יום עיון חוויתי – 2016
מעבר לשבר: המסע להיות
התבוננות בשאלת התקווה: מסע חיפוש בתוככי פסיכולוגיית העצמי
הרצאתה של קלאודיה קוגן
בוקר טוב וברוכים הבאים ליום העיון החוויתי העשירי של האיגוד. אנו חוזרים להפגש כשעל הבמה תתרחש בקרוב, גרסה מיוחדת, נושכת ובועטת של המלט. זוהי יצירה שהניבה מאות גרסאות שונות של עצמה, בין היתר זו שראינו יחד ביום העיון החווייתי הראשון של האיגוד, ובכך אולי עומק הפלא שנקרא "המלט".
"המלט" הינה טרגדיה המשמרת את תבניתן של אחיותיה היווניות…הגיבור הולך אל מותו הבלתי נמנע בדרך להשיג את מה שמניע אותו…אצל המלט המוות עורב לא רק לו אלא לכל סובביו. הזעם יכלה הכל…
אם כך הדבר, אני שואלת את עצמי מה בדיוק עבר לי בראש כשחשבתי לכתוב הרצאה על תקווה? J
למען הכנות, השאלה היחידה שהעסיקה אותי בתום המחזה הייתה שאלת התקווה: כי אם זוהי תמונת העולם, אין שאלה אחרת שאמורה להעסיק אותי. בשאלה זו אנו נדרשים להיותנו אנשי רוח. פסיכולוגיית העצמי הביאה אותנו בחזרה אל כותלי מעוזם של אנשי הרוח. אנו לא רק אנשי נפש או פסיכה ושאלת האדם היא לפיתחנו: עלינו לשאול כיצד נחיה, כיצד נאהב, כיצד נחזור ונושיט יד כאשר יאפסו הכוחות…וכשהחיים יכו בנו מה ימנע את מעגלי ההרס? מה יוליד תנועת החלמה…
המלט מהווה דגם פרדיגמטי. על בימת הגיבורים המיתולוגיים, הוא "בן דוד" קרוב של אדיפוס…שניהם החזיקו את הפרובלמטיקה האדיפאלית במלואה.. אך אם נתבונן מקרוב יותר, נוכל להבחין בכך ששניהם נושאים עימם פציעה נרקיסיסטית אנושה, מוחלשים מפאת חוסרים עצומים…אדיפוס הינו גיבור מוכרע, הוריו שלחוהו להרצח ברגע הוולדו. אצלו הטרגדיה מתחוללת מעצמה, כוחות הדטרמיניזם מניעים אותו בעל כורחו אל האסון. אצל המלט ריח הנקם, הזעם הנרקיסיסטי, שמוזן מתמדת על ידי רוח הרפאים של אביו, שולח אותו אל העולם כפצצה מתקתקת. המלט תובע צדק על העוול שנעשה לו, לאביו, לממלכה…אך בדרכו אל הצדק נזרע האסון.
אנו נוהגים להתמקד בדמות הדוד הבוגדני ותאב הכוח ובאם המנותקת "במקרה הטוב" והשותפה לפשע "במקרה הפחות טוב", אך ארצה להציע בהזדמנות זו להתבונן באופן בו האב המת, רוחו ו/או מורשתו, מוליכים את המלט אל השבר כאשר הוא מי שתובע מבנו המיוסר לנקום את דמו. כך נותר המלט שבור מכל הכיוונים … דודו ואמו, יועציו וחבריו בוגדים בו ללא רחם… אך גם רוחו של אביו קורסת אל תוך בור הנקם, ומהווה עבור המלט את המסמר האחרון בארון החידלון של מי שלא יוכל שוב להאמין בדבר.
כסיפור רקע קיימת במחזה דמותו של פורטינברס, נסיך נורבגיה. אביו נהרג בידי המלט האב בדו-קרב. פורטינברס הוא הנסיך שמקבל בסוף המחזה, את ממלכתו של המלט, כי כאשר הוא מגיע לא נותר ממנה כלום, השבר בלע הכל… נתן לאמר,כדגם פרדיגמטי אלטרנטיבי, שאביו המת של פורטינברס הינו עבורו אביו החי, הוא חי בנפשו וברוחו, הוא מנחה אותו אל המשך החיים ולכן הוא לא הופך לנסיך המוטרף מזעם. יתכן שהתקווה מוחזקת ומופצת על ידי מי שבאופן התנהגותו מקיים מסר של חיים, החיים כאידאל.
אך חשוב לזכור שהמלט איננו רק ייצוג של העבר כי המלט ניבט אלינו מכל עבר: מסך החדשות מספר יומיום על נוקמים כאלה או אחרים, נוקמים טרגיים…קיומם מפגיש אותנו ביתר שאת עם שאלת התקווה.
עלי להודות שלעסוק בשאלה זו אחרי שהצטבר לו מטען רב ויפה של רעיונות מטעם התאוריה שבשמה אנו חוזרים ונפגשים, זו בהחלט הקלה גדולה…פסיכולוגיית העצמי כפי שקוהוט ניסח אותה והפיתוחים המיוחדים של הקבוצה שלנו בראשותו של רענן, הינה כלי המאפשר לגשת בביטחון-מה למשימה מורכבת זו. או כפי שדורית אשור בטאה זאת בהתכתבות המשולשת שלנו עם עדנה בור על שמות וכותרות ליום העיון: "הכותרות שהצעתן נפלאות ומלאות תקוות היות. חבל שהמלט ואופליה לא פגשו מטפלים מהקבוצה הישראלית של פסיכולוגיית העצמי כי אז מובטחני שגורלם היה טוב יותר"…
אמנם קוהוט בכתביו המוקדמים מעמיד את המלט בשורה אחת יחד עם הגיבורים אמיציי הלב ממוצא נוצרי אשר התנגדו למשטר הנאצי ושלמו על כך בחייהם אך המלט בעייני הרבה יותר דומה למייקל קולהס שהוא הדמות עליה מבסס קוהוט את מאמרו על הזעם הנרקיסיסטי. קולהס, גיבורו של פון קלייסט הופך מסוחר סוסים נעים ומסור למכונת הרג משומנת במסעו לנקום את העוולות הקשים שנעשו לו. הראשונים התנגדו מתוך עמדה ערכית פנימית מבלי לקחת חיים. קדושת החיים היתה הערך העליון שהנחה ונשא אותם אל המעשה הנעלה שעשו…המלט, המוכה יגון יוצא למסע נקם שנועד להחזיר את הצדק על כנו אך במחיר של קטסטרופה מהסוג "תמות נפשי עם פלישתים" (שופטים ט"ז, 30). בעיניי זהו קו גבול אחד חשוב המפריד בין מימוש טרנספורמטיבי של עצמי גרעיני לבין התרחשות המבטאת תביעה נרקיסיסטית על פציעה גרנדיוזית גם אם מניעיה מוצדקים ואף ערכיים בדרך כלשהי.
זה זמן טוב לומר משהו על טרגיות, זעם נרקיסיסטי ותקווה
כאשר קוהוט טבע את ההמשגה על אודות הנרקיסיזם כיסוד המניע את האדם הוא הבין משהו עמוק על פגיעותו של האדם…אנו פגיעים ביותר בבדידותנו ונפשנו נועדה להמצא בתוך מצע אנושי כי בלעדיו תחלש אחיזתו של הקיום.
הפגיעות הזו, האנהרנטית, הופכת אותנו מועדים לטרגיות. בנקודה זו ארצה לטעון שהטרגיות היא המובילה לזעם נרקיסיסטי. כל אחד מועד, המלט הוא כולנו.
הטרגיות היא לא רק האופן שבו החיים עלולים לחבוט בנו אלא הטרגיות האמיתית מונחת בסכנה של האדם החבול להפוך למי ש, כמו המלט, מחולל הלאה שברים ופציעות , ובכך נוטש את עצמיותו הגרעינית.
גם אם יש צדק בתחושותיו של המלט וגם אם העוול שנעשה לו הוא בלתי נסבל, עדיין נשאלת השאלה מה יאפשר לאדם לקום משם ולהיות. כאן האמרה המרכזית והקלאסית של המלט "להיות או לא להיות" מקבלת להבנתי משמעות נוספת. היא לאו דווקא שאלה על לחיות או למות אלא זהו רגע של התבוננות עמוקה על מהו המימוש של ההיות, מהי התמצית של האנושי. השאלה מחזיקה את שלל הרגעים בהם עומד אדם בעמידה איתנה מול הסכנה האינמיננטית להבלע בתוך השבר, בתוך הפצע ולהפוך למי שמונע על ידם מבלי לזכור מי הוא היה ובעיקר מי הוא רצה להיות. דווקא אז, ברגע הזה נדרש ממנו חיבורו אל היסוד המזוכך של האנושי שבו. השאלה "להיות או לא להיות", וההכרעה הנולדת ממנה "להיות", אומרת לקום אל מול כוחות ההרס מבפנים ומבחוץ ולהביא אל העולם את מה שנתן לנו כתמצית ההיות של האנושי, יכולתנו להפנות את המבט אל האחר ופשוט להכיר עמוקות בהיותו אדם. הבחירה להיות היא לא הבחירה של האגואיסטי או ההדוניסטי/ניהיליסטי אלא בחירה רחבה הרבה יותר של מימוש וקיום היכולת לעמוד אל מול מה שנשבר ולבחור בחיים, לחזור להיות שוב היד המושטת, החיוך החם והלב הפתוח… "להיות" זה לממש עד תום את מה שנתן לנו כבני אדם…
לא האדם לעצמו מהווה מיצוי של האנושי והנצחי, אלא האדם הנוכח בזיקה אל זולתו. בובר המנסח משפט בעל עוצמה כמו-דתית "בראשית היא הזיקה" (בובר, 1959, עמ' 14), מניח יסוד עמוק במה שאמור להיות ראשיתה וסופה של ההוויה האנושית, הזיקה בין האני לאתה, הווית גומלין של מימוש האנושי והאלוהי שבאדם. בובר כותב: "עובדות-היסוד בישות האנושית היא לא היחיד לעצמו ולא הציבור לעצמו. כל אחד לעצמו אינו אלא הפשטה אדירה. היחיד הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא מתייחס ביחסי-חיים אל יחידים אחרים. הציבור הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא בנוי מיחידות חיות של יחסים. עובדת-היסוד של הקיום האנושי הוא אדם-עם-האדם" (בובר, 1962, עמ'110).
המלט הוא האיש הנתון לכוחותיו המניפולטיים של השליטים…על אף היותו נסיך הוא מייצג את כל מי שנתון לכוחות האלימים הפועלים עליו מבחוץ ועליו לבחור כיצד לחיות.
ארצה לומר שגם ברגע זה ממש אנו עומדים מעל צומת סואן שבו החיים הפגישו בני אדם עם הכורח למצוא בתוכם את הכח של מי שעומד ובוחר "להיות".
הצגה זו נולדה כמחוות חברות וזיכרון כלפי חבר כיתה של השחקנים, שנדרס למוות יחד עם אחיו על מעבר חצייה, לפני מספר שנים: מדובר ביותם חכם. יותם היה בחור יפהיפה, יצירתי, אוהב חיים אשר נשא על עורו כקעקוע את המילים "להיות או לחדול". כל כולו היה להיות! אמו מלכה, אמרה ממעמקי דם ליבה, כאשר ספדה ליותם ויואב, ילדיה המרהיבים: "אני לא יודעת אם אחיה או אם אמות אבל זה יהיה רק אחד מהם!" האם יש משפט חד וברור יותר מזה לאמונה ב"נוכחות עד תום", למחוייבות לא לחיות ליד החיים? …וכאשר בחרה ובוודאי בוחרת כמעשה של יומיום, לחיות, קמה וצעדה זקופה כלוחמת של אהבה ואמונה בחיים. מלכה הובילה את המאבק לסגירת ציר הדמים בפתח-תקווה והצליחה כנראה בכך להציל קורבנות רבים נוספים. יש לי הזכות להכיר אותה וכל מה שהיא הוא חידה לפסיכולוגיה וטוב שכך…עבורנו היא שיעור ותזכורת לאופן בו ההחלטה להיות היא מעשה של תקוה ואמונה שנתן להמשיך וליצור טוב, ניתן לא להבלע בשבר…
עד כה עסקתי בשאלת התקווה ממקום המפנה כל אחד מאתנו לתוך עצמו, לבחירה להיות. עד כה הנחתי אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות, את השאלה "להיות או לא להיות" כמתנה שהותיר עבורנו שקספייר, היינו ההזדמנות להתבונן על חיינו דרך ההכרעה הקריטית המונחת בשאלה זו: האם להבלע בזעם, במרירות, באדישות או לקום ולחיות כמעשה של אמונה בחיים ובאדם.
חשוב לי לאמר שהכרעה זו היא רק של האדם עם עצמו והיא לא נתנת לתביעה מהאחר.
-כעת ארצה לומר דבר או שניים על שורשיה של התקוה כפי שנזרעים בהתפתחות הנפשית.
בהרצאתו האחרונה של קוהוט אשר כונתה "על האמפתיה" (1981), הרצאה שניתנה על ערש דווי, הוא ביקש להבהיר בפעם האחרונה את מה שהתכוון לומר בכל שנות הגותו, על אודות האמפתיה. אחרי שהסביר , לא בפעם הראשונה, את מהותו של מעשה הפירוש כמעשה שיטתי ומושכל, בעיקר שלב ההסבר המושתת אפיסטמה, הפליג קוהוט ברגע של רוך נוגע ללב לסיפור דוגמה על אימא וילד קטן המתהלכים בפארק. הילד הקטן הנלהב משפע היופי המתגלה סביבו בפארק, רץ ומתרחק מאמו אל עבר היונים המלקטות ופתאום נעצר ומסתכל אחורה אל אמו. בנקודה הזו קוהוט אומר, האימא מסתכלת על ילדה המגלה את מה שסביבו וחושבת לעצמה: "תראה אותך, כמה אתה יפה בפתיחותך אל העולם". ברגע הזה עולה בפניה של האם חיוך. ואז יוצא קוהוט בהצהרה מפתיעה ביותר כאשר אומר: החיוך של האם, זהו פרוש.
אחרי כל הדברים החשובים והסקולסטיים שהוא אמר על מעשה הפירוש הוא פתאום טוען בפשטות שהחיוך של האם הינו פירוש. באמירה זו פותח קוהוט את השער אל תפיסה שונה לחלוטין של מעשה הפירוש ברומזו שזהו לא רק מעשה של איסוף מסודר ומושכל המוגש למטופל ברגע שיא אלא מעשה של קבע, הוויתנו כולה הינה פירוש מהלך. כך חיוכה של האם הינו פירוש, פירוש המספר לילד מי הוא , מהו העולם, מהם החיים. זו הפרקטיקה הפשוטה של הווית זולתעצמי וכך מוזנים בטבעיות שני צרכי העצמי: מירורינג ואידיאליזציה. ובמילים אחרות, הצורך של האדם לדעת שהוא והעולם עשויים מטוב.
שני אלה רשומים בפניה המחייכות של האם היודעת ברגע אחד של שמש, שמיים וירוק את שיש לדעת, שהעולם מקום יפה ושהחיים שווים לחיותם…הילד הקטן לומד את הכל ברגע המיוחד הזה. חיוכה של האם הוא המורה והשיעור הינו התקווה.
בתאוריה שרואה את עמדתו הבסיסית של האדם בעת לידתו, כמצפה לנוכחות זולת מיטיב כפי שהוא מצפה למנת החמצן הבאה, התקווה מובנת בנו. נולדנו כאשר הציפיה לדבר שאנחנו זקוקים לו היא אורגנית לנו.
התקווה היא ידיעה בסיסית שיבוא טוב, שיהיה טוב…
כאן בולט שעל בסיסה של נוכחות אנושית מיטיבה נוצרת תשתית האמון שממנה תצמחנה בהדרגה האמונה והתקוה. האמון הינו ההיבט הפרסונאלי של האמונה. מכאן שכל שבר והטרגיות שהוא מזמן מחזירים אותנו שוב אל האישי, נוכל לחזור ולקום כאשר ימצא מי שנושא עמו את מה שמלמד אותנו או מזכיר לנו שוב כיצד לחיות או ליתר דיוק להיות.
בתום דבריי, נתן להבחין ולא במקרה, בין מה שהצעתי כחומר להתבוננות עצמית לבין מה שהצעתי כחומר להתבוננות על הזולת המבקש את נוכחותי/נוכחותנו "המחייכת", המאשרת את קיומו שלו ושל מה שיש לעולם להציע. הוויות אלו נוגעות קומפלמנטרית, במעמקי ההיות.
אנו קרבים כעת לרגע עליית המסך ואני כמעט ניצלת מהסכנה שרובצת על הרצאות שלפני ההצגה: הכוונה לספוילריםJ. אז אמנם זה המלט והמחזה מוכר אך ישנם שני דברים בגרסה הזו שלפנינו המרמזים על מקומה של שאלת התקווה: אחד הוא במחזה המועלה על ידי המלט וחבריו מול המלך והשני הוא מונולוג הפוך …שימו לב אליהם טוב טוב כי לדעתי טמונה ומקופלת שם הכמיהה למציאות אחרת, מציאות של נצחון יסוד הטוב שבאדם.
תודה רבה