על אומץ הלב – ד"ר ארז בנאי

"קריסת היקום" – דברי פתיחה ליום העיון על אותנטיות ואומץ לב *
ד"ר ארז בנאי

כאשר חשבנו בוועדה המדעית לפני כשנתיים על דרך חגיגית בה נוכל לפתוח את שנת הפעילות המדעית של האיגוד, עמדה לנגד עיננו המלצתו של קוהוט לעבוד מתוך עמדה טיפולית קרובת חוויה. חיפשנו אז דרך לתרגם את אותה עמדה טיפולית גם לתוך מסגרת של יום עיון. המחשבה הראשונה שהעלינו הייתה להביא מקרה קליני – זה בדרך כלל חווייתי ומוחשי. אך מכיוון שדיונים קליניים אנו עושים במסגרות השונות לאורך כל שנת הפעילות, חיפשנו דרך נוספת שבה נוכל להתקרב אל החוויה של "המטופל" באופן מוחשי וחי ככול שניתן. כך מצאנו עצמנו לפני שנתיים יושבים באולם הקטן של קאמרי 3 ממש בטווח אפס (תרתי משמע) מחוויית השיגעון של "המלט". בעקבות ההצלחה הגדולה המשכנו בשנה שעברה לנסות ולהתקרב לחוויות אנושיות המוצגות באופן חי וסוער על במות התיאטרון, וכל מי שהגיע ודאי זוכר איך ליבנו רטט עם המחזה "הרטיטי את ליבי" של חנוך לוין.

השנה משך את תשומת ליבנו המחזה "הבנאליות של האהבה" שכתבה סביון ליברכט וביים אבישי מילשטיין. תחילה בעיקר בשל ההזדמנות להכיר קצת יותר מקרוב את מרטין היידגר, אחד ההוגים שהשפיעו רבות על חשיבתו של קוהוט ושבהשראתו גם פיתח כמה מהמשגות הייסוד של פסיכולוגיית העצמי. אך ככל שהתעמקנו בנבכי המחזה נוכחנו לדעת שהוא יכול להוות עבורנו גם פלטפורמה טובה למגוון התבוננויות והתלבטויות לעמדתה הטיפולית של פסיכולוגיית העצמי, במיוחד סביב שאלות של אותנטיות ואומץ לב.

אך לפני שאנו ניגשים לעסוק בנושאים המרתקים הללו רציתי להציע לכם להשתמש ביום העיון הזה גם כמעין טיול שורשים קצר אל חווית השבר, העלבון והדחייה שחשו יהודי גרמניה עם עלית הנאצים לשלטון. חוויות אלה מהוות את ליבת הטראומה הקשה שפצעה את נפשה של חנה ארנדט כמו גם את נפשו של קוהוט, ואינני חושב שאחטא חטא גדול מידי לחקר הסובייקטיביות אם אומר שהד של החוויות האלה מצוי בזיכרונותיו של כל מי שחי שם באותן שנים נוראות. בשיחה עם סטרוזייר, הביוגרף של קוהוט, בשנה האחרונה לחייו, קוהוט מכנה את מה שהרגיש באותה התקופה כ"קריסת היקום" – כה כואב היה השבר הזה עבורו.

במחזה שבו נצפה יחדיו בחלקו השני של יום העיון משמש הרומאן בין הפילוסופית חנה ארנדט למרטין היידגר – מורה הרוחני ואחד הפילוסופים הגדולים אך השנויים במחלוקת ביותר – כמקרה פרטי של השבר הקשה בין יהודי גרמניה לתרבות הגרמנית. הרומאן שמתנהל סביב הולדת יצירתו הגדולה של היידגר "הוויה וזמן" הוא משל לפריחה תרבותית ומדעית מדהימה – תולדה של המפגש בין יהודים מוכשרים וחרוצים לתרבות עשירה שאפשרה להם להצטיין בתוכה. ודי עם נזכיר שמתוך המפגש הזה צמחה גם הפסיכואנליזה ומשם היא הלכה והתפשטה בעולם כולו.

לפני כארבעים שנה, בשיקגו, אסף סביבו קוהוט חבורה של פסיכואנליטיקאים צעירים ויחד איתם החל לפתח שיטת טיפול מיוחדת לאנשים שהפצעים הנפשיים שלהם היו כל כך חיים ומדממים שהם התקשו להחזיק מעמד בשיטת הטיפול הפסיכואנליטית שהייתה מקובלת בארצות הברית באותם הימים. מה שנועד בהתחלה להיות טיפול מיוחד בהפרעות אישיות נרקיסיסטיות הלך והתפתח מאוחר יותר לפסיכולוגיה של העצמי. קוהוט פיתח גישה טיפולית המתמקדת בהפחתת הניכור בין האדם לסביבה ואיחוי הקשרים בין האדם לסביבתו התומכת. במרכזה של גישתו הוא הציב את המושג צורכי זולתעצמי כאשר כוונתו הייתה להתמקד בצורכי העצמי של האדם שאמורים להיות מסופקים דרך המגע עם סביבה חיצונית . זוהי תיאוריה הרואה באישיות מערכת חצי פתוחה בה הסביבה משמשת כחלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם.

קוהוט הגדיר את הפסיכולוגיה שיצר כ"פסיכולוגיה של החסך" ועסק במחקר שיטתי של מה שגורם לחסכים התפתחותיים ומה שיכול למלא את אותו חסך כרוני בנפשו של האדם. באותן שנים לא קישר קוהוט את עבודתו החלוצית לחוויית הדחייה הקשה, ההתנכרות והעלבון אותה חש בוינה כאשר זו נכבשה על ידי הנאצים. אך לאותה טראומה קשה אותה כינה בערוב ימיו כקריסת היקום היה ביטוי מוחשי בתיאוריה שיצר.
כפי שמשתקף מתוך קריאת הביוגרפיה של קוהוט הקשר המתבקש בין הפצעים הנפשיים והטראומות שהוא ותלמידיו נשאו בתוכם לבין התיאוריה שיצרו לא היה נושא שפתוח לכתיבה ולדיון פומבי. זאת, למרות העובדה שכל החבורה שהקיפה אותו כולה הייתה מורכבת מיהודים פליטי התרבות הגרמנית וניצולי שואה שהיגרו מאירופה לארצות הברית ערב מלחמת העולם השנייה, במהלכה או לאחריה.

יש דמיון ביוגראפי מסוים בין נסיבות חייהם של קוהוט וחנה ארנדט. שניהם היו צעירים יהודיים מוכשרים שגדלו במשפחות חילוניות ושאפו להצליח ולהתפתח לאורה של התרבות הגרמנית. שניהם נאלצו לעזוב (חנה ארנדט את גרמניה וקוהוט את וינה) בעקבות עלית הנאצים לשלטון. שניהם היגרו בהתחלה לאירופה (חנה ארנדט לצרפת וקוהוט לאנגליה) ובשנת 1940 היגרו שניהם לארצות הברית.

אך מה שבולט יותר הוא האופן הדומה שבו התמודדו שניהם עם אותה הטראומה שעברו כפי שהדבר משתקף בעבודתם. חנה ארנדט העדיפה שיקראו לה תיאורטיקנית פוליטית ולא פילוסופית מתוך טענה שהפילוסוף עוסק באדם ואילו היא האמינה שעל כדור הארץ הזה חיים בני אדם המקיימים בניהם קשר בלתי ניתן להפרדה. ולכן היא עסקה במערכות היחסים הפוליטיות בין בני האדם. חנה ארנדט האמינה שבני אדם שבויים בתוך רצף של קשרים אנושיים חסרי גבולות. היא סברה שכוחו של האדם טמון במפגש שמהווה מקור להתחלה חדשה. לדבריה, כאשר האדם אינו מוקף בסביבה תומכת הוא חש בדידות. תראו כמה רעיונות אלו דומים להמשגות של קוהוט את האדם שזקוק לזולת שיהיה איתו בקשר משמעותי כשהקשר מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך התהוות וגיבוש האישיות. אני חושב שהעיסוק באדם כחלק בלתי נפרד מסביבתו היה ניסיון של שניהם להתמודד עם חווית הדחייה הקשה שחשו בצעירותם כאשר עלו הנאצים לשלטון.

מכיוון שעדיין לא נכתב מחזה על קוהוט ועל מה שהניע אותו לייסד את פסיכולוגיית העצמי, אני רוצה להציע לכם להשתמש במחזה "הבנאליות של האהבה" כהזדמנות להתקרב גם לחוויות היסוד שחידדו את רגישותו של קוהוט לפצעים הנרקיסיסטים של מטופליו.
מבחינה אישית, גם קוהוט וגם חנה ארנדט העיזו להתייצב באומץ רב אל מול תפיסות עולם מקובלות כאשר הם חשו שתפיסות אלה לוקות בבנאליות מחשבתית פוגעת, מעוותת, חוטאת למה שנתפס על ידם כ"אמת", וזאת מבלי לשמור על עצמם מפני המחיר שהם עלולים לשלם על כך.

• מכיוון והדברים נאמרו בעל-פה, הנוסח אינו חופף במדויק את מה שנאמר ביום העיון.