המלט
התיאטרון הקאמרי
תל-אביב
מבט מפסיכולוגיית העצמי
רענן קולקה
פתח דבר
עונג רב הוא לי לקדם את פניכם הבוקר הזה בַּמשכן רב ההשראה של התיאטרון הקאמרי לצפייה, ואולי מוטב לוֹמר להשתתפות, במחזהו המכריע של שקספיר, המלט, ולעשות זאת יחדיו תחת קורת הגג המזמינה של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, הפותח בְּאירוע זה את פעילותו המדעית לשנה זו – 2007/8.
למה המלט?
חיבתו של פרויד למיתוסים מיתולוגיים המאכלסים את אוצר הטרגדיה היוני היא מאבני התשתית של תרומת הפסיכואנליזה לציוויליזציה בכך שהיא מייסדת רלבנטיות מחודשת, וכמעט אלמותית, לַמיתוסים העתיקים. כך הפכו אדיפוס ונרקיסוס לציריה של הפסיכואנליזה.
אין עוררין על מקומה המכריע של הטרגדיה כנרטיב תוכן המאפשר את כינונה של התיאוריה הפסיכואנליטית על המוקד האדיפאלי שלה, זה המונח ביסוד המאבק הבין-דורי, מעין עדות למבנה הדיאלקטי של תזה ואנטי-תזה המולידה סינתזה. תפיסה קונפרונטטיבית של האבולוציה אשר ביטוייה בעמדה הטיפולית של הפסיכואנליזה הקלסית מוכרים לנו עד גמירא.
המלט בפרשנות הפסיכואנליטית הקלסית לדורותיה החל בפרויד ב-1900, דרך ג'ונס ב-1954 וכלה באייסלר ב-1971, הוא האדיפוס המודרני המאפשר לקלסיקה הפסיכואנליטית את האישור המחודש לתשתית הכמעט ארכיטיפית של תוכן הציר שסביבה היא סבה הלוך ושנׄה.
במאמר האחרון של חייו, שאותו כבר לא הספיק קוהוט לשאת בעצמו בפני עמיתיו, ובנו תומס הוא אשר הניח את מורשת אביו בפני קהל שומעיו, מלין קוהוט על הצורך במיתוס נגדי למיתוס המנצח של אדיפוס, והוא מציע את המיתוס של אודיסאוס, שהוא אכן מיתוס אחר לחלוטין; מסע חניכה של גיבור אמיץ לב, מסע שהעיר בקוהוט את ההכרה מוקירת התודה על קיומה של זיקה בין-דורית אשר מיוסדת על סולידריות ולא על התנגשות, על נשיאת עיניים הדדית בחדווה של אבות על בנים, של בנים על אבות.
האם אכן זקוקים אנו למיתוס אחר, נגדי, או שמא יכולים אנו לבטוח בהתבוננות חדשנית ואמיצת לב הנובעת מפסיכולוגיית העצמי ולחלץ דווקא מתוך אותם חומרים ששרתו כל כך יפה את פרויד, את המבט הקומפלמנטרי הבורא הוויה אחרת לחלוטין, לא ווכחנית או סותרת, אך הנתונה לבחירתו של כל אחד מאתנו?
כאמור, תכני הטרגדיה אכלסו את ליבתה של הפסיכואנליזה, אבל האם הטרגי כאלמנט קיומי אכן מצא את מקומו בפסיכואנליזה הקלסית או שמא דווקא בה, זו אשר עשתה בו שימוש וירטואוזי, הממד הטרגי בחיי אדם ועולם לא בא על מכונו?
ז'אק דרידה מקדיש את פרקו הראשון של ספרו – רוחות הרפאים של מרקס לקריאה דקונסטרוקטיבית בהמלט, ובו הוא מעז לומר את מה שאנו יודעים זה זמן רב: הטרגי מצוי מעבר לתחומי הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, כי הטרגי הוא טרנסצנדנציה, חריגתו של האדם מעצמו לעבר קיום־על־אישי־משתתף־בעולם, קיום המתעלה מעל לזה האישי שבו מתממש ואחוז בו-זמנית העצמי הגרנדיוזי.
דרידה נסמך על קירקגור אשר קובע כי הטרגי נע אי־שם בין העולם האֶתי לדתי ולפיכך הוא אכן איננו בר השגה על ידי הפסיכואנליזה של פרויד הנעה לה בַּטוּחוֹת במרחב האפיסטמי או האסתטי, אם להמשיך את הישענותנו על הרצף הקירקגוריאני.
אך למול דרידה, אשר לדאבון הלב לא ידע את קוהוט, יודעים אנו כי הטרגי יכול לִשְׁרוֹת בתוך תחומיה של הפסיכואנליזה, אך זאת אכן בתנאי שהיא עצמה תיאות לחרוג כתיאוריה, ועוד יותר מכך כהגות קיומית, מגבולות האפיסטמי אל עבר תחומיה של האונתולוגיה ועוד יותר מכך אל אזורי האתיקה.
העזתו הרוחנית של קוהוט להציב את האדם מעבר למשולש האדיפאלי של החטא, האשם והעונש המְכַפֵּר, ולהציג את האדם הטרגי, זה המחפש את האיחוי הקיומי של רוחו באמצעות החתירה לחיות את חייו על פי תבנית העצמי הגרעיני שלו, הרחיבה את גבולותיה של הפסיכואנליזה כך שתוכל להכיל את הטרגי בתחומה.
לפיכך, אין טוב מהמלט כדי להציב את הטרגי במוקד התובנה הפסיכואנליטית, ולהציע דווקא באמצעותו את הרחבת גבולותיה של הפסיכואנליזה לעבר מחוזות אנוש שדרידה, כמו מרבית הפילוסופים, אינם מאמינים כי היא עדיין רלבנטית להם.
אך דרידה, כנציג הפילוסופיה, איננו מניח לנו: הוא סבור כי הטרנסצנדנציה האנושית, זו שבחובה טמון הטרגי, חורגת גם מעצם הסובייקטיביות ועל כן, כמובן, היא שוב חורגת מן הפסיכואנליזה, מבצרה של הסובייקטיביות. אך גם כאן מזומנת לדרידה הפתעה הגלומה בפסיכולוגיית העצמי, אשר מגדירה את הסובייקטיביות לא רק במבעה הפרטיקולרי, זה המפציע, המציב את האדם במרחב הסופי של קיומו הישותי, אלא מכלילה בתוך הסובייקטיביות וכחלק אורגני שלה את ממד החריגה של התמוססות העצמי היחידאי אל עבר קיום אידיאי אינסופי.
ביום העיון לרגל צאת תרגום ספרו של קוהוט פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח אדם לעברית הצעתי את תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לממד הרוחני בפסיכואנליזה דרך הצבתו של מושג האדם המיסטי במרכז ההגות הפסיכואנליטית, כמעין תחנה כוללת-כל של האדם האשם והאדם הטרגי גם יחד.
גם כאן אין מוצלח יותר מהמלט, למיטב הכרתי, כדי לבחון את שאלת האדם המיסטי בתוך גבולותיה של הפסיכואנליזה. המלט איננו עוסק רק בשאלה הגדולה של הטרגי – להיות או לא להיות, במובנה של התקיימות אישית או התקיימות על-אישית שלמענה כביטוי עליון של עצמיותו הוא נכון לוותר על קיומו האישי, האונתולוגי. אחרי ככלות הכל, מסעו האודיסאי של המלט במחזה מתחיל דרך מגעו עם הרוח, רוח הרפאים.
האם הרוח היא השלכה פנטזמטית של המלט שעברה פיצול וערערה את יציבות האני המציאותי שלו? או שמא היא דבר־מה אחר לחלוטין? מופעה של הרוח בפריזמה הקוהוטיאנית, על פי קריאתי אותה, היא העדות לקיומו המיסטי של המלט. קיום שבו החיץ בין אדם ועולם מתבטל. במובן זה לא רק בטרגי ניצב המלט אלא גם בדתי או בלשון חילונית, ברוחני, ניצב אמיץ הלב הקוהוטיאני שלפנינו.
מהו העצמי הגרעיני של המלט אליבא ד'קוהוט ?
כמו כל אדם, כך גם המלט צריך לממש את תבנית העצמי הגרעיני שלו: תחילה במימוש העצמי הגרנדיוזי שלו, אך לאחר מכן דרך אזור האידיאלים של עצמיותו. וכך גם על המלט לעשות את קפיצת הטרנספורמציה של אישיותו מן העצמי הגרנדיוזי שלו, זה המיוצג על ידי הנסיכיות המאושרת של חייו בטרם מות אביו, אל אזור האידיאליזם של העצמי. המלט, סבור קוהוט, ניצב בפני ויתור על אידיאליזם ארכאי של 'אין רוע בעולם', ובפני ההכרה הכואבת בקיומו של הרוע וקבלתו. אך מהי קבלת הרוע? נקמה עליו? הענשה עליו? תיקון העוול אשר נגרם בעטיו והשבת הצדק? קוהוט איננו מדייק בהנהרת הטרנספורמציה הנדרשת באזור האידיאלים למעט אמירתו הגורפת כי הבראתה של הממלכה מן הריקבון שפשה בה היא הניצבת כאידיאל.
בדיוק בנקודה מכרעת זו מציע דרידה את חריגתו של המלט מהמרחב הפסיכואנליטי הקלסי: המלט איננו הססן נוירוטי הנמנע מפתרונו של קונפליקט לא מודע, המלט מבקש להפר את שליחות הגורל שנמסרה בידו לנקום, להעניש, להשיב את הצדק הכולל על כנו. המלט הטרגי של דרידה הוא דמות מופת המסרבת ליטול על עצמה את תפקיד המעניש הקוסמי!
לא פחות מרחיק לכת מכך קוהוט: ההשוואה שעורך קוהוט בין המלט וישו כשתי דמויות פרדיגמטיות של האדם הטרגי החורג מעצמו האישי להתמזגות עם אידיאל גדול ממנו למען כל האחרים, מדברת יותר מכול על גרעינו של העצמי ההמלטי בעיני קוהוט, כתבנית טרנספורמטיבית הנוגעת בשאלות הרוע והטוב.
על רקע עמדות אידיאליסטיות אלה אני מציע כי הטרנספורמציה שלפיתחה ניצב המלט היא עזה ודרמטית הרבה יותר מזו העמומה משהו של ההכרה בקיומו של רוע: ברוח ההומניסטית הגדולה של דרידה, וברוח שילובן של המטפיזיקה הקוהוטיאנית והמטפיזיקה הבודהיסטית אני מבקש להציע כי העצמי הגרעיני של המלט שרוי בשאלה:
כשפוגשים אנו ברוע, איך עוצרים את המעשה אך לא את העושה ?
אף מבלי להידרש לדקויות גלגולי העלילה המפותלת של המחזה נראה כי המלט נכון הרבה יותר למות מאשר הוא נכון להרוג, וזוהי ההתפתחות ההתמרתית שלו, בעיני. לפיכך אציע, עוד בטרם נראה את המחזה, כי ייתכן ששאלת היסוד של המלט, כנציגו של כל אחד מאתנו, איננה רק האם להיות או לא להיות, אלא בשל מה להיות ובעבור מה לא להיות.
ועל כן, אולי תמציתה של הטרגדיה שלפנינו, שבה חיים רבים כל כך נקפדים במהלכה, ובתוכם חפים מכל חטא ובראשם אופליה, היא שבסופו של דבר אין המלט מצליח להפריד בין הרעה לעושי הרעה, זו היא הטרגיות של המחזה, הנובעת מכך שהמהלך הטרנספורמטיבי של המלט עלה בידו רק בצורה חלקית מאד.
ועל כן, אף שהמחזה בא אל 'סיומו הצודק', וגלגל הזמן שנקע שב אל צירו, כאמירתו האלמותית של שקספיר בתרגומו הלא פחות מדהים של אברהם שלונסקי, את שאלת היסוד הגלומה בו הוא מותיר פתוחה לְעולם, ולנו הוא מצווה לא להיות פטורים ממנה לעולם.
תודות רבות לחברינו שהגו את הרעיון ועמלו למימושה של ההתוועדות הזו, לד"ר דורית הופ, ידידתנו הטובה, שגם הפעם ודאי תפתיע אותנו עם מבט ייחודי, ולכם שבאתם.
אני מאחל לכולנו בוקר של חברות פשוטה וטובה, של הנאה ושל התרוממות רוח.