יוסי טמיר – התייחסות המפרשת כחוויה רגשית מרפאה

1) פתיחה
אחד הנושאים שהעסיק אותי מאז ראשית ימי כמטפל צעיר ומתחיל וממשיך להעסיק אותי גם כיום הינו מהות גורמי הריפוי בטיפול, ובהקשר זה מהותה של הנוכחות הטיפולית. בשלב מסוים, פגשתי את ספרו של קוהוט (1984) – "כיצד אנליזה מרפאה?" – והכותר של הספר הסעיר אותי. קוהוט אינו שואל : האם אנליזה מרפאה? זה מובן מאליו שאנליזה מרפאה. אלא כיצד זה קורה? מה מהות התהליך המתרחש.
הדיאלוג בתוכי על נושא זה נשזר במהלך השנים בדיאלוג מתמשך עם עמיתים, תלמידים ומודרכים וכמובן מטופלים. מפגשים דיאלוגיים אלה סייעו לי לזהות, לנסח ולעבד את ההבנות והתובנות שהגעתי אליהם. חלקן הבאתי בשנים האחרונות בעבודות שעסקו בשני מימדים של הנוכחות הטיפולית –המטפל כנוכחות מואדרת (2003 (והמטפל כנוכחות מראה (2004). בעבודה זו אני מבקש לדון במימד נוסף של הנוכחות הטיפולית: המטפל כנוכחות מפרשת.
העיסוק והדיון בנושא זה מפגיש אותנו עם שלוש שאלות: מה לפרש, איך לפרש ולמה בכלל לפרש. אני מקווה שתשובותי לשאלות אלו יספקו דיון פורה ומפרה.

אני אפתח בציטוט מתוך דבריו של קוהוט:
" אנליזה מרפאה באמצעות מתן הסברים – התערבויות ברמה של פירוש. לא באמצעות "הבנה", לא באמצעות החזרה ואישור של מה שהמטופל מרגיש ואומר. זהו רק הצעד הראשון; אבל אח"כ, המטפל צריך לנוע קדימה ולתת פירוש. באנליזה, פירוש הינו הסבר של מה שהולך (מתרחש) במונחים גנטיים, דינמיים ופסיכואקונומיים".
דברים אלה נאמרו על ידי קוהוט בחמישי באוקטובר 1981, בהרצאת הנעילה של הכינוס החמישי לפסיכולוגית העצמי. נושא ההרצאה היה "על האמפתיה". שלושה ימים מאוחר יותר, הוא נפטר.
לקראת הכינוס, קוהוט ידע שמותו קרב ושזו תהיה הרצאתו האחרונה. יש להניח שהוא שקל בינו לבין עצמו מהו המסר האחרון שהוא מבקש להשאיר לדור הבא של חוקרי ומרפאי הנפש. אנו יכולים לשער מכך שתוכנו של מסר זה אינו מקרי. הוא אינו נובע מאמירה בהיסח-דעת, בלחץ הנסיבות או מתוך שהדברים לא הוקראו מנוסח כתוב אלא נאמרו בצורה רטורית, כפי שקוהוט נהג להרצות.
עדות לכך אנו מוצאים בפיסקה החותמת את ספרו האחרון "כיצד אנליזה מרפאה?":
" פסיכולוגיית העצמי תמימת דעים עם העיקרון הטכני, שפירוש בכללו, והפירוש של העברות במיוחד, הוא מכשיר העזר העיקרי של הפסיכואנליזה הטיפולית".
מדוע בחר קוהוט במסר הזה, אותו הוא מבטא באופן נחרץ, צלול וברור? הוא אינו מותיר אותנו באפילה ופורש בפנינו באותה הרצאה את הסיבה שהניעה אותו להשמיע מסר זה. נראה לו שדבריו על מהותה של האמפתיה, ועל הזיקה בינה לבין התהליך הטיפולי המרפא לא הובנו כהלכה. הוא נחשף במהלך השנים להבנה מעוותת של רעיונותיו בתחום זה, הן בקרב מבקריו והן בקרב "חסידים " של התיזה שפיתח. וכך הוא אומר:
"….הם יטענו שאמפתיה מרפאה. הם יטענו שצריך רק להיות 'אמפתי' (במרכאות במקור) למטופל שלך והוא יהיה בסדר. אינני מאמין כך כלל!"
ובהמשך, הוא מקונן בבוטות על התהוותן של :
"…..פרברסיות רגשניות בפסיכותרפיה אודות ריפוי באמצעות אהבה, באמצעות אמפתיה, באמצעות טוב-לב, באמצעות חמלה, רק להיות שם, להיות נחמד ולהיות מבין…."
לדעתו של קוהוט, "פרברסיות רגשניות" אלו נובעות מהבנה שגויה את מהותה של האמפתיה. הוא נוטל על עצמו את האחריות על כך שלא הצליח להבהיר את משמעות המושג, למרות שהשקיע בכך לא מעט מאמצים במהלך חצי יובל השנים מאז הציג לראשונה את התיזה שלו, שעסקה בזיקה שבין האמפתיה והפסיכואנליזה – במאמרו הידוע ופורץ-הדרך מ-1959. ונראה שלפני מותו, הוא מבקש לעשות ניסיון נוסף, אחרון כדי לנסות ולהבהיר את מהותה המורכבת של האמפתיה ולתקן את התפיסות המוטעות אודות מהות הגורם המרפא בפסיכואנליזה.
אולם נראה שקוהוט עצמו תרם לא מעט לאי-הבהירות הזו, כפי שניתן להיווכח מקריאה קרובה של כתביו. אפילו בהרצאה אחרונה זו, שנועדה להבהיר, הוא תורם להתבססותה של ההבנה השגויה עליה הוא מקונן. בהמשך לדברים שציטטתי לעיל, הוא אומר:
"……… אמפתיה הינה לכשעצמה פעולה תרפויטית במובן הרחב של המילה. זה נראה מנוגד לכל מה שאמרתי עד עתה, והייתי רוצה להתעלם מכך. אבל מאחר שזה נכון, ויש לי הוכחות לכך שזה נכון, עלי לציין זאת".
ועוד בהמשך ההרצאה – קוהוט מתאר סיטואציה בה אם ובנה מטיילים בפארק, והילד הולך צמוד לאימו.
" השמש זורחת, ויונים מכרכרות מסביב. לפתע, הילד חש פרץ של חדווה והעזה, והוא מתרחק מהאם אל עבר היונים. הוא צועד שלושה-ארבעה צעדים ואז הוא מפנה ראשו אל האם. בד"כ האינטרפרטציה של פעולה זו היא שהילד חרד; הוא רוצה לחוש ביטחון שהוא יכול לשוב על צעדיו כדי להתכרבל בזרועותיה של אימו. אני סבור שכל זה נכון. אבל משהו הרבה יותר חשוב נכון. הוא רוצה לראות את החיוך הגאה של אימו על הישגו……משהו שמבוטא בהבעות פנים ואולי אח"כ במילים : 'אני גאה בך, ילדי'. זאת אינטרפרטציה!!"
נשמע מבלבל למדי!!
אני אנסה בעבודה זו להבהיר את הבלבול ולהתיר את הסתירות לכאורה שעולות מתוך דבריו של קוהוט.
אולם ראשית, אני מבקש לפרוש בקצרה מספר נקודות על מעמדו וגלגוליו של מושג הפירוש בפסיכואנליזה.

2) סקירה על הפירוש
מושג הפירוש מתקיים בתיאוריה הפסיכואנליטית כמעט מראשיתה. פרויד טבע אותו בעבודתו החלוצית על החלומות בשנת 1900, כשהוא מתווה שם את העיקרון של פענוח המשמעות הסמויה והאישית של החלום מתוך עמדה אינטרוספקטיבית ואמפטית. בהמשך, עקרון זה יושם לביטויים שונים של הנפש – פליטות פה, פעולות מקריות כביכול (parapraxis), סימפטומים ותופעת ההעברה.
הרחבתה של משמעות ראשונית זו משתקפת בהגדרה של הפירוש במילון המושגים הפסיכואנליטיים של לפלנש ופונטליס (1973). הגדרתם מתייחסת לשני מימדים של המושג: במישור האפיסטמולוגי, הפירוש הינו פרוצדורה שחושפת, באמצעות חקירה אנליטית, את המשמעות הנסתרת בהתנהגויות המילוליות והלא-מילוליות של סובייקט. במישור של התהליך הטיפולי, הפירוש הוא מה שנאמר למטופל כדי לגרום לו לדעת משמעות נסתרת זו.
הגדרה זו ממקמת את מושג הפירוש בנקודת המפגש בין שני הצירים עליהם מושתתת הפסיכואנליזה: ציר אחד הוא התיאוריה המטה-פסיכולוגית שמטרתה היא להרחיב את הידיעה שלנו על מהות האדם והווייתו הבסיסית, על עולמו הפנימי ועל פשר, כוונות ומטרות התנהגויותיו. הציר השני הוא הגישה הקלינית שמטרתה להביא לריפוי ולהקלה של מצוקות-נפש.
אולם, למרות שניתן היה לצפות ששני הקטבים האלה ירחיבו ויזינו זה את זה, מהלך התפתחותה של הפסיכואנליזה מתאפיין דווקא במתח מתמיד ביניהם. מתח זה התנקז לדעתי בויכוח המתמשך ביחס למהותם ולדרך פעולתם של גורמי הריפוי, כאשר כוחה המרפא של ה"ידיעה" (באמצעות הפירוש) עומד כנגד כוחה המרפא של ה"חוויה הרגשית" (באמצעות אופייה או טבעה של ההתקשרות).
את המתח הזה ניתן לזהות כבר בהתייחסויותיו של פרויד: הוא מדבר מצד אחד על החשיבות של " לידע את המטופל את מה שאינו יודע" (1910), ובמקביל הוא מצהיר שההעברה החיובית הנה הפקטור החשוב ביותר בתהליך הטיפולי והיא האחראית לפעולתו האפקטיבית של הפירוש.
מתח זה נחשף גם במאמרו הקלאסי של סטרטשיי מ- 1934 על "טיבעה של הפעולה התרפויטית של הפסיכואנליזה". סטרטשיי טוען שהפירוש המוטטיבי, כלומר הפירוש המביא לשינוי, הינו פירוש העברתי החושף את הדחפים המושלכים על המטפל. אולם הגורם המרפא המרכזי לדעתו אינו נעוץ בתוכן הפירוש או בעיתויו, אלא בעמדה הרגשית של המטפל ביחס לתכני הדחפים העולים בהעברה: עמדת סופר-אגו מקבלת וטולרנטית. במילים אחרות, מצד אחד מודגשת חשיבותו של הפירוש – חשיפת הדחפים ונגזרותיהם כפי שהם פורצים כלפי המטפל בהעברה, ומצד שני – כוחו הטרנספורמטיבי של הפירוש נגזר מן העובדה שהמטפל נוכח ומדבר כדמות מיטיבה, מחזיקה ומקבלת.
נראה לי שהדגשתה של הדיכוטומיה ידיעה-חוויה, שהובילה בהמשך להתנצחות כן-פירוש מול לא-פירוש טשטשה את העובדה, שבמקרים רבים, כישלון העמדה המפרשת להביא לשינוי לא נבע מעצם הבחירה בגישה מפרשת, אלא מתוכנו של הפירוש שנמסר, ולא פעם גם מן הדרך המעמתת בה הוא ניתן.
אביא כמה דוגמאות מתיאורי מקרים בספרות הפסיכואנליטית המדגימות את הגישה הזו:
א) הדוגמה הראשונה לקוחה מספרה של אן אלוורז (1992) — "נוכחות חיה" — וכך היא מתארת אינטראקציה קצרה מתוך תחילת הטיפול בילד האוטיסטי רובי, טרום גילויה את הוויית הנוכחות החיה במפגש הטיפולי (עמ' 60, בנוסח העברי).
רובי והמטפלת משחקים בפלסטלינה, הוא מבקש ממנה לגלגל אותה ומודד את התוצר, ולפעמים מגלגל בעצמו. היא אומרת : נתתי אי-אלו פירושים פסוידו-פסיכואנליטיים לרצונו להכין לעצמו פין ארוך (!!!), אבל כעת אני סבורה שהם היו חסרי תועלת ושגויים כאחד.
אבל היא אינה סבורה כך ביחס לפירושים שהיא אומרת לרובי בהמשך אותה שעה.
וכך, בהמשך היא מתארת כיצד רובי אשר רגע לפני כן מבטו היה מת, רץ לפתע אל הדלת, מניח ידו עליה ומביט בה במבט ערמומי, מבט שנראה לה קר ונבזי.
אמרתי שנראה לי שהוא מאיים לברוח החוצה כדי לגרום לי ללכת בעקבותיו וכדי לתלוש אותי מעצמי ומקשרי עם הבעל שהוא מדמיין שיש לי, ושמרחיק אותי ממנו כל-כך.

ואם נדמה שהשתלטות כזו של התיאוריה על ההתייחסות המפרשת שייכת רק לעמדה קלייניאנית, הדוגמה הבאה תבהיר שניתן לזהות עמדה דומה גם בגישות עכשוויות.

ב) זו דוגמה הלקוחה ממאמר ידוע מ-1994 : "אהבה אחר הצהריים", של ג'ודי דייויס, פסיכואנליטיקאית המשתייכת לגישה ההתיחסותית.
דייויס מספרת על מטופל צעיר, שפונה לטיפול בגלל קושי ליצור קשר עם נשים. הוא מספר על נטייה לפתח פנטזיות ארוטיות עזות על נשים שונות בסביבתו – עמיתות לעבודה ותלמידות. עם זאת, הוא לעולם אינו מממש את הפנטזיות שלו. נהפוך הוא – ברמה המציאותית, כל פעם שהוא מנסה להתקרב לאישה, הוא נתקף בחרדה, הזעה ובחילה. כאשר אישה מנסה לפתות אותו, הוא מגיב בקרירות ובדחייה.
מתחילת הטיפול, המטופל פיתח העברה ארוטית עזה ביותר ובהעברה הנגדית, המטפלת חשה תחושות דומות.
במהלך הטיפול, הוא נזכר כיצד נהג לשכב מכורבל לצד אימו בשעות אחר הצהריים כשהיא מקריאה לו סיפורים ופואמות רומנטיות כמו סיפורי אודיסיאוס, אגדות המלך ארתור, אבירי השולחן העגול. הוא זכר שהייתה לו פנטזיה בה דמיין את עצמו ואת אמו כלנסלוט וגואיניבר, כשארתור המלך, כדמות אב טובה וא-מינית, מביט עליהם.
בהמשך הוא מספר שהכל התנהל למישרין כל עוד הוא נזהר לא להגיב באופן גלוי לליטופיה של אמו. אם הוא התכרבל יותר מדי הוא תאר כיצד אמו הייתה משתנה בבת אחת, מתבוננת בו בגועל ואימה, כאילו היא ידעה איך הוא מרגיש כלפיה ונגעלה מכך….והוא מוסיף ואומר שזה מה שקורה לו עם נשים: הוא מפחד שהם ישתנו פתאום ויראו אותו כיצור מגעיל .
המטפלת מפרשת: אולי אמך נסערה מן העוררות המינית שלה כלפיך ברגעים אינטימיים אלה, ואולי כאשר אתה הגבת בדרך שלך ברגעים אלה, זו היא שנעשתה מעוררת מינית.
המטופל דוחה את הפירושים האלה בכעס וזעם. הוא לא מוכן לקבל שיתכן ולהורים יכולים להיות בכלל תחושות מיניות כלפי ילדיהם. היא מסבירה: המטופל שם ביננו פנטזיה סטראוטיפית שהורים לא חשים ערור מיני כלפי ילדיהם וגם למטפל אין כאלה תחושות כלפי מטופלים שלו.
המטפלת לא מוותרת, ומחליטה לנסח את הפירוש בתוך ההעברה.
היא אומרת:"אבל אתה יודע שהיו לי פנטזיות מיניות עליך פעמים רבות, לעיתים כשאנו ביחד ולעיתים כשאני לבד".
המטופל נעשה חרד ונסער.
היא מוסיפה: "אנחנו בודאי לא נממש את ההרגשות האלה, אבל כל-כך התעקשת להכחיש את העובדה שאישה יכולה להרגיש כך, שאולי אמך הרגישה כך שלא יכולתי לחשוב על דרך יותר ברורה לגרום לך לדעת שזה פשוט לא נכון."

נראה לי שגישה פרשנית זו, המתוארת בדוגמאות שהבאתי, עומדת ברקע מגמת השינוי בטכניקה הטיפולית, מגמה שהחלה עם גישתו של פרנצי (1932) אשר הדגיש את מימד הקשר כגורם מרפא. אנליטיקאים שונים תארו את האספקט החוויתי בתהליך הטיפולי במונחים שונים שהפכו לחלק בלתי-נפרד מאוצר המילים הקליני שלנו: החזקה, הכלה,being ו-experiencing, ולאחרונה 'נוכחות חיה'. אולם אמצעים טיפוליים אלה הוכרו בדרך-כלל כנחוצים והכרחיים לניהולו של טיפול במצבים פתולוגיים קשים או לבנייה של תשתית שתאפשר בסופו של דבר את העברתו האפקטיבית של הפירוש עצמו.
חלק מהם, כמו בלינט (1968), ויניקוט (1968) וחאן (1974) אף הדגישו את החשיבות של אי-מתן פירוש כפקטור קורטיבי. המטפל צריך להישאר נהברקע על מנת לאפשר למטופל "להיות לבד בנוכחות האחר" כדברי ויניקוט.
אם כך, אז למה לפרש?
ויניקוט, בדרכו המתחכמת והשנונה, משיב שהוא נותן פירושים רק כדי להעביר למטופל את התחושה שהוא חי ונוכח. במקום אחר (1962 ), הוא כותב:
"אחת הסיבות שבגללן אני נותן פירושים היא שאם אינני נותן שום פירוש, המטופל מקבל את הרושם שאני מבין הכל. במלים אחרות כאשר אני מפרש, אני משמר מימד מציאותי, מעצם העובדה שבאופן טבעי אינני מדייק לגמרי או אני אפילו טועה".
יחד עם זאת, קריאה קרובה של כתביו הקליניים של ויניקוט כמו גם של אחרים שהוזכרו לעיל חושפת את העובדה שהם בהחלט אינם נמנעים כלל וכלל ממתן פירושים ומתוך כך גם עסוקים בחיפוש אחר הפירוש המתאים. [למשל בתיאורי המקרה The piggle ו- Holding & Interpretation].
תשובתו של קוהוט לשאלה זו מתבססת על תפיסתו את הנוכחות המפרשת כדו-מימדית. מימד אחד הינו הדהוד אמפתי, שמתבטא בביטויים של הבנה את חוויתו של המטופל ואת ההקשר המיידי של מצב חוויתי זה. המימד השני הוא ההתייחסות מסבירה, שמתבטאת בתיאור הרקע הדינמי ו/או הגנטי העומד בבסיסו של אותו מצב חוויתי.
3) הזיקה בין אמפתיה ופירוש
תפיסה זו של התהליך המפרש מצביעה על הזיקה ההדוקה שקוהוט ראה בין האמפתיה לבין הפירוש, או בין האמפתיה לבין התהליך המרפא.
ביטוי מובהק של זיקה זו טמון במשמעותה האפיסטמולוגית של האמפתיה, משמעות שקוהוט פרש ופרט במאמרו הפרוגרמטי מ- 1959, ושטרח לחזור ולהדגיש פעם אחר פעם.
משמעות זו מדברת על האמפתיה (או האינטרוספקציה) כמכשיר או ככלי המרכזי שבאמצעותו אנו שואבים ואוספים את המידע שלנו על העולם הפנימי של האדם – על שלל תחושותיו, מאווייו, הנעותיו, דמיונותיו. מידע זה מוביל את החוקר הפסיכואנליטי לניסוח הכללות ועקרונות המתארות את מהותה והתנהלותה של הנפש. כך מתקבלת תיאוריה שנבנית על מצע אמפתי, ושלדעתו של קוהוט, יש להבחינה מתיאוריה שנבנית על תשתית אחרת – למשל על מידע הנשאב ממדעים אחרים, או הנסמך על אקסטרפולציות רחוקות-חוויה.
בהקשר הקליני, הקונפיגורציות הנפשיות שמזוהות באמצעות יישום סיסטמתי של העמדה האמפתית פורשים בפני המטפל מרחבים חדשים ונוספים של הבנות. השינוי והתמורה ניכרו לא רק בתוכנם של הפירושים – למשל שני הפירושים לחלומו של מיסטר Z (קוהוט, 1979) – אלא גם במהות העמדה המפרשת שהפכה להיות יותר דיאלוגית ופחות מעמתת.
במילים אחרות, ניתן לומר שההתיחסות המפרשת עברה מאופנות שיח של דיבור אל או על המטופל לאופנות שיח של דיבור את המטופל ודיבור עם המטופל.
קוהוט מסכם זאת כך:
"אנו מאמינים שפירוש יכול להיות אנליטי באמת..[….], רק אם הוא ניתן ללא לחץ מוסרי וחינוכי חבויים, שאין להימנע מהם כל עוד נשמר הדגש המסורתי על ראשוניות הדחפים, על חוסר האונים של התינוק ועל הקונוטציה המגנה של מושג הנרציזם" (1984, עמ' 269, בנוסח העברי).
המשמעות הראשונית הזו של האמפתיה, המשמעות האפיסטמולוגית נתנה איפוא מענה לשאלות מה לפרש ואיך לפרש. אבל היא לא סיפקה את התשובה לשאלה – למה לפרש, כלומר מהי מהות פעולתו המרפאה של ההתערבות המסבירה. ההיפרדות מהתיאוריה הקלאסית, שהדגישה את התובנה והידיעה, הותירה את השאלה הזו ללא מענה מספק, מענה שישתלב עם תובנותיה של פסיכולוגיית העצמי.
עמדתו העקבית של קוהוט היתה שהתשובה מצויה במרחב הזיקה של האמפתיה והפירוש. הרי הוא מקדיש את הרצאתו וספרו האחרון לנושא זה. אולם העמימות והסתירות בדבריו מותירות את הרושם המובהק שהוא מתקשה לתת תשובה ברורה ובהירה.
נראה לי שהקושי של קוהוט נבע משני גורמים:
גורם אחד קשור בהיצמדות לתיזה שתהליך הבנייתו של העצמי מושתת על תסכולים אופטימליים. במישור הטיפולי, הפירוש הינו תבנית של תסכול אופטימלי של הצורך הנרציסטי הנפרש בהעברה.
כך הוא כותב בפסקה האחרונה של ספרו האחרון:
"רק אם האנליטיקאי יכול לתפוס במדויק פחות או יותר את חוויותיו של המטופל בהווה ובעבר, הוא ייצור באמצעות פירושיו […..]….. חשיפה מתמשכת, מגבירת התפתחות לתסכולים אופטימליים."
אני סבור שקביעה זו איננה נשענת/מתבססת על מסקנות שהתקבלו מתוך הקשבה אמפתית. זוהי עמדה שנגזרה מפסיכולוגיית האגו, והיא בוקרה ונדחתה על-ידי רבים מעמיתיו ותלמידיו. המבקר הבולט מביניהם היה באקאל (1985), תלמידו ומטופלו, שהמשיג את ההתערבות הטיפולית המרפאה בביטוי הכללי והחובק – היענות אופטימלית.
הגורם השני טמון בעובדה שקוהוט הפריד את מרכיב הפעולה מההתייחסות האמפתית. הפעולה מבחינתו אינה שייכת למרקם ההתייחסות האמפתית, היא רק נובעת מהאמפתיה. וכך הוא אומר:
"…..הייתי אומר שצריך לראות את האינטרוספקציה והאמפתיה כמיידעים (informers) של הפעולה המתאימה. במילים אחרות, אם אתה מבין, 'שם את עצמך בנעליו של..', חושב על עצמך בתוך חייו של אדם אחר, אזי אתה יכול להשתמש בידיעה הזו למטרותיך." ( ולא משנה אם הן חיוביות או שליליות).
במילים אחרות, האמפתיה מובילה להבנה וממנה לפעולה פוטנציאלית, אך אינה מזוהה עם הפעולה. הפרדה זו בין העמדה האמפתית והתגובה האמפתית עוררה אף היא ביקורות רבות ביחס לבלבול שהיא יצרה. פתרונות המשגתיים שונים הוצעו: פול ואנה אורנשטיין (1985) דברו על היענות אמפתית, בש דיבר על הבנה אמפתית (1983), סטולוראו (1993) על היענות אפקטיבית, פוסגי (1997) על היענות מאפשרת. ובעקבותיהם הצעתי את המושג פירוש אמפתי (טמיר, 1996) .
ביקורת זו מוצדקת, ולדעתי, בהעדר מרכיב הפעולה, אימוצה של העמדה : "לשים את עצמך בנעליו של הסוביקט", אינה יותר מאשר תרגיל מחשבתי. [זהו אולי אמצעי יעיל לבניית השערות תיאורטיות, אך לא לקשר טיפולי].
יש הטוענים, בעקבות קוהוט, שעצם היות הסובייקט במצב שבו מופעלת כלפיו אמפתיה מהווה עבורו חוויה "מרפאה". טעון זה מניח שהסובייקט קולט שהזולת מצוי במצב של התייחסות אמפתית אליו ללא כל פעולה מצידו של הזולת. אמנם יכולים להיות מקרים כאלה, אבל בעיני זוהי הכללה לא מבוססת. כולנו מכירים את הדיאלוג השכיח בין בני זוג שבו הוא מתלונן על העדר ביטויים של אהבה, והיא משיבה – אבל הרי אתה יודע שאני אוהבת אותך. והוא מטיח בה, ובצדק: אהבה צריך להראות. אני סבור שלא יכולה להיות אמפתיה ללא פעולה.
נראה שהיצמדותו של קוהוט לשתי הנחות יסוד אלו, [שנבעו אולי מרצונו לשמר את מעמדה של האמפתיה כהוויה מדעית ומנוטרלת מערכיות כלשהי], יצרה את הסתירות והבלבול שתיארתי . יחד עם זאת, הוא עושה ניסיון להשתחרר מלפיתתן של הנחות אלו, ניסיון שמשתקף בהצעתו לראות את העמדה האמפתית בקונטכסט התפתחותי: כלומר, יחסים אמפתיים המתהווים ומתקדמים על רצף התפתחותי, כאשר התייחסויות לא מילוליות או ברמה של הד שייכות למימד התחתון (הנמוך) של הקו ההתפתחותי, ואילו השיח הפרשני, המסביר מבטא מימד גבוה ברצף ההתפתחותי.
הסבר זה נשמע מאולץ ומחזיר בדלת האחורית מימד של ערכיות לצורות היזקקות שונות. זה מזכיר את המטרה הטיפולית של "להפוך פעולה לדיבור", או לשנות תהליכי חשיבה ראשוניים לתהליכי חשיבה שניוניים. (זוהי עמדה שהשתנתה בתקופה האחרונה, עם התרחבות ההבנה על תפקידו ומעמדו של ה-enactement בחיי הנפש). יתר על כן, תפיסה זו מחזירה אל התהליך הטיפולי מטרה של "הובלת" המטופל אל השיח הפרשני, מאחר וזו דרגת ההתפתחות הגבוהה יותר.
מן ההתדיינות שערכתי עם הרעיונות שלעיל, עולה שתי מסקנות ברורות:
• מאחר והפירוש אינו מכוון יותר לחשיפת הלא-מודע, ניתן להגדירו כ- התייחסות המאירה ומבהירה את המשמעות האישית, הסובייקטיבית של החוויות המילוליות והלא מילוליות של הסובייקט. כמו-כן, התייחסות זו יכולה להיות ישירה, אקספליציטית – כלומר תאור הההתרחשות, או אימפליצטית ונרמזת.
• מאחר והפעולה הינה מרכיב אינהרנטי של האמפתיה, וקשורה לזיהוי והבנה של צורך, אזי פעולת ההבנה של המטפל עונה על צורך ספציפי בהבנה ובהדהוד, ופעולת ההסבר של המטפל עונה על הצורך ספציפי בהארה, הבהרה ומשמעות.

4) ההתייחסות המפרשת כהיענות לצורך בהסבר
המסקנות הנ"ל נשענות גם על התנסויות קליניות רבות ואני מניח שהקשבה אמפתית ואינטרוספקטיבית תוביל כל מטפל לזיהויו של צורך זה בנוכחות מפרשת ומארגנת, נוכחות שמבהירה את המשמעות האישית של חוויות המטופל.
כך, לפני כמה שבועות, בעודי שוקד על ההרצאה, מספרת לי מודרכת את האפיזודה הבאה: המטופלת שלה מתארת בכאב וביאוש הימים הקשים שעברו עליה, ממש גלשה לתוך תהומות של דיכאון ולתחושות של התפרקות. נראה היה שהמפגש סייע במידת-מה לאסוף אותה ולהרים אותה מהמצולות. והנה בדקות האחרונות, היא אומרת בהיסוס למטפלת, שהיא רוצה לשאול אותה משהו אבל היא מתביישת. היא לא יודעת אם זה בסדר ואם זה במקום לשאול. המטפלת מעודדת אותה לשאול, והיא אומרת לה. למה זה קורה לי? הבושה שחשה אותה מטופלת מסמנת לנו שמשהו פגע וחיבל בציפיותיה הטבעיות להתייחסות מסבירה ומבהירה.
מטופלת שלי ביטאה ציפיות אלו באופן ישיר, באתנחתא בין פרצי תסכול, זעם וטרוניה כלפי:
"יש משהו שמסתתר מאחורי ההתנהגות הזו שלי, התוקפנית והשונאת, והייתי רוצה שיבוא מישהו ויפרש לי ויסביר לי מה חבוי שם".
ודוגמה נוספת המשקפת את הצורך בהתייחסות מפרשת:
דן, גבר בן 50 שהתייתם מאמו בגיל צעיר, מספר באחת השעות, על שיחה עם בתו המתבגרת, שבאה אליו בטענות ובטרוניות על התייחסותו אליה במהלך השנים. היא מעלה תחושות קיפוח, חוסר פניות מלאה מצידו אליה וכד'. הם מקיימים מדי פעם שיחות בירור כאלה, והוא משתדל להבין את נקודת המבט שלה, ונשמע מאוד סובלני וסבלני, מאוד קשוב אליה.
בשיחה הזו, הוא "מצא את עצמו" אומר לה : "אני מקווה שאחיה מספיק שנים כדי להצליח לכפר ולתקן את כל הטעויות שעשיתי איתך".
היה משהו מרגש במשפט הזה. הוא נצרב בי מיד.
חשבתי על התייחסות של מישהי שאמרה לי משהו שנגע בי עמוק כאשר אימי נפטרה. היא אמרה בפשטות ובקיצור: "אמהות לא אמורות למות".
דן ממשיך ומספר על שותף שרימה אותו: "לא כעסתי עליו בכלל, למרות שהשותף האחר ממש זעם. אולי היה עדיף אם הייתי כועס…". והוא מתאר כיצד ניהל את הבירור אתו באופן ענייני ומקצועי לגמרי.
לפתע, במהלך התיאור המפורט של כל ההתרחשות הזו עם השותף, הוא עוצר ואומר: "אני מרגיש שתקוע לי פה גוש בגרון או בחזה, משהו לוחץ" והוא מפרש לעצמו: "אולי זה הכעס שלא יוצא".
בנקודה זו, אני אומר שאני רוצה לומר לו משהו שישמע אולי רחוק, אבל זה מה שאני מרגיש –
שבתוך הכעס על השותף שרימה אותו ושהוא מרגיש אותו בתוכו, תקוע לו בגרון…….. יש גם את כל הכעס על אמו שהלכה, שמתה לה ולא שמרה על עצמה, ולא נשארה די זמן לחיות כדי לתקן את הטעויות אתו, או לשוחח אתו כמו שהוא משוחח עם בתו.
הוא נרגש מאוד מדברי ואומר בשקט: "ידעתי שנחזור לזה".
הוא מספר שמאז שנולדו לו ילדים, הוא השתדל לא לעשות שום דבר מסוכן, והיה מצהיר שהוא צריך לשמור על עצמו כי יש לו ילדים קטנים. למשל, בטיולי ג'יפים, הוא היה יורד מהרכב והולך רגלי בדרכי עפר צרות ותלולות.
לאחר שתיקה קצרה ומהורהרת בינינו, אני שואל: "איך ידעת שנחזור לזה?" , כי אני עצמי לא ידעתי. חשבתי שאולי הוא קלט בהבעת פני את הצריבה של דבריו בי.
והוא עונה: "לא יודע – הייתה לי הרגשה שזו לא סתם אמירה, שיש בה משהו, אבל ממש לא ידעתי מה, רק שיש בה משהו שצריך להבין, איזו משמעות עמוקה".

ההיזקקות של מטופל לפירוש מעוגנת בצורך הבסיסי של האדם בארגון חוויותיו הפנימיות והחיצוניות. ההתייחסות המפרשת נותנת מענה לצורך הזה. כמו כל אחד מצורכי העצמי האחרים, גם צורך זה זקוק לנוכחות של זולת כדי שתחושות עצמי חיוניות יתפתחו.
שתי תחושות העצמי שמתגבשות ומתפתחות מתוך מטריצת המפגש הזה הן תחושת הרציפות ותחושת ההרמוניה (או הקוהרנטיות). תחושת הרציפות מתייחסת לחוויה של זיקה והמשכיות בין ההווה לעבר. תחושת ההרמוניה מתייחסת לחוויה של קשר והתאמה בין אירועים או מצבים – חיצוניים ו/או פנימיים – שאנו נתונים בהם. זוהי תחושה שיש לנו כאשר הדברים "נופלים למקומם" או כאשר חלקי הפאזל משתלבים בדיוק זה בזה.
כמו עם כל אחד מצורכי העצמי, גם בהקשר לצורך בנוכחות מפרשת או מארגנת, ניתן לזהות טראומטיזציות שונות של צורך זה במהלך החיים. לעיתים זהו חסר בנוכחות כזו – חסר מתמשך או חסר זמני, במצבים מסוימים טעונים רגשית. לעיתים זוהי נוכחות שמספקת הסברים חלקיים או קטועים, ולעיתים הטראומטיזציה עשויה להיות קשורה לנוכחות מסבירת-יתר (כמו שאנו הפסיכולוגים עלולים לנהוג עם ילדינו). וכמו-כן, כמו ביחס לכל אחד מצרכי העצמי, ההיזקקות לפירוש איננה רק השתקפות של המהדורה הילדית של הצורך הזה, אלא עשויה לנבוע מן הפן הבוגר של הצורך.

השתמשתי בכמה מושגים – צורכי עצמי, תחושות עצמי, נוכחות מארגנת שהייתי רוצה להבהיר ולמקם בקונטכסט של המודל שאני משתמש בו. המודל הזה נבנה על בסיס התנסות קלינית ממושכת מתוך עמדה של פסיכולוגית העצמי ומפגש מצטבר ומתמשך עם רעיונותיו של קוהוט, תלמידיו וממשיכיו. במודל הזה , אני מנסה לתאר ולהמשיג את הרב-מימדיות של הנוכחות הטיפולית.
אינני רוצה להיכנס בהקשר של העבודה הנוכחית למורכבות של המודל על היבטיו התיאורטיים, ההתפתחותיים והקליניים. לכן, אני אנסה להעביר את עיקריו בצורה חוויתית .
כשאני חושב על העצמי של מטופלי, מושג אבסטרקטי זה מתנסח לי במונחים של תחושות עצמי. במהלך השנים, התגבשה בי הידיעה על מערכת של תחושות עצמי: תחושת חיות, תחושת הרמוניה (קוהרנטיות) , תחושת ערך עצמי, תחושת רציפות, תחושת השתייכות, תחושת בטחון, תחושת חדווה. וכך אני חושב על מטופלי במונחים אלה: עם אילו תחושות-עצמי פגועות הם מגיעים לטיפול ומה קורה לתחושות אלה במהלכו, בעקבות אירועים בטיפול או מחוצה לו וכד'. וכמו-כן, נראה לי שבעזרת מונחים אלו, ניתן להעריך את כיוון ומוקד ההשפעה של ההתערבויות הטיפוליות שלנו.
ההקשבה המתמשכת למטופלי הובילה אותי לזיהוי של חמישה צרכים בסיסיים: הצורך בנראות, הצורך במיוחדות , הצורך בשייכות, הצורך בהגנה, הצורך בארגון. הבנתי שהצרכים האלה פורצים ונוכחים בטיפול משום שהם זקוקים לנוכחות שתעניק להם את ההיענות התואמת. למדתי שההיענות התואמת מתרחשת כאשר אני מסכים להיות הנוכחות המותאמת לצורך שלהם. כלומר, כשאני מסכים, בהתאם לצורך, להיות באופן אקטיבי נוכחות רואה ומהדהדת, נוכחות מתפעלת , נוכחות מתמזגת, נוכחות מואדרת או נוכחות מארגנת-מפרשת.
מתוך המודל הזה , נוכל להתבונן כעת בהמשך סיפור המקרה של ג'ודי דייויס, ולהמשיג בעזרתו את מה שהתרחש.
הפסקתי בנקודה בה היא אומרת ….. אבל כל-כך התעקשת להכחיש את העובדה שאישה יכולה להרגיש כך, שאולי אמך הרגישה כך שלא יכולתי לחשוב על דרך יותר ברורה לגרום לך לדעת שזה פשוט לא נכון." המטופל מגיב בזעם "באופן שלעולם לא ראיתי אותו כך" – כך מתארת המטפלת.
הוא מטיח במטפלת: "את עושה אותי חולה……. אני הולך להקיא".
ברור לי שאפשר להתייחס לתגובתו הזועמת והנסערת של המטופל כביטוי להתנגדות – כלומר כהשתקפות של הניסיון שלו להדוף את האמת שהמטפלת מבקשת להניח לנגד עיניו. לה זה ברור: אם יש כאן פנטזיה סטראוטיפית, היא של המטופל ולא שלה.
אני רואה בתגובה העזה של המטופל ביטוי לעובדה שהמטפלת לא מקשיבה לו ולא מבינה אותו מעמדה אמפתית. המטופל מתאר כיצד חוויה נעימה, אינטימית עם אמו נקטעת באופן חד, פתאומי מבלי שהוא מבין על מה ולמה, וכיצד הוא מנסה לבנות לעצמו הסבר כלשהו להתרחשות הטראומטית מבחינתו. המוקד אינו בהכרח בתוכן המיני, אלא בעובדה שחוויית ההתכרבלות לצידה של האם נקטעת באופן פתאומי, לא מותאם ולא מובן. זהו התוכן הקרוב לחוויה.
נשאלת השאלה – למה הוא זקוק במצב הזה?
אני רואה שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא להיות עבורו נוכחות מתמזגת, שתתן מענה לצורך הזה ביחדיות רציפה ומתמשכת, והאפשרות השניה היא להיות עבורו נוכחות מפרשת, שתתאר לו את מה שהתרחש (עם אמו ובאנליזה) בקונטכסט של הצורך הזה.
ההמשך מבהיר לנו את מהות היזקקותו.
המטפלת מגיבה באמירה ארוכה ומורכבת שמתייחסת לתגובת הבחילה שלו ומנסה להרגיע אותו. והיא מסיימת את דבריה באמירה החורגת מכל מה שאמרה עד כה.
היא אומרת: " והמלך ארתור היה ברנש חזק"
והא מגיב מיד בדמעות ותוך כדי אומר: " וגואיניבר הייתה מאוד יפה".
דייויס אינה מביאה את המשך השיח, ואינני יודע מה השיבה לו.
נראה לי שאולי הייתי משיב לו, כדי להמשיך את חווית ההתמזגות בה הוא מצןי באותן רגע מיוחד:
ולנסלוט היה גם חזק וגם יפה – ממש גיבור בן-חיל.

בשלבים הראשונים, דייויס התעקשה להיות עבור המטופל נוכחות מארגנת, נוכחות שמסבירה לו סדרי עולם, או סדרי נשים-גברים. היה ברור מתגובותיו שהצורך בהסבר ובארגון אינו במוקד חוויתו הנפשית באותה שעה. מהמשך השעה, יכולנו להיווכח שהצורך שלו הוא בחווית "יחדיות" (שייכות), – בתחושה שהוא והמטפלת "משחקים באותו משחק", נמצאים באותו מרחב. ההתערבות האחרונה שלה הינה איפוא ביטוי לנכונותה להיות עבור המטופל נוכחות מתמזגת.

5) החוויה הרגשית המרפאה
במונחים תיאורטיים, נתן לומר שהמימד החשוב והמשמעותי ביותר של נוכחויות אלו הוא בהיותן נוכחויות זולתעצמי; כלומר שהן פועלות ומופעלות בהתאם ובמותאמות להתעוררות הצורך של המטופל, ונחוות על-ידו כחלק מזרימת התנהלותו, כאילו הן חלק מעצמו.
המטפל הינו באופן פוטנציאלי נוכחות זולתעצמי עבור המטופל. המעבר מן המצב הפוטנציאלי למצב הממשי – של היות הזולת לזולתעצמי – מחייב להיות בעמדה אמפתית. להיות בעמדה אמפתית זה להיות בעמדת קשב מלא כדי לקלוט ולזהות את הצורך הספציפי שלו. המשך השהייה בעמדה האמפתית (משוקעות אמפתית מתמשכת במלותיו של קוהוט) מוביל להבנת הקונטכסט האישי (העכשווי וההיסטורי) של התעוררותו או הופעתו של הצורך . כאשר מתרחשים הזיהוי וההבנה של הצורך, נוצרת התשתית לפעולה אמפתית (פעולה יכולה בהקשרים מסוימים להיות גם שתיקה). אם זיהוי והבנת הצורך היו נכונים ומדויקים והפעולה הייתה מותאמת – אזי המטופל חווה את הזולת כזולתעצמי ומתרחשת חוויה רגשית מרפאה. כל חוויה כזו מהווה מטען של אנרגיה התפתחותית, כלומר כוח הדוחף את הסובייקט קדימה במסלול של ביסוסן או שיקומן של תחושות העצמי הפגועות. כך, כאשר מטופל מצוי במצב בו הצורך בארגון הינו במוקד חווייתו הנפשית, אי-מתן פירוש מפרשת תחווה ככישלון אמפתי.
אני מעדיף את המושג חוויה רגשית מרפאה על פני המושג "חוויה רגשית מתקנת" או המושג של באקאל "חווית זולתעצמי מתקנת" משני טעמים. הסיבה הראשונה היא שהמונח תיקון עשויה להוביל את המטפל לחיבור שעלול להיות מלאכותי בין החוויה העכשווית לחוויה של העבר, מעין חיבור מקביל של אחד לאחד. הטעם השני הוא בגלל הקונוטאציה של תיקון הכישלונות ההוריים, מה שעשוי להוביל את המטפל, ולעיתים גם את המטופל, למהלך של "חפש, מצא ותלה את ההורה האשם", מהלך שהינו עקר ומיותר בדרך-כלל.
להבהרת הנקודות שהעליתי עד כה , אביא שתי דוגמאות. אני אפרוש את החומר הטיפולי ללא רקע, גם מטעמי סודיות וגם משום שנראה לי שהחומר הרלבנטי מופיע בתוך התיאור. הדוגמה הראשונה מתארת מפגש טיפולי-אנליטי בדורית, אמנית צעירה, אם לשני ילדים.
אני מביא את ההתערבויות שלי כפי שאני זוכר שאמרתי אותן. במהלך השעה אני הוגה ואומר את הדברים מתוך זרימה טבעית. בד"כ, אינני מתכננן מה אומר. לצורך הצגת השעה כאן, ניסיתי לשער מה עמד מאחורי כל אחת מן ההתערבויות שניסחתי.
דורית נכנסת, מחייכת ונשכבת על הספה. לאחר דקה –שתיים של שתיקת-מעבר מן החוץ לפנים, היא אומרת:.
"……..היה לי אתמול חלום……אני נמצאת באיזשהו מקום עם אריה (ידיד), עם אבא שלי ועם עוד אישה. לאריה ולי יש משהו יחד שאסור שאחרים ידעו. הוא נוגע בי, מלטף בלי שאחרים רואים וזה נעים לי. האישה אומרת לאבא שלי ולעוד אנשים מסביב וגם לאמא שלי (שפתאום נמצאת שם) שעשיתי משהו אסור, שגנבתי מן המכולת. וזה לא נכון. לא עשיתי את זה אף פעם. אמנם התפתיתי לעשות, אבל מאחר ופחדתי – אף פעם לא עשיתי זאת…..בקטע אחר של החלום, אני עם אריה בחוף הים, ומוטרדת כי לא צריכים לגלות שאנחנו ביחד – ולא יכול להיות שזה מקרי ששנינו נמצאים באותו מקום ובאותו הזמן………"
אני שומע את המשמעות המינית האדיפלית שנרמזת בבירור בחלום, ומחליט לא לפרש את התוכן הברור כל-כך, כדי לנסות להתחקות אחר המקורות של הדמיונות האלו.
…….מספרת שאריה מחזר אחריה ושהיא לא מעוניינת להיעתר לחיזוריו, למרות שנעים לה שהוא מעונין בה. …….עוברת לספר שטוב לה בעבודה, מרגישה שמשיגה את היעדים שקובעת לעצמה, מתעקשת לעשות את הדברים בדרך שלה ולא נכנעת.
אני קולט את הצורך שלה להרגיש מיוחדת, ושיתפעלו ממנה וגם את החרדה שקשורה לצורך הזה.
אני אומר לה משהו על זה שמצליח לה להיות עצמה, ושזה נעים שאין מישהו שמקלקל לה, כמו אמא בחלום.
היא מגיבה: "גיורא (חבר בעבודה) קלקל לי קצת את היום. היתה לו ביקורת עלי. וגם דני (בעלה) – זועף, בלתי נגיש, מכונס בעצמו. הבוקר צעקנו על הילדים – שכרגיל לא מוכנים בזמן, אבל הבנתי שזה לא אשמתם – בעצם זה היה מכוון עליו, על דני. התנצלתי כשהסעתי אותם. ….."
משתתקת….. ואז בוקע קול שקט מהספה:
…….אם לא תגיד כלום אני אשקע בתוך שינה…… אני ארדם…
אני שואל אותה : איך זה מרגיש לך לשקוע כאן בתוך שינה?
[נראה לי שזקוקה להדהוד של היותה בחוויה הנעימה הזו, של השקיעה לתוך השינה. אני מניח שמשהו בקול שלי גם העביר את תחושת ההדהוד. ואולי גם משום שאני נזכר כמה היא חששה לשכב על הספה.]
עונה לי: "זה נעים, זה טוב, אני כל הזמן עם עיניים עצומות. אני מרגישה מתמסרת לשינה…… פתאום באות לי דמעות – ואני לא יודעת למה, מאיפה זה בא". היא מתחילה לדבר בטון יותר ויותר שקט, כמו בסיטואציה של טרום שינה, של מצב ביניים בין שינה לעירות. בד"כ קשה לה לדבר סתם כך באופן זורם, תמיד יש בתוכה מישהו שמסתכל ובוחן מה היא אומרת ולמה וכד'. אבל עכשיו מרגישה אחרת, מרגישה שיכולה להתמסר…..שלא חוששת שמשהו יהרוס ויקלקל……..
ממשיכה:….."אף פעם לא נרדמתי כשמישהו מסתכל עלי. נרדמתי עם מישהו – אבל זה אחרת. כך גם כשאני אוכלת – לא יכולה שמסתכלים עלי. אני אוהבת להסתכל על הילדים כשהם נרדמים, במצב של המעבר לשינה. עדי ביקש להירדם בידיים שלי, וזה היה לי כיף וגם יאיר ביקש. זה כל-כך נעים וכיף להירדם ככה בידיים של מישהו".
[הרגשתי והתרשמתי שהיא זקוקה לנוכחותי השומרת והמגוננת, שאני אשמור עליה מפני קלקולים אפשריים ולכן אני אומר לה]:
" אולי את מרגישה כעת בתוך הידיים שלי ושזה מרגיש נעים ובטוח, ואת יכולה לתת לעצמך לשקוע בתוך שינה מרגיעה".
היא מגיבה מיד (בטון של טענה): "אני לא חושבת ולא מסכימה שמילים יכולות להחליף את הדבר עצמו, את הנגיעה, את הידיים……..
משתתקת לכמה רגעים, וממשיכה, בנימה קצת מרוחקת:
"…….אני מרגישה שריר מכווץ ברגל ימין, משתחרר ומתכווץ. אולי זה קשור לשיעור של מחול אירובי בבריכה. ובאמצע השיעור קיבלתי התכווצות שרירים. כשיצאתי מן הבריכה היה לי קר וקצת רעדתי, ואז המציל אמר לי: קר לך כי אין עליך כל טיפת שומן. וזה ממש עשה לי טוב..אבל אני חושבת שאני צריכה עוד לרדת במשקל… כשאני אוכלת, אני מיד חושבת איך להפטר מעודף הקלוריות שהכנסתי לתוכי… אני תמיד מרגישה אשמה על כל דבר שאני מכניסה לפה….. ואותו דבר גם עם מין…."
[מסתבר לי מתגובתה שטעיתי. אני קולט התפזרות בתוך דבריה, אולי בלבול וחש שהיא זקוקה לאמירה מארגנת-מסבירה, ומתוך כך אומר לה: ]
"נראה לי שבאיזשהו מקום גרמתי לך להרגיש אשמה על זה שאת רוצה נגיעה בידיים ושאת לא מסתפקת במילים",
היא משיבה מיד: "נכון, זה כאילו לא בסדר, זה ילדותי. זה לא מתאים לאנשים מבוגרים. אנשים מבוגרים מדברים, לא צריכים משהו ממשי, משהו קונקרטי".
שותקת מספר דקות …..
שתיקתה מורגשת לי מתוחה קמעה ואני ממשיך לתאר ולהסביר מה עובר עליה בטון שקט ועוטף:
"בתוכך את יודעת מה עושה לך טוב, מה נכון לך, בשביל עצמך כמו גם בשביל הילדים שלך – את יודעת מה את צריכה – ופתאום בא מישהו וגורם לך להרגיש לא בסדר, אשמה".
היא ממשיכה לשתוק אבל נשימתה נעשית יותר ויותר רגועה…..
"ואני שומע אותך אומרת – ומה בסך הכל אני רוצה וצריכה: רק נגיעה רכה ומלטפת, ועיניים שמתבוננות ושמות לב…..ומבט שעושה טוב ונעים…..ושאף אחר לא יאשים אותי על רצונותיי וייתן לי להרגיש שזה אסור ושזה לא בסדר".
היא לא מגיבה לדברי, והשתיקה הרגועה נמשכת.
סיום השעה מתקרב ואני עושה כנראה איזו תזוזה –
ומן הספה בוקעות מילים בקול שקט מאוד, כמעט בלחש: "אני חושבת שממש נרדמתי או נמנמתי…. שמעתי שאתה אומר כל מיני דברים…. דברים טובים, מרגיעים…… אבל אני לא יודעת מה בדיוק, רק שזה היה נכון…….הרגשתי שזה ממש חדר אלי ונגע בי ….כאילו מבעד לערפל עוטף כזה".

נראה לי שבשעה זו ובמיוחד בסיומה הצלחתי לדבר את דורית, והייתי לה נוכחות זולתעצמי מבהירה ומפרשת ומתוך תגובתה בסיום השעה, ניתן לשער שדורית חוותה חוויה רגשית מרפאה שפעלה על תחושת הקוהרנטיות וההרמוניה שלה. ואכן, השערה זו אושרה במהלך השעות הבאות.

הדוגמה השניה שאביא הינה דוגמה מיוחדת. זהו תיאור של מפגש טיפולי שנכתב על ידי מטופל בצורת סיפור. כך מובאת נקודת מבטו על החוויה במפגש ומתאפשרת לנו התבוננות מזווית ראיה אחרת, ואולי זוהי זווית הראיה החשובה יותר. לשם הבנת הסיפור, אציין רק שהמטופל התייתם מאביו כאשר היה בן שנה ותשעה חודשים.
אביא את הקטעים הרלבנטיים מהסיפור, שמתאר דיאלוגים שיש לו עם שני אנשים שונים.
קטע אחד מהסיפור מתאר את השיחה עימי.

עוד איש יש אחד עמו אני משיח שנים הרבה.
השיח עמו משול למשחק בין מראות נושמות.
המראה הנושמת מעוותת את המשתקף, אבל היא מודעת למגבלותיה, מקבלת אותן, נוטה לחבבן. אהבתה של המראה הנושמת לאדם המשתקף בה מבקשת אותה…
מבקשת אותה למאמץ, להתכוונות, לדיאלוג פנים וחוצה, מה שלי, מה שלך, מה שלנו?
לפני זמן מה שוחחנו על יום הולדתי. ספרתי כי בשנים האחרונות אני נוהג לפנות אל חברי ולבקש מהם לחגוג אתי את יום ההולדת. אינני ממתין לזכרונם, אינני אורב לשכחתם, אינני מתמסר לזרועות החמימות של העלבון. אני שמח להזמינם. כך, משך תקופה שלפני יום הולדתי ותקופת-מה אחרי התאריך הזה, אני חוגג לשעורין.
"אחד מחברי חלה והיה סימן שאלה האם יוכל לבוא לחגוג אתי", סִפרתי, "וגם", הוספתי, "הוזמנתי לערב קריאה שיערך לכבודי. ערב שנושאו דיאלוג. כל מוזמן מביא דבר-מה לקרוא באזני האחרים".
"מעין חגיגה מתמשכת" אמר אלי האיש בקול ללא מנגינה בעיניים חתומות.
המראה לא נשמה. לא עוותה דבר. לא עוד שחקה עמי. הסבתי את עיני.
שוחחתי עם עצמי. מה לא בסדר בחגיגה מתמשכת?מדוע אני שומע בקורת בקולך?בעצם אין כל בקורת בקולך.הדריכות לבקורת היא שלי.כן.זה שלי.מה יש בקולך?אין כלום בקולך.למה בעצם אמרת 'מעין חגיגה מתמשכת'?למה אמרת זאת עכשיו?למה בכלל היית צריך לאמר?
נאספתי. "מה היה בך כאשר אמרת אלי 'מעין חגיגה מתמשכת'?" שאלתי את האיש.
"שמחה וצער. שמחה על החגיגות. צער, כשניסיתי לדמיין אותך כילד, חוגג יום הולדת ושואל מי חסר לך?" ענה אלי איש שיחי.
"כשדמיינת אותי כילד היית לי לאבא, לרגע. אבל המשפט 'מעין חגיגה מתמשכת' יצא מפיך בלי רגש, כמו מראת זגוגית. העלמתַ את החלק הזה, לקחת אותו ממני." אמרתי בשקט.
ואחר עוד רגע הוספתי, "מדהים כמה דברים יכולים להתרחש ברגע הקצרצר הזה שהמשפט יצא מפיך. סיפרתי לו שלפני זמן-מה שוחחתי עם חבר על אין-סוף הדברים שישנם בין המספר 1 לבין המספר2, אין-סוף הדברים.שמתרחשים שם בין 1 ל-2?"
"בין שנה ראשונה לשנה שניה?". שאל איש שיחי בשקט.
בגיל שנתיים ידעתי כבר לומר אני.
ביום ההולדת הזה חיכיתי לאבא.
מיום ההולדת הזה חיכיתי לאבא.
ובהמשך הסיפור הוא מתאר שיחה עם דמות אחרת:
יש איש אחד עמו אני משיח שנים הרבה.
השיח עמו משול אינני יודע לְמה.
"אבא, מתי תחזור?"
והוא אינו משיב לי.
"אבא, למה, איך, לאן הלכת?"
כשהוא הביא לי את הסיפור, התרגשתי עד דמעות, התרגשות טובה, התרגשות של משהו שמוצא את מקומו, התרגשות שכנראה גם הוא חווה מן האמירה הקצרה והמארגנת שנתהוותה בינינו ונהגתה ממני ודרכו.

סיכום
אם נחזור לאמרה של קוהוט שבה פתחתי, ש"אנליזה מרפאה באמצעות פרושים", נראה לי שהנקודות שהעליתי בעבודה זו מחייבות תיקון מסוים באמירה כוללנית וחד-מימדית זו.
על פי המודל שהצגתי, האמירה המתאימה תהיה:
אנליזה מרפאה גם בעזרת פירושים.
וכעת לשלוש השאלות שהצבתי בהתחלה.
• מה לפרש? תשובתי היא: את המשמעות האישית של החוויות הנפשיות מתוך הפריזמה של צרכי העצמי ותחושות העצמי.
• איך לפרש? תשובתי: על ידי אימוצה של אופנות שיח המאופיינת כדיבור עם המטופל ודיבור את המטופל.
• ולמה לפרש? משום שההתייחסות המפרשת מעניקה חוויה רגשית הפועלת על שינוי תחושות הרציפות והקוהרנטיות הפגועות.

אני רוצה לסיים בסיפור אישי. כגנן חובב, פיתחתי את גינתי בעצמי. נהגתי לשתול צמחים שונים, והנה מצאתי את עצמי מדי פעם מעביר כל צמח למקום חדש שנראה לי יותר מתאים מבחינת האור, השמש האדמה שהוא זקוק להם. כך נדדו להם צמחי ממקום למקום. כשהרהרתי על האינטראקציה המוזרה הזו שלי עם צמחי, חשבתי שאני אולי כך מבטא ומעבד את טראומת העקרותי מן הארץ בה נולדתי. אבל איכשהו ההסבר הזה לא סיפק אותי. ואז, תוך כדי עיסוק בחומרים שפרשתי בפניכם היום, הבנתי. הבנתי שאני מחפש את ההתאמה, את תחושת ה"קליק" – הצמח מצא את המקום הנכון לו והמקום מצא את הצמח הנכון לו.
אני רוצה לאחל לכולנו שנצליח למצוא את המיקום המתאים לצמחים היקרים המפקידים עצמם בידינו.

ביבליוגרפיה

Alvarez, A. (1992). Live Company. London & New York: Tavistock/Routledge.

Bacal, H.A. (1985). Optimal Responsiveness and the Therapeutic Process. Progress in Self Psychology, 1:202-227

Balint M. (1968). The Basic Fault: Therapeutic Aspects of Regression.
London: Tavistock Publications.

Basch, M. F. (1983). Empathic Understanding: A Review of Concept and some Theoretical Considerations. J. Amer. Psychoanal. Assn. 31: 101-26.

Davies, J.M. (1994). Love in the Afternoon: A Relational Reconsideration of Desire and Dread in the Countertransference. Psychoanal. Dial., 4:153-170

Ferenczi, S. (1932). The Clinical Diary. Ed. by J. Dupont. Cambridge: Harvard Univ. Press.

Fosshage, J.L. (1997). Chapter 4 Listening/Experiencing Perspectives and the Quest for a Facilitating Responsiveness. Progress in Self Psychology, 13:33-55

Freud, S. (1900). The interpretation of dreams. Standard Edition, 4 & 5. London: Hogarth Press, 1953

Freud, S. (1912). The Dynamics of Transference. Standard Edition, 12:97-108. London: Hogarth Press.

Kahn, M. (1974). The Privacy of The Self. London: Hogarth Press.

Kohut, H. (1959). Introspection, Empathy, and Psychoanalysis – An Examination of the Relationship Between Mode of Observation and Theory. J. Amer. Psychoanal. Assn., 7:459-483

Kohut, H. (1979). The Two Analyses of Mr Z. Int. J. Psycho-Anal., 60:3-27

Kohut, H. (1981). On Empathy. In: The Search for the Self, vol. 4. Ed. : P. Ornstein, N.Y.: Int. Univ.Press, pp.525-535.

Kohut, H. (1984). How Does Analysis Cure? Univ. of Chicago Press, 1984,

Laplanche, J. & Ppntalis, J. B. (1973) The Language of Psychoanalysis. New York/London: W. W. Norton.

Ornstein, P.H. and Ornstein, A. (1985). Clinical Understanding and Explaining. Progress in Self Psychology, 1:43-61

Stolorow, R.S. (1993). Thoughts on the Nature and Therapeutic Action of Psychoanalytic Interpretation. Progress in Self Psychology, 9: 31-45.

Strachey, J. (1934). The Nature of the Therapeutic Action of Psycho-Analysis. Int. J. Psycho-Anal., 15:127-159.

Tamir, Y. (1996). The Empathic Interpretation: A Synthesis of Empathic Listening and Understanding. Presented at the 20th International Conference on Self Psychology, Washington.(Unpublished).

Winnicott, D. W. (1962). The Aims of Psychoanalytical Treatment. In: The Maturational Processes and the Facilitating Environment. London: Hogarth Press, 1965.

Winnicott, D.W. (1968). Interpretation in Psychoanalysis. In: Psychoanalytic Explorations. Eds. C. Winnicott, R. Shepherd and M. Davis. London: Karnac Books, 1989.

טמיר, י. (2003). הזיקה בין נוכחות-מראה לבין חווית הבושה – היבטים תיאורטיים וטיפוליים.
הרצאה בחברה הפסיכואנליטית.

טמיר , י. (2002). היחס ההאדרתי בתהליך הטיפולי כחוויה רגשית מרפאה. שיחות י"ז(2):123-130.