ומדמם בשטח. חבל שלא הייתה לו מספיק גדלות נפש להחזיר לי את כבודי בסוף חייו כשכבר היה מפורסם.
אני: בעצם כשארנסט ג'ונס, הביוגרף של פרויד, תלה את המשפט של סופוקלס: "הוא פותר חידת הספינקס הטמירה וגדול בני אדם" על דיוקנו של פרויד באוניברסיטה של וינה, הוא ניסה לשקם במשהו גם את כבודך.
אדיפוס: הוא ניסה בעיקר להאדיר את דמותו של פרויד ושוב כמו מורהו הנערץ השתמש בי כאשר היה זקוק לכך
אני: אתה צודק, אך בעצם החיבור הזה הוא גם אומר עליך משהו חיובי מאוד.
אדיפוס: זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. הייתי זקוק שפרויד יעשה זאת ולא הסנצ'ו פאנצ'ו שלו.
אני: בתור דמות ספרותית יש לך אורח חיים אחר לגמרי, אני מקווה שעוד יום יבוא ויעשו איתך צדק, מגיע לך! היו שנים רבות שבהם העריצו אותך באירופה, אחרי זה באה תקופה קשה, ואני מקווה שעוד תזכה לתקופות טובות.
אדיפוס: אני ידעתי לקחת אחריות גם על דברים שעשיתי מכוח הלא מודע. אני מקווה שגם אתם שם למטה תלמדו לקחת אחריות.
אני: מי זה אתם שם? אנחנו לא פרוידיאנים אנחנו מפסיכולוגיית העצמי.
אדיפוס: אבל לצערי גם אתם שותקים. כשקוהוט כתב את המאמר שלו על אומץ הלב למה הוא לא השתמש בדוגמא שלי במקום לקחת את האיכר האוסטרי הזה מה שמו .. פרנץ יגרשטאט שתמיד אני שובר את השיניים כשאני אומר את שמו. גם אני פעלתי על פי האידיאלים שלי כאשר התייצבתי מול הספינקס וסיכנתי את חיי. גם אני הייתי מוכן לשלם את המחיר. וכאשר התגלה שהמגפה שפקדה את טבאי הייתה בגללי, לא היססתי לפגוע ביקר לי מכל על מנת לשמר את האידיאלים שעל פיהם חייתי.
אני: אדיפוס, אתה מאוד צודק, מגיע לך שנראה גם את הפן האחר שבך. ההתבוננות בצדדים אחרים שבך חשובה גם לנו, אך בעיקר הגיע הזמן שמישהו סוף סוף יראה אותך במקום לראות לך.
אדיפוס: ידעתי ימים יפים יותר. היו תקופות כמו ביוון העתיקה ובתקופת הנאורות באירופה של המאה ה-18 שהייתי סמל לתבונה , אך במאה השנים האחרונות אני עובר את התקופה הקשה בחיי.
אני: היו שנים שחיית על פי האידיאלים שלך. עזבת את קורינטוס בעקבות הנבואה של האורקל מדלפי. העזת להתמודד עם חידת הספינקס למרות שלא היית חייב, וניקרת את עיניך כאשר הבנת שגרמת למגפה גדולה בטבאי. גילת אז אמץ רב. כיום אני שומע גם נרטיב אחר, שכבר לא רואה את התרומה שלך להבנת חיי הנפש ועסוק בפצע הנפשי שנגרם לך.
אדיפוס: לא חשבתי על כך. כעת אני מבין שאני אדם טראגי. איך משתחררים מזה דוקטור?
אני: אין לי תשובה פשוטה לכך. אך אולי אם תחזור לחיות את האידיאלים שלך ותאמין
שעוד יבואו ימים טובים יותר ובני האדם ישובו לראות בך גם סמל לתבונה האנושית, יוקל לך במקצת.
אדיפוס: אולי אתם שם בפסיכולוגיית העצמי תעזרו לי בכך.
אני: אני יכול להשתדל אך זה בטוח לא יהיה קל.
אדיפוס: יש לי סבלנות כבר לא בוער לי לשום מקום.